tag:blogger.com,1999:blog-82780009556758834402024-03-03T10:16:43.357+02:00חוקי ארליךניסיון להבין מאיפה באנו, ולאן אנחנו הולכים.אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.comBlogger52125tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-16611574909333495422023-05-20T01:48:00.038+03:002023-05-21T16:15:25.823+03:00מצעד הדגלים 2023 - חגיגה ירושלמית<div style="text-align: justify;">קריאות ה'מוות לערבים', 'שיישרף לכם הכפר', 'נקם אחת משתי עיניי מפלסטין יימח שימם' ו'מוחמד מת', הפכו את מצעד הדגלים בשנים עברו לאירוע שנוי במחלוקת. הקריאות השנה לא השתנו, הונדליזם לא חלף אבל הסיקור התקשורתי של מצעד הדגלים בשבוע האחרון לא התייחס אפילו לרגע לאלימות הצועדים והפרובוקציה שבמצעד. <br /><br /></div><div style="text-align: justify;">פעם קראו המתנחלים למצעד הדגלים ריקודגלים, והיום באמת התחיל המצעד במעין ריקוד. ריקוד מלחמה. בשעות הצהריים התחילו סוחרי הרובע המוסלמי לסגור את החנויות. הרחוב ברחבה הפנימית של שער שכם התרוקן. עיתונאים ופעילי שמאל עמדו בצידי הרחוב ליד החנויות, ולידם הצעירים הפלסטינים תפסו עמדות וישבו על הגדרות שבשולי הרחוב. בשלב הזה החלו להיכנס לרחבה נערים יהודים, רובם לבושים בחולצות טריקו ובעלי פאות ארוכות, אחדים עם חולצות לבנות מכופתרות מעטים בחולצות שחורות נושאים דגלי להבה. שפת גופם משדרת הזמנה לעימות.</div><div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">דקות ארוכות בדקו הצדדים זה את זה, חבורות הנערים הפלסטינים ישבו ודיברו בקול, מפגינות בעלות על המרחב, בזמן שהנערים היהודים בוחנים אותם, יוצרים קשר עין ומנסים לעורר תגובה ללא הצלחה. אז החלה גם שפת הגוף הופכת לבוטה יותר, ואחד הנערים שאל את הנערים הפלסטינים על מה הם מסתכלים. תוך רגעים החל עימות מילולי. אחד הנערים היהודים הסתכל ימינה ושמאלה, ראה שאין שוטרים וירק על אחד הנערים הפלסטינים, אז גם הגיעו כוחות מג"ב ודחפו בכוח את קבוצת הנערים הפלסטינים וגירשו אותם מהמקום. את מקומם על הגדר תפסה קבוצת הנערים היהודים.</div></div><div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">הדינמיקה הזו עברה מהגדר התחתונה לגדר העליונה ועוד קבוצת נערים פלסטינים פונתה וקבוצה אחרת של יהודים ישבה במקומה עד ששלושת הגדרות אוכלסו בנערים יהודים. בשלב הזה, כשהרחוב "נקי" מפלסטינים, החלו שוטרי מג"ב לבדוק מי מהזרים ברחוב נושא תעודת עיתונאי, ומי שלא הציג תעודה פונה מהמקום. מצעד הדגלים אינו מפלה בין לא יהודי ללא יהודי, פלסטיני, איטלקי או אמריקאי, כולם גורשו.</div></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEga0G1sy4J4gSeSnpHiNH21jPtwUUQLowgEyht2qLA-ww2WaRdnxen_gJOBsd1nfL_TtQeKWD1qxlZO3qnaEMyBJDqt5MYmO7XZUhgg6ekZYw0v0yTRh2puowCtj_HNzjkYf5jGSw17MoUrXeDAjDrWj4OZOrDSwqBLFk0V21S6_Exp6jtk9YOvkDOJ/s3840/1blur.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="2160" data-original-width="3840" height="360" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEga0G1sy4J4gSeSnpHiNH21jPtwUUQLowgEyht2qLA-ww2WaRdnxen_gJOBsd1nfL_TtQeKWD1qxlZO3qnaEMyBJDqt5MYmO7XZUhgg6ekZYw0v0yTRh2puowCtj_HNzjkYf5jGSw17MoUrXeDAjDrWj4OZOrDSwqBLFk0V21S6_Exp6jtk9YOvkDOJ/w640-h360/1blur.jpg" width="640" /></a></div><br /><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">המועמדת הבאה לגירוש הייתה השוטר אז-אולי שרבים כבר מכירים. דמות ליצנית של שוטר שמלווה לא פעם את השוטרים באירועים קשים, ומצליחה בנוכחותה לרכך התרחשויות קשות. לפחות עד מצעד הדגלים. בשלב מסוים דרשו השוטרים מהליצנית לעזוב את הרחבה, אך היא התעקשה וסירבה. בזמן שהעיתונאים והפעילים שנותרו ניסו לצלם את השיחה, ניסו השוטרים למנוע זאת מהם כאשר הם מסתירים בגופם את ההתרחשות. בסופו של דבר התעקשותה של אז-אולי השתלמה והיא המשיכה לחלק מדבקות ולבבות לעוברים ושבים.</div><div><div style="text-align: justify;"> </div><div style="text-align: justify;">כל ההתרחשויות האלו התקיימו עוד לפני שהחל המצעד. כניסת הצועדים לרחוב הייתה מלווה כרגיל בשירי הנאצה הגזעניים המוכרים ובעצירה מול הסמטאות שהפלסטינים הושארו מאחוריהן, כדי שיישמעו את כל הרפרטואר. מי שלא נכח ברחוב היו צוותי הטלוויזיה הישראליים. שירי שטנה, "ניקוי" הרחוב על רקע אתני ואלימות בוטה של שוטרים, פסקו לעניין את התקשורת הישראלית וכנראה גם את הציבור. המעט מתוך יום הגועל שנכנס לכתבות, היו חומרים שצילמו פעילים ישראלים שהגיעו לתעד את האירועים, או חומרים שפלסטינים צילמו מבתיהם. התקשורת הישראלית לא טרחה לתעד.</div></div><div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">בשלב זה החל המצעד. קבוצה אחר קבוצה, צעירים, זקנים וטף נכנסו לרחוב והחלו לצעוד. השירים אותם שירים והרובע אותו רובע. שנה אחר שנה מוחמד מת, גם אחרי חווארה יישרף להם הכפר ויהודי הוא נשמה גם הפעם, בעוד שערבי הוא בן זונה, לפחות כשצועדים במצעד ברובע המוסלמי.</div></div><div><div style="text-align: justify;"> </div><div style="text-align: justify;"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjFDVf8ztqByD_X-N-L8ohC9ebgbJTXJ38m-glOBw34kJry-m_vcQUw5RdNFl9wkox1YITTwBUe0aztesf0FbwWmCAn0juvvzOHwxlMFL_xacHIt1lAbHOYsZFSaMJWLSTgdAijPKXW2nYJ8u2PwmbDkovLbwVV0YmwCLZXGY_tK6p454RTEXtb7Ap_/s3840/kmc_20230520_130544.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="2160" data-original-width="3840" height="360" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjFDVf8ztqByD_X-N-L8ohC9ebgbJTXJ38m-glOBw34kJry-m_vcQUw5RdNFl9wkox1YITTwBUe0aztesf0FbwWmCAn0juvvzOHwxlMFL_xacHIt1lAbHOYsZFSaMJWLSTgdAijPKXW2nYJ8u2PwmbDkovLbwVV0YmwCLZXGY_tK6p454RTEXtb7Ap_/w640-h360/kmc_20230520_130544.jpg" width="640" /></a></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhB96XqqL-LJwUdv5V2aEQOqCPLB0cFifQZZb_RicqEw1FrLwim_wFbT42pdy0NODLr7gFoXc6x68uOn5Y9L57HkwMxiKNoebO2pD7jonlQiLIiH1Y8LBoO5ak5eZa-UgXlbfb1WpnAt3Me67SZFvraz_zU6i9jDn8ugq5YT0eRQWotBudq-ZNFjTqe/s3840/kmc_20230520_130608.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em; text-align: center;"><img border="0" data-original-height="2160" data-original-width="3840" height="360" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhB96XqqL-LJwUdv5V2aEQOqCPLB0cFifQZZb_RicqEw1FrLwim_wFbT42pdy0NODLr7gFoXc6x68uOn5Y9L57HkwMxiKNoebO2pD7jonlQiLIiH1Y8LBoO5ak5eZa-UgXlbfb1WpnAt3Me67SZFvraz_zU6i9jDn8ugq5YT0eRQWotBudq-ZNFjTqe/w640-h360/kmc_20230520_130608.jpg" width="640" /></a></div><div style="text-align: justify;"><br /></div>השנה היה חידוש מבחינתי. הותקפתי. חברתי ואני תיעדנו בעיטות של צועדים על דלתות החנויות, אבל אז החלו חלק מהבועטים להפריע לנו לצלם, לדחוף ולהכות. ההמון שצעד ברחוב הצר החל לשלוח גם הוא ידיים, אך שני צועדים, בחור ובחורה, מנעו מההמון לפגוע בנו וצעקו זה חילול השם ואל תפגעו בהם. הטלפון של חברתי נפל או הופל, וכשההמולה שככה הוא לא נמצא. הבחור שניסה למנוע את התקיפה הזמין שוטרים ואלו, אף שהיו אדיבים, הסבירו שאינם יכולים לעשות דבר אם לא נגיש תלונה בתחנת המשטרה, וכך עזבו התוקפים את המקום.</div></div><div><div style="text-align: justify;"> </div><div style="text-align: justify;">בעקבות האירוע שלחנו הודעה לנייד של חברתי וביקשנו שמי שימצא את הטלפון יתקשר אלי, וכך היה. המוצא הישר הגיע כבר לרחבת הכותל ואני הלכתי פעם ראשונה בחיי בנתיב המלא של המצעד עם הצועדים ולא כמתעד. הייתי חלק מהגל האנושי ששר שירי שטנה, בועט ופוגע ברכוש של אנשים פרטיים ללא כל בושה וללא היסוס. בדרך הערתי למספר נערים שפגעו עם מקלות במנורות תלויות, לאחרים שניסו להוריד שלט התלוי מעל כניסה לבית ומכולם קיבלתי מבטים עוינים. לשמחתי הרבה לא הייתי היחיד. בתוך הגל הזה היו שני מבוגרים נוספים שהעירו על הונדליזם, אך גם הם לא הצליחו למנוע זאת.</div></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjAK3KNnXT4blya8dG9iTKcWQ0GP2kpQN6cT8UlV-rFIn0InJYgPTb4UezmQDOGcvDBG1mf74gWCFpJSypvqT97Cunt3BJWd7hH5ltNz7meGBGasV0xZh4FT0ozY-6Xs8gN6UnxP8yj8leaHloWWFyJL51VJOjPeO2sHNrMMcdjFBYRpPu9LkkR3n72/s3840/kmc_20230520_131344.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em; text-align: center;"><img border="0" data-original-height="2160" data-original-width="3840" height="360" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjAK3KNnXT4blya8dG9iTKcWQ0GP2kpQN6cT8UlV-rFIn0InJYgPTb4UezmQDOGcvDBG1mf74gWCFpJSypvqT97Cunt3BJWd7hH5ltNz7meGBGasV0xZh4FT0ozY-6Xs8gN6UnxP8yj8leaHloWWFyJL51VJOjPeO2sHNrMMcdjFBYRpPu9LkkR3n72/w640-h360/kmc_20230520_131344.jpg" width="640" /></a></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg_YA9HscZQGNC0H31XnjQLObN9lGzYlrxlSravchNxYG-yAE2AHHPGV3tawuVqqaAhpqHnVf5ZhCuVCWChLWRQpIUffNPl18YkLD-mMTDxsMygunSFhvLrxIx8Ez-4ETUJpS7i2h74yAER25PpJR3Ln39ar8zngWiYUyavdOp9mmmlKowUSLKN9Q-P/s3840/kmc_20230520_130659.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em; text-align: center;"><img border="0" data-original-height="2160" data-original-width="3840" height="360" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg_YA9HscZQGNC0H31XnjQLObN9lGzYlrxlSravchNxYG-yAE2AHHPGV3tawuVqqaAhpqHnVf5ZhCuVCWChLWRQpIUffNPl18YkLD-mMTDxsMygunSFhvLrxIx8Ez-4ETUJpS7i2h74yAER25PpJR3Ln39ar8zngWiYUyavdOp9mmmlKowUSLKN9Q-P/w640-h360/kmc_20230520_130659.jpg" width="640" /></a></div><div><div style="text-align: justify;"> </div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">אל תוך הצפיפות הזו, שהייתה משולה בעייני לתור באותו מלון באילת בו עמדו יחדיו אנסים וחיכו לתורם, נכנסה קבוצת שוטרים שדחקה את ציבור הצועדים לצד אחד כדי ש"השר" יוכל לעבור. קבוצת נערות שנדחקה לקיר הייתה באימה, אך רוב הציבור שמח והחל בקריאות קצובות "בן גביר בן גביר".</div></div><div><div style="text-align: justify;"> </div><div style="text-align: justify;">בסופו של דבר הגעתי לצדיק ששמר על הטלפון ובהמשך הוא הושב לבעליו, אבל אני זכיתי לראשונה להיות בעצרת של המצעד בכותל ולשמוע את אבי מעוז מסביר לקהל העצום ש"ירושלים היא רק אחת, והיא שייכת רק לנו היהודים". אתמול זה באמת היה כך וזה היה עצוב מאד, אבל במהדורות החדשות לא סיפרו שזה היה יום עצוב, אלא דיווחו שעשרות אלפים חגגו את יום ירושלים שעבר בשקט למעט תקריות חריגות בודדות.</div></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><iframe allowfullscreen="" class="BLOG_video_class" height="400" src="https://www.youtube.com/embed/xl34PXIIl38" width="600" youtube-src-id="xl34PXIIl38"></iframe></div><br /><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><br /></div><br /><div style="text-align: justify;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><br /></div><br />אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com0הרובע המוסלמי, ירושלים31.78185 35.23552724.404950682371336 26.446464499999998 39.158749317628661 44.0245895tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-34772843305158161502013-07-23T20:54:00.001+03:002013-07-23T21:09:36.110+03:00הגראן פונדו של משה ליאון<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div>
השבוע הכריז ניר ברקת יחד עם מנכ"ל ג'ירו ד'איטליה (חברת אופניים איטלקית, המארגנת גם את תחרות האופניים השניה בחשיבותה בעולם) על קיומו של גראן פונדו שתארגן החברה בישראל. מתיאו ג'רוויני, מנכ"ל החברה האיטלקי עמד בחליפה לבנה קלילה, הופעתו (המושקעת לא פחות מזו של ברקת) שידרה הצלחה לא מאיימת, ובעיקר שמחת חיים. כימיה לא ממש הייתה בין הצדדים, אבל נוכחותו של האיטלקי האירה את כל החסרונות של ברקת. הוא אינו איש של אנשים, למרות יכולתו לתת לאנשים להרגיש מחוזרים ב"אחד על אחד", הוא מרוחק, חנוט, וגם כשהוא פושט את החליפה ועובר לבגדי הספורט שלו, הוא נשאר עם התדמית הפלסטיקית של הפוליטיקאי האמריקאי.<br />
בפגישה נכח גם חבר מועצת העיר ומחזיק תיק הספורט בעיריית ירושלים, עו"ד אלישע פלג. גם רמות האלגנטיות שלו לא ממש השתוו לאלגנטיות האיטלקית, והחברים שהגיעו מחופי הים התיכון נחשפו במעט לזרמים הפושרים במימיה העכורים של הפוליטיקה המקומית שלנו. הצצה חטופה לימדה אותם שראש העירייה קנה לא מעט שונאים המבקשים לנקום את היחס לו הם זכו בשנים האחרונות. רגע אחרי שראש העירייה מספר לאורחים כי יעלה על האופניים ויישתתף במירוץ, מתפרץ פלג ומזכיר לו כי מדובר בעשרה ימים לפני הבחירות, וייתכן שיהיה עסוק, כשהוא רומז על הודעתו הצפויה של משה ליאון, נציג מפלגתו של פלג, על כניסתו למירוץ אחר.<br />
<div style="-webkit-text-stroke-width: 0px; color: black; font-family: 'Times New Roman'; font-size: medium; font-style: normal; font-variant: normal; font-weight: normal; letter-spacing: normal; line-height: normal; orphans: auto; text-align: right; text-indent: 0px; text-transform: none; white-space: normal; widows: auto; word-spacing: 0px;">
<div style="margin: 0px;">
<br /></div>
</div>
</div>
<div>
<br /></div>
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="//www.youtube.com/embed/bf897hi3Z2s" width="640"></iframe>
<br />
<div>
<br />
<br /></div>
<div>
מטרים ספורים ממסעדת טורו שבמשכנות שאננים, ניהלה חבורת נערות לבושות חצאיות שיחה עם גבר מבוגר בעל מבטא רוסי כבד. "אז מה זה?" הן שאלו, "מי יהיה ראש העיר?. "כן", ענה הבחור עם המבטא בחוסר סבלנות. "זה ומי יהיו איתו בעירייה". "מה זאת אומרת?" שאלה אחת הנערות. "נו, יש 31 בעירייה, ומי הם יהיו" הוא ענה, ולי לא היה ברור מדוע הוא עצבני. חוסר ההבנה שלהן היא שהטרידה אותו, או חוסר ההבנה של עצמו. ואולי פשוט הקושי להסביר להן בגלל מגבלות השפה. כך או כך, דקות ספורות אחר כך ראיתי את חבורת הנערות מוחאות כפיים כשהן לובשות חולצה ובה הכיתוב "משה ליאון לראשות העיר".</div>
<div>
אין כל חדש בסיטואציה הזו, היא מאפיינת כל מערכת בחירות בה צריכים גם קהל מעודדים צעירים, ובכל זאת האנונימיות של המועמד והניתוק הכל כך מוחצן של להקת המעודדות היה בוטה מהרגיל. </div>
<div>
<br />
ניר ברקת אינו ראש עיר אהוד, הוא אינו איש חם כמו שהירושלמים אוהבים. הוא כן ימני מאד כמו שהם אוהבים, אבל זה לא ממש מעניין אותם כשהם משלשלים את הפתק לקלפי בבחירות המקומיות, עובדה שרוב רובם של אנשי השמאל בבירה הצביעו לברקת למרות דעותיו הימניות הידועות.<br />
<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhGe7SK8Gb_uYPms7wjr4QVu02Bp1MVLVAA9FjIUMtQaweF_nMuAjaawln9xYs78OQk5U1deIQQkgg2bVfW8J1ORLiIZJZS23cA623M2_ZMp_BjW-L10CQPjFz9oCk38zlvdreKE8ajmzc/s1600/1001202_417637595022251_1835897688_n+(1).jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhGe7SK8Gb_uYPms7wjr4QVu02Bp1MVLVAA9FjIUMtQaweF_nMuAjaawln9xYs78OQk5U1deIQQkgg2bVfW8J1ORLiIZJZS23cA623M2_ZMp_BjW-L10CQPjFz9oCk38zlvdreKE8ajmzc/s320/1001202_417637595022251_1835897688_n+(1).jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">משה ליאון: "ירושלים היא טבורו של עולם"</td></tr>
</tbody></table>
תחתיו בחרו דרעי וליברמן להציב מועמד המקורב מאד לשניהם, ואמור להחזיר את העיר לידי הקואליציה של אהוד אולמרט - ימין וחרדים. אלא שליאון , דמות אנונימית בירושלים לא ממש מביא עמו שק מלא ממה שחסר לברקת, ויותר מכך הקמפיין שלו כפי שמסתמן ממסיבת העיתונאים בה הכריז על מועמדותו, מסתמך על כמה אנשי ציבור שניסו בשנים האחרונות לקפוץ על כל עגלה מזדמנת רק בכדי להפיל את שנוא נפשם. השנאה לברקת היא שהעבירה כנראה את צביקה טשרניחובסקי (מנכ"ל החברה הירושלמית למתנ"סים, שפורקה בעידן ברקת) על דעתו וגרמה לו להתגעגע לפיתוח העיר בימי אולמרט ולופוליאנסקי, פיתוח שביהמ"ש לא הכריע עדיין בעניינו. בנאומו הציג את רואה החשבון שלאחרונה נשכר על ידי תשובה לנהל את המו"מ מול מחזיקי אגרות החוב של דלק כ"מנהיג המאמין בצדק חברתי מוניציפלי".<br />
<br />
ברקת גם אם אינו אהוד, אינו שנוא על רוב המצביעים הירושלמים. עקב האכילס שלו, מיאוס השמאל והחילונים ממדיניותו הימנית הופך לזניח כשהם רואים את שלוחם של דרעי וליברמן מגיע לעיר. הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובירושלים האפשרויות הולכות ומצטמצמות. מי שהיה פירומן <a href="http://www.urierlich.com/2012/06/blog-post_26.html" target="_blank">אנטי חברתי</a>, הופך פעם נוספת להיות ברירת המחדל של החילוני הממוצע. <br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="//www.youtube.com/embed/TfBAU-76N-k" width="640"></iframe></div>
<br />
<br />
אז אולי בבחירות הקרובות לא קיימת האפשרות לבחירה אמיתית, ורובנו נדונו לשלשל את הפתק של ברקת ולשטוף ידיים. אבל בבחירות המקומיות, נזכיר, שני פתקים. אף פעם לא הצבעתי לרשימות שהסבירות שיעברו את אחוז החסימה נמוכה, אבל ייתכן והפעם זו תהיה הפעם הראשונה. את התסכול מברירת המחדל אפשר לאזן בבחירה מצפונית. <br />
בחודש האחרון החלה להירקם רשימה חדשה. רשימה שמאגדת את המאבקים האמיתיים בעיר, מאבקים של לחם ומים. מאבקים שאלו שנאבקים אותם יודעים שאם לא הם, אף אחד לא ייאבק עבורם.<br />
כשברקע הפארסה של מרצ, שערכה פריימריז, אישרה לערביי מזרח העיר להצביע, ואחר כך פסלה את התוצאות מכיוון שהצבעתם הייתה לכאורה לא חוקית, והשאירה את התוצאות כפי שהיו אבל כפתה רוטציה בין מאיר מרגלית לפפה אללו שהפסיד, נפגשו פעילים מהזרמים הרדיקאליים של המחאה החברתית לבחון אפשרות לריצה למועצה.<br />
בין החברים חלק מאנשי "המעברה", פנתרים שחורים, עלא סלמן שניהל את מאבק בית צפפא נגד כביש 4, ופעילים פוליטיים שונים ממזרח העיר.<br />
כולם נכנסים להרפתקה בידיעה שמה שחשוב הוא איחוד הכוחות של המאבקים ופחות ההישגים. לא פחות חשוב להשמיע גם את הקולות האלה, כשברקע שיח לאומני המשתמש בתושבים ואזרחים כבני ערובה.<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="//www.youtube.com/embed/yfrtKKp5PYA" width="640"></iframe>
<br />
<br />
<br /></div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com1כיכר ספרא 1, ירושלים, ישראל31.780686 35.2238959999999686.2586514999999991 -6.0846980000000315 57.3027205 76.532489999999967tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-82397128039979023982013-05-05T01:42:00.002+03:002013-05-07T12:20:55.419+03:00העונג שבכאב <div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
ולופתטם דציפנדיס, המוכרת יותר בראשי התיבות VD, היא מגפה ירושלמית חשוכת מרפא. ה-<a href="http://he.wikipedia.org/wiki/DSM" target="_blank">DSM</a> מציין כי אף על פי שמקורה בבירה הישראלית היא התפשטה לערים נוספות במדינה, והיא נפוצה בעיקר בקרב אנשי שמאל וחילונים. אחת ההשערות שהעלו פסיכו-גיאוגרפים פוליטיים כדי להסביר את התפשטותה במימדים גדולים בשני העשורים האחרונים, היא ההגירה מאסיבית של נשאים מהבירה לערים אחרות במדינה.<br />
<br />
כמו רבים מחבריי גם אני לוקה בהפרעה. הופעת התסמינים אינה קבועה. ישנן תקופות בהן הם מופיעים לעיתים קרובות יותר, בעיקר בקיץ ובסמיכות לבחירות ולאחריהן. מאידך ישנן תקופות בהן איני חש בהן כלל.<br />
<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEidScCiNSXbxbe2r1YJ4b83zf02yJtVpdyxdGeFAj3E5e6jFEDdntzK4at6NzzsUD4jIcCQDrKYBjh0_C_NwzJJ-oUyn-CsAowzKtJjQaQ9cTojAH1HhlFZ5KXYPimI7Yb8UX7H5veTs0g/s1600/DSM-manual-5th-ed.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; display: inline !important; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="180" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEidScCiNSXbxbe2r1YJ4b83zf02yJtVpdyxdGeFAj3E5e6jFEDdntzK4at6NzzsUD4jIcCQDrKYBjh0_C_NwzJJ-oUyn-CsAowzKtJjQaQ9cTojAH1HhlFZ5KXYPimI7Yb8UX7H5veTs0g/s320/DSM-manual-5th-ed.jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">ספר האבחנות הפסיכיאטריות של האגודה המאריקאית </td></tr>
</tbody></table>
בחודשים האחרונים מדווחים פסיכולוגים רבים על עלייה דרמטית של חולים אשר מדווחים על חזרתם של הסימפטומים. הולופתטם דציפנדיס (בלטינית העונג שבאכזבה) היא אותה תחושה של אישור עצמי שאכן הכל חרא. החולים במחלה נוטים לחוש סיפוק מהידיעה. במקום לקום ולעשות מעשה הם מתענגים על צדקתם. אמנם רבים מהלוקים במחלה הם חילונים שנהנים לגלות כי צדקו והעיר גמורה והרוסה, (לאלו ניתנו לאחרונה סיבות רבות לחוש את העונג משכך הכאב למשל כשהרסטו-בר נסגר, או כששטחים ברמת שרת הוקצו לחרדים), אך לעיתים אלו גם אנשי שמאל ששמחים לגלות כי תיכף עברנו את נקודת האל חזור ואוטוטו תהיה כאן מדינה דו לאומית, או לחילופין מדינה פאשיסטית. ההבנות האלו אינן מוציאות את נשאי ה VD לפעולה, אלא להשתקעות בכורסה ובפלאפון.<br />
<br />
התקף כזה חוויתי בהפגנה בעד פתיחת הסינמה סיטי בשבת בכיכר ספרא. קרוב למאה וחמישים מפגינים היו בכיכר ספרא. אותם פרצופים מוכרים שרואים בהפגנות הזרם המרכזי של המחאה החברתית ובהפגנות נגד הכפייה הדתית. מלא בתחושת עונג של התבזות ראיינתי את אלה שטרחו להגיע, והיטחתי בהם שכנראה אין מי שיילחם. צעיר פעיל מרצ ענה לי שכאלף לחצו על האטנדינג של האיוונט בפייסבוק (למאותגרי הרשת החברתית המשמעות השתתפות באירוע), ואני כאילו זכיתי בלוטו אמרתי אז כנראה שלחילונים אין כוח לצאת לרחובות, והתמלאתי סיפוק.<br />
<br />
תובנה שעלתה משיחה עם מפגין מבוגר קצת יותר מרוב הקהל (שידע להשתיק את השמחה לאיד), היא כי הולופתטם דציפנדיס היא הפרעה המתכתבת עם הפרעה אחרת נוסטלגיה. משמעותה של המילה נוסטלגיה בלטינית היא הבט אחורה בכאב. הנוסטלגיה גם היא סוג של אסקפיזם המאפשר להסתכל אחורה, להיזכר באופן סלקטיבי בחוויות שונות, להגזים ולהעצים את הטוב, וליצור עבר חיובי המגן מפני ההווה המאיים. הסתכלות אובייקטיבית יותר מזכירה גם לחולי ה VD שבינינו כי מאבקי השבת בירושלים החלו ברגע שהחילונים הגיעו בצורה מאסיבית לעיר הקודש, בה שכנו כבר זמן רב לפניהם אנשי היישוב הישן.<br />
<br />
בתשעים השנים האחרונות המטוטלת נוטה כל הזמן יותר ויותר לצידנו בכל הקשור להלכות העיר בשבת. רק לפני עשרים וחמש שנה לא היו בכלל בתי קולנוע פתוחים בשבת. המאבק על כביש בר אילן שנחרת בזכרון ילדותי כמאבק הירואי בו הגיעו מדי שבת חילונים רבים להפגין כנגד החרדים כנראה לא היה בדיוק כפי שזכרתי, ובקיצור, לו תסמיני הולופתטם דציפנדיס, העונג שבביטול כל מאבק ומאמץ בשטח היו לפני עשרות שנים, כנראה מצבנו היה הרבה פחות טוב. <br />
<br />
שלא תבינו, לא החלמתי חלילה וחס, אם תשאלו אותי מצבה של העיר בכי רע. הידיעות האופטימיות שהתפרסמו לאחרונה על מאזני התלמידים בחינוך הציוני לעומת החרדי אינן מסתדרות בראשי עם ידיעות אחרות שהתפרסמו רק השנה. כמו למשל הנתונים שהציג משרד החינוך לפיהם אחוז הזכאות בבירה ירד בארבעה אחוזים. הסבר העירייה היה כי החישוב כלל (כמו תמיד) גם את החרדים והערבים שאינם נבחנים בבגרות הישראלית, ולפי נתוני העירייה ישנה עלייה של ארבעה אחוז בזכאות בציבור הכללי, כלומר הייתה צריכה להירשם עלייה דרמטית בשנה האחרונה של הציבור החרדי והערבי בעיר כדי להצליח להעלים את ההצלחה. <br />
גם אחוז המצביעים למפלגות החרדיות בבחירות הכלליות עלה בצורה דרמטית ובהחלט מעיד על שינוי דמוגרפי נוסף, ועל כל אלו אפשר וצריך לזכור את המשך האבסתם של החרדים במועצת העיר בהצלחות כאלה ואחרות.<br />
<br />
הנקודה אינה להסתכל על הכל בצורה חיובית, אלא להפסיק להיות תבוסתנים ולהנות מכל כשלון או מותו של עוד מוסד. אבל אם מוסדות כאלה או אחרים מתים וגוססים, לפחות נצא להילחם במקום להספיד עוד הספד ועוד הספד בדרך לקבורתה הסופית של העיר החופשית. <br />
<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/-F7ZX9D6n6c" width="640"></iframe>
<br />
<br /></div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com0כיכר ספרא, ירושלים, ישראל31.780686 35.2238959999999686.2586514999999991 -6.0846980000000315 57.3027205 76.532489999999967tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-87566092060402993792013-04-30T23:47:00.002+03:002013-05-01T00:16:08.579+03:00והרי החדשות/ שירת המבזקים<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
את ההיסטוריה כולנו כבר יודעים לדקלם כתבו המנצחים. אבל את ההיסטוריה כותבים בהווה, למען חוקרי העתיד.<br />
שירת הסטיקר מציגה היטב את טשטוש הזהויות כשהערכים מטשטשים, אבל לפחות מהדורות החדשות נראות לרובנו כמפלט אחרון של מודרניזם והיררכיה, כל מה שהאינטרנט הרג עדיין חי (גם אם גוסס), במהדורות החדשות, המייצגות סדרי עדיפויות באופן ליניארי. מה שחשוב ייכנס, מה שפחות לא, ומה שמעניין את "העם" יישאר לבלוק השלישי.<br />
<br />
אבל את החדשות כותבים אנשים, ואלה אף פעם אינם חפים מטעויות. חלקן מודעות ומכוונות, וחלקן לא. אבל את כל טעויות העריכה, אפשר היה למצוא בקלות היום במבזקי האתרים. כל מה שכל עורכי החדשות ידעו, או לפחות יכלו לדעת, ובחרו להשאיר בחוץ.<br />
<br />
שעה קלה לאחר <a href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4374031,00.html" target="_blank">הפיגוע בשומרון </a>התקבלה קריאה גם במד"א בירושלים. עובד ניקיון פלסטיני נמצא שוכב בגינה ציבורית בסמוך לרחוב זוננפלד במאה שערים, דקור בפלג גופו העליון כשהוא מאבד דם רב. תוך זמן קצר הגיעו למקום גם כוחות משטרה שערכו סריקות אחר הדוקרים ואנשי היחידה היהודית בשב"כ.<br />
הפלסטיני פונה לבית החולים שערי צדק לאחר שעבר החייאה בידי עוברי אורח, כשהוא במצב קשה.<br />
<br />
<br />
בשעה 09:21 פורסמה הידיעה הבאה במבזקי ynet:<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjtup-UTOHiRup2Yn_Mc1VIjSMnND33d2HB6IVFe7Fl2KhrPpiTvCi72PVthnzWS3LYe8TYwJ_-1McvaDHSXydHredCuByuc5HzsOKn1JQmvy2m2vBL5hjHz2s5kPPBO7DjK2TpOOrE5mU/s1600/ynet.png" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="225" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjtup-UTOHiRup2Yn_Mc1VIjSMnND33d2HB6IVFe7Fl2KhrPpiTvCi72PVthnzWS3LYe8TYwJ_-1McvaDHSXydHredCuByuc5HzsOKn1JQmvy2m2vBL5hjHz2s5kPPBO7DjK2TpOOrE5mU/s640/ynet.png" width="640" /></a></div>
<br />
היותו פלסטיני לא ממש נראתה חשובה לעורכי המבזקים, וכך גם הסיפור שהתחיל להתפתח.<br />
<br />
יותר מחצי שעה אחר כך עולה ידיעה נוספת, הפעם במבזקי NRG:<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhkLBRJ1crjli5Rs2fmdb5241pxhAFP7eGyX6PYMrNC1So5lUlmShfi8qO39TSrq26BOqXxE_jrkoOWFW3I1l5jr7q-r67JH0kz4O1Onbjt6jiC2p7wYBRyZp-70pWtbNETx4UOFPMGl-c/s1600/nrg.png" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhkLBRJ1crjli5Rs2fmdb5241pxhAFP7eGyX6PYMrNC1So5lUlmShfi8qO39TSrq26BOqXxE_jrkoOWFW3I1l5jr7q-r67JH0kz4O1Onbjt6jiC2p7wYBRyZp-70pWtbNETx4UOFPMGl-c/s1600/nrg.png" /></a></div>
<br />
<br />
לפי הידיעה הזו הפצוע שכבר נמצא בחדר הניתוח בשערי צדק עדיין לא פלסטיני וכנראה התבלבל ופינה עצמו לבית החולים הלא נכון. ואם מצבו לא מספיק קשה הנחיתו אנשי מעריב על הפועל שאך זה עתה הונשם גם אירוע לבבי. מעניינת רק עובדה אחת, מדוברת איזה בית חולים קיבלו את המידע הזה?<br />
<br />
כעבור כמעט שעתיים, טורח גם אתר וואלה לעדכן את קוראיו:<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg5wkDzazRccYTaHVKCzto6ajy8z9e8sBDEmyPESh33EY0aZ130JxPT0rRJ6LLReYJ8pgYQvWtNdV-IPA0aT4vgZuq4uuLLfFYz9f4w0Jx8XKNdYhWvq19pySmrVGBUPdYxCQ219ecSOgY/s1600/walla.png" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" height="192" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg5wkDzazRccYTaHVKCzto6ajy8z9e8sBDEmyPESh33EY0aZ130JxPT0rRJ6LLReYJ8pgYQvWtNdV-IPA0aT4vgZuq4uuLLfFYz9f4w0Jx8XKNdYhWvq19pySmrVGBUPdYxCQ219ecSOgY/s640/walla.png" width="640" /></a></div>
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEihqZuAIh9SNH-QU4RdUz7ZWrm0cndQ0sjhhd27F3MjYn3jAa9ciIztANMeDBTny8isTqXW3yGR8xkDsf5vUN9I99-hAEA0yS55iGc73f1pFsGQqN8PxaOAhi6phwoI5KxkXG0O6mZcH4I/s1600/PhotoGrid_1367355585877.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><img border="0" height="266" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEihqZuAIh9SNH-QU4RdUz7ZWrm0cndQ0sjhhd27F3MjYn3jAa9ciIztANMeDBTny8isTqXW3yGR8xkDsf5vUN9I99-hAEA0yS55iGc73f1pFsGQqN8PxaOAhi6phwoI5KxkXG0O6mZcH4I/s320/PhotoGrid_1367355585877.jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">זירת האירוע, זוננפלד פינת כפר השילוח</td></tr>
</tbody></table>
אז נחזור ונציין שאין כל הוכחה שמדובר בפעולת תגמול.<br />
<br />
השמועה בקרב קהל הסקרנים החרדים סיפרה ששני חובשי כיפות סרוגות נראו נמלטים מהמקום, ונכון שלא סתם בוחרים החרדים להשמיץ את ה"מזרוחניקים" אחרי שהוגלו מהקואליציה, אבל הספקולציה אינה מופרכת, ועל כך תעיד גם נוכחותם הממושכת של השב"כניקים במקום.<br />
<br />
מלבד ידיעות אלו, וידיעות במבזקי הרדיו לא התייחס שום כלי תקשורת בצורה רצינית יותר לתקרית בה נדקר באופן מסתורי פועל ניקיון פלסטיני בשכונה היהודית בסמיכות לפיגוע בשומרון. אולי כי מתנחלי השומרון סיפקו את ליטרת הדם והריגוש לעורכי המהדורות המרכזיות בדמות שריפת מטעים ויידויי אבנים לעבר פלסטינים, ואולי פשוט כי אף אחד לא רוצה לדבר על תג מחיר כשיהודי מת.<br />
<br />
<br />
לא חולפת חצי שעה מהידיעה שניתנה באתר וואלה, ו ynet מוסיף ידיעה נוספת:<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjvjj4nRvj6KIiLKsMbpMn3Jp00wBlV2xZAbwUaH1oxGEyiPHStbqkCorMTDZ7vtBwqdcbtXjMZwmQsUNqftBfU2SCKpZa05Ch470KpG7x6onAHTLTDoAu6ck4mxCNk0jtqpf0jR9em_Uw/s1600/%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96+%D7%94%D7%A8%D7%91.png" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="401" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjvjj4nRvj6KIiLKsMbpMn3Jp00wBlV2xZAbwUaH1oxGEyiPHStbqkCorMTDZ7vtBwqdcbtXjMZwmQsUNqftBfU2SCKpZa05Ch470KpG7x6onAHTLTDoAu6ck4mxCNk0jtqpf0jR9em_Uw/s640/%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96+%D7%94%D7%A8%D7%91.png" width="640" /></a></div>
<br />
<br />
הידיעה לא זוכה להפוך לכתבה, תקיפה של ערבים שוב אינה שווה יותר מידיעה במבזק, אליו לא ממש ברור מי מגיע. חולפות כמה שעות נוספות ופשע שנאה נוסף לכאורה מופנה נגד ערבים בקרית משה, לא רחוק מאותה ישיבה ממנה יצאו הנערים שתקפו את הבלשים הערבים. <br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgpxq3IxRcuxsdQ7iEimzkwPwJCeaa2gLN6ITsWCMzSBwBi4a5tPpaNwZMGwS7oPd9_yUf26qs3VaiD8T0Tre5sM5DpXWeLVd8pSW37ULcRniPELxCApcmcnQfKqim-iQjOtVBl14ZE24s/s1600/%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%AA+%D7%9E%D7%A9%D7%94.png" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="334" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgpxq3IxRcuxsdQ7iEimzkwPwJCeaa2gLN6ITsWCMzSBwBi4a5tPpaNwZMGwS7oPd9_yUf26qs3VaiD8T0Tre5sM5DpXWeLVd8pSW37ULcRniPELxCApcmcnQfKqim-iQjOtVBl14ZE24s/s640/%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%AA+%D7%9E%D7%A9%D7%94.png" width="640" /></a></div>
<br />
על כל אלה ועוד לא שמעתם היום לא בערוץ עשר ולא בשתיים, כי מה זה אוטו של ערבי שנשרף, ומה זה פועל פצוע במצב קשה לעומת אלמנה וחמישה יתומים. ואיך אפשר להאשים את מיטב בני הציונות הדתית שיצאו ממרכז הרב?<br />
את ההיסטוריה כותבים בהווה אמרנו, האינטרנט הרג גם את ההיררכיה, אבל לפחות נתן במה דמוקרטית לתיעוד וכתיבה. את מה שבחרו עורכי המהדורות להוציא, יכניסו בלוגרים ופוסטים בפייסבוק, אבל גם עליהם ייכתבו בקרוב את "שירת הבלוגר", נראה לי עדיף מ"מצעד המבזקים".<br />
<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/ARHEbqK2efw" width="640"></iframe>
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEihqZuAIh9SNH-QU4RdUz7ZWrm0cndQ0sjhhd27F3MjYn3jAa9ciIztANMeDBTny8isTqXW3yGR8xkDsf5vUN9I99-hAEA0yS55iGc73f1pFsGQqN8PxaOAhi6phwoI5KxkXG0O6mZcH4I/s1600/PhotoGrid_1367355585877.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><br /></a></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<br /></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">
<br /></div>
</div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com0מאה שערים, ירושלים, ישראל31.785964 35.22421400000007531.7825895 35.219171500000073 31.7893385 35.229256500000076tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-58508686324079615342013-04-15T14:25:00.001+03:002013-04-15T19:26:55.153+03:00פוסט, ציונות.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">מיום השואה ועד יום העצמאות</span></h3>
כמו כל יהודי טוב, עונה לשאלתי על יחסו לציונות יו"ר זק"א יהודה משי זהב בשאלה: "מי הוא ציוני?" ומיד ממשיך "מי שחי בארץ. מי שאוהב את הארץ. ברור שאני ציוני. הרי אני כאן כבר 11 דורות". אבל מי שעשה היפוך של מאה ושמונים מעלות מאז תיפקד כקמב"ץ העדה החרדית ועד שהדליק משואה ביום העצמאות, לא נעצר בנקודה זו "אנשים אומרים גן עדן, בית שלישי וחושבים שייפול איזה בית מקדש מזהב משמיים ומכוניות ייצמחו על העצים, אבל הם לא מבינים שזה כאן. המדינה, מעולם מצבנו לא היה טוב יותר".<br />
קשה להישאר אדיש ללהט בו נאמרים הדברים, אבל קשה עוד יותר שלא לשאול את עצמך, מה קורה פה? גם ככה לרפלקס השמאלי ולחוש האסתטי שלי לא נוח להודות שאני ציוני, אבל כאשר הנאום הציוני ביותר ששמעתי לאחרונה בוקע מפיו של חרדי המדבר בלהט על השילוש של הרב קוק: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, כחילוני שמאלי אני מתכווץ עוד קצת בפינה ושואל את עצמי האם אני באמת רוצה או אפילו יכול, לחסות בצילו של אותו עץ. <br />
<br />
כותרת המשנה של הבלוג, שבחרתי לפני בערך כשנה, היא "ניסיון להבין מאיפה באנו ולאן אנו הולכים", ובכל זאת מעטים הפוסטים הקולעים להגדרה. אולי מכיוון שהכותרת נבחרה בסמיכות לפתיחת הבלוג, בתקופה שלקראת יום העצמאות, כשברקע יום השואה ובפתח יום הזכרון, עסקו הפוסטים הראשונים בדיוק בשאלות אלה. מטבעה של התקופה שמכבש האירועים פועל גם עליך, ואתה מוצא את עצמך<a href="http://www.urierlich.com/2012/04/blog-post.html" target="_blank"> קצת יותר ציוני, ומעט פחות ציני.</a> <br />
סביר להניח שלולא הכריחה אותי העבודה לעסוק בחומרים אלו, מהם עשויה בניית הזהות הישראלית המשתנה, הייתי עושה כל שבכוחי להתרחק מהמכבש הדורס את המטענים השונים והופך אותם לשטוחים יותר ואחידים, לא בגלל הרצון להיבדל, כמו סלידה מהרטוריקה והפשטנות שהמשימה דורשת.<br />
<br />
את השורה התחתונה אתן כבר עכשיו, למרות כל המאמצים המכבש הצליח בסופו של דבר לעבור במידה מסויימת גם עליי, בין יום השואה ליום העצמאות כשבתווך יום הזכרון מצאתי גם לא מעט דברים יפים שקורים פה, מדינה של מוח (state of mind) אמרתי כבר בפוסט הראשון של הבלוג הזה.<br />
<br />
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">יום השואה</span></h3>
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhGTmQJnev0QRmaFJlt6K1JQ7rjSnxVXkasd2-U2mitAEfT8cbMJdGTiIxdHpRamlmKq-83gA0gaXEqacq-VTIvn8T-OIsVfooQEDtnm7PUkwZ3Uxhjy_b-hnyN2nRsmlWF6nlbRHptOb4/s1600/PicsArt_1366023936461.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="180" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhGTmQJnev0QRmaFJlt6K1JQ7rjSnxVXkasd2-U2mitAEfT8cbMJdGTiIxdHpRamlmKq-83gA0gaXEqacq-VTIvn8T-OIsVfooQEDtnm7PUkwZ3Uxhjy_b-hnyN2nRsmlWF6nlbRHptOb4/s320/PicsArt_1366023936461.jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מקהלת בת ים, טקס יום השואה בבית הדיור המוגן לניצולים</td></tr>
</tbody></table>
אחרי כל דובר בטקס יום השואה בבית הדיור המוגן הציבורי בארמון הנציב עלתה מנהלת הבית לתרגם את הדברים. כתשעים אחוז מדיירי הבית הם ניצולי שואה, אף לא אחד מהם דובר עברית. את הטקס פתחה מקהלת בת ים, מקהלה רוסית. השירה נוגעת ללב, הגברים לבושים חליפות שחורות, הנשים שמלות. במהלך הטקס והנאומים אחד החברים תופס תנומה. הקהל שקט, אנשים שאינך יכול לנחש מה חולף בראשם, לא רק בגלל המרחק התרבותי, חייהם לימדו אותם להסתיר. בצעירותם חוו את זוועות השואה, ורוב שנותיהם עברו בצל השלטון הסובייטי, קשה להאמין שדווקא בזקנתם ירשו לעצמם להסיר הגנות. בין אנשי הבית עיניי צדות גברת מבוגרת עם תנועות לא רצוניות שדמתה באופן מפחיד לניצולת שואה שהייתה הולכת בשכונת ילדותי. כולנו פחדנו ממנה, כנראה שגם היא מאיתנו. מעולם לא ראיתי אותה מסתכלת על אף אחד. תמיד הלכה כשראשה פונה ימינה בתנועה חדה וחוזר קדימה, ושוב ימינה. ידה המקועקעת רועדת. יום אחד פשוט הפסקתי לראות אותה.<br />
<br />
השואה מבחינתי היא נושא חי אמנם, אבל רחוק מאנשים. אני קורא שואה, רואה שואה, תקופות שיותר ותקופות שפחות, שבל ככל שחולפות השנים, החיבור בין היום הרשמי לרצף והקונטקסט הלאומי קשה לי. יום השואה בין ניצולים מחזיר אותי מצד אחד להקשר הלאומי, ומנגד מנכיח את האינסטרומנטליות שלה בידי המדינה.<br />
<br />
לפי נתוני משרד השיכון כעשרים אלף ניצולי שואה הזכאים לדיור מוגן נמצאים ברשימות ההמתנה. לרוב מחכה הזכאי עשר שנים עד שזוכה למקום, ובמקרים האלה קשה להתעלם מהעובדה שהזמן דוחק.<br />
שר השיכון אורי אריאל מכריז כי אישר לבנות חמישים דירות נוספות בבית ודוחף את חברת עמיגור לצאת למכרזים נוספים. הטקס תם ואחד מדיירי הבית, דוד לוי, ניגש לשר ומטיח בו: "אתם תמיד מבטיחים ולא מקיימים". השר אריאל שואל: "אתה דייר פה?" ולוי עונה: "כן. אני מרוקאי ואני גר איתם, ולאנשים האלה אין חיים. תדאגו להם". אנשי עמיגור משתדלים למנוע דרמה, מנסים להרגיע את לוי ואומרים לו כי זה לא מתאים, היום יום השואה, לוי עונה בכעס "אז מתי אם לא היום?". דווקא אריאל מרגיע, הוא מחבק את לוי עם חיוך חם ואומר לו: "תעקוב אחרי, טוב? אני מבקש ממך".<br />
משהו בסיטואציה הזו, בה לוי המרוקאי זועק את זעקתן של סווטלנה ואולגה חסרות הקול, ואריאל לא רק שאינו מתרגש, אלא רגיש, משהו בסיטואציה הזו מצליח לשבור את כל מטעני היום. משהו בסיטואציה הזו, רגע אחרי הצפירה, מזכיר כי למרות הכל, הישראליות כאן. דוד לא חושש לדבר, אריאל לא מבקש להשתיק. וסווטלנה ואולגה? טוב, הן אולי לא מדברות, אבל הבנים שלהן כבר לעולם לא יישתקו.<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/_WCuVXblIaw" width="640"></iframe>
<br />
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;"><br /></span></h3>
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">יום הזכרון</span></h3>
<div>
כחברה שסוגדת למוות ולמרטירים, יום הזכרון הוא שיא באורגזמה המורבידית של החברה הישראלית. כולנו זוכרים ונזכרים בחמגשיות האלומיניום שעליהן הוגש לנו הכיבוש והסיפוח הזוחל. את השאלה האם מותם היה לשווא הס מלהזכיר בכל ימות השנה, אך ביום זה אנו גם נדרשים לכבד לא מעט מיתות מיותרות. </div>
<div>
<br /></div>
<div>
בימי מבצע עופרת יצוקה גוייסתי בצו 8, חבר טוב הסובל מהתקפי חרדה גוייס גם הוא. מ"פ הפלוגה, אז קצין בן 37, לא ילד, סירב לבקשתו לפגוש קב"ן, ליתר דיוק נענה לבקשתו, אך מנע את הפגישה פעם אחר פעם.</div>
<div>
החבר שגם ככה התקשה לחשוף את מצבו נשבר וסיפר לי על הסיטואציה בה הוא עומד. פניתי למ"פ שהסביר לי כי "הדרך הטובה ביותר היא להתמודד עם הדברים. ברגע שהוא יהיה בפנים הוא יהיה חייב להילחם בזה" בצה"ל 2008, מ"פ מילואים עדיין מבקש לשחק בחיי החיילים כי "הוא יודע", לא רק את החייל הספציפי הוא היה מוכן להעמיד בסכנה אלא חיילים שצריכים לעמוד לצידו במהלך התקף חרדה תוך כדי קרב. רק בעקבות פנייה אישית ואיומים שלי הגיע הלוחם לקב"ן ששיחרר אותו מפעילות מבצעית. אינני יודע אם החבר כותב למגירה, אך בקלות אני יכול לדמיין מצב בו גם הוא היה יכול להפוך לשיר.<br />
<br />
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiw-juvNG0T1uV3AUFPR_y3nsL80sB2vqADvO-mYmbuyrbbqac8wmLHp4-aSzlFidjuJ2zHqOHuWOV6-ttGIFYnLkgR7rcrVkyiFoCEnesRxpvv0mDsVjXTaWsKlTumA3w4U55AoczK7yo/s1600/s8OiPvVRoZ1lxV1k02o8oDGEmhK75kM6XcUCVrQLhTE.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="418" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiw-juvNG0T1uV3AUFPR_y3nsL80sB2vqADvO-mYmbuyrbbqac8wmLHp4-aSzlFidjuJ2zHqOHuWOV6-ttGIFYnLkgR7rcrVkyiFoCEnesRxpvv0mDsVjXTaWsKlTumA3w4U55AoczK7yo/s640/s8OiPvVRoZ1lxV1k02o8oDGEmhK75kM6XcUCVrQLhTE.jpg" width="640" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מטרתו של אתר האינטרנט שהוקם לקראת יום הזכרון לעורר את הזכרונות של החיים</td></tr>
</tbody></table>
<br /></div>
<div>
ולמרות כל הקושי עם המיליטרזים והמצ'ואיזם של החברה הישראלית הצלחתי גם בעניין זה למצוא מעט אופטימיות. לקראת יום הזכרון הקים מי שהיה מ"פ בחטיבת הנח"ל,<a href="http://www.saluki06.org/" target="_blank"> אתר אינטרנט</a> שמטרתו הצפה ולא הנצחה. הצפה של הטראומות ודיבור בין הלוחמים שהיו שותפים לקרב בסלוקי בקיץ 2006. האתר הוקם בעקבות פוסט בפייסבוק בו ביקש אדל לברר לגבי תמונה שצולמה בעת פינוי הפצועים למסוק וגררה מאות שיתופים ודיונים, שיתופים ותמונות שהפכו לאתר אינטרנט. "יום הזכרון" אמר השבוע אדל "הוא יום למען החיים ולא למען המתים. אני מאמין כי לכל לוחם הזכות לספר את מה שחווה. בחברה הישראלית כיום אין ממש מקום לחוויות הלוחם הבודד, להתמודדויות הרגשיות שלו, אף לא ביום הזיכרון". מרגע שהחליטו, עבדו הוא ואשתו במרץ כדי להספיק "להעמיד" את האתר ליום הזכרון. אז נכון שכפי שאומר אדל "אנו שולחים את ילדנו להלחם מבלי לצייד אותם בכלים הדרושים כדי שבאמת יחזרו הביתה מהקרב", אבל הוא ושכמותו אינם אפילו סנונית ראשונה של לוחמים מזן אחר, והפתיחות בחברה הישראלית (למרות קצינים כמו מ"פ המילואים שלי) הולכת ומתרחבת, בטח אחרי התנהלות הדרג המדיני במלחמת לבנון השנייה. האתר, והדיון עליו, אני מעז לומר, מעידים שגם אם הסגידה למוות עדיין לא גוססת, היא בדעיכה.<br />
<br /></div>
<div>
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/J4bTRAm21ZM" width="640"></iframe>
</div>
<div>
</div>
<div>
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">יום העצמאות</span></h3>
</div>
<div>
באופן די אבסורדי הפכה הפוסט ציונות את הציר הפוליטי בין ימין לשמאל בישראל למעגל. הימין והשמאל הפוסט ציוניים נמצאים במובנים מסויימים קרובים זה לזה הרבה יותר מהשמאל והימין המסורתיים. התמה המרכזית של השנה שעברה הייתה חוסר היכולת או הרצון של הציבור והפוליטיקאים הישראלים והפלסטינים להחליט, ש<a href="http://www.urierlich.com/2012/04/blog-post_26.html#.UWvf57Uqx8E" target="_blank">מובילה את שני העמים לכיוון של מדינה דו לאומית. </a></div>
<div>
בשנה החולפת התמה השתנתה. ההשלמה עם חוסר הרצון להחליט, הסיתה את הדיון מהעניין הפלסטיני פנימה. במערכת הבחירות האחרונה תפסו הדיונים הכלכליים והבין מגזריים חלק גדול בהרבה מבעבר. אבל גם בעניין זה עושה רושם שבזמן שהתלבטנו, התכתשנו ולא הכרענו עשתה המציאות את שלה. החרדים נעשו ציונים יותר והמדינה חרדית יותר.</div>
<div>
<br /></div>
<div>
ביסודה הייתה הציונות מרידה בדת, אך לא שלילתה. להחלטה לא לחכות לביאת המשיח אלא לקום ולעשות מעשה, להתיישב בארץ ישראל ולקחת את גורלנו בידינו, הייתה משמעות מהפכנית. קטונתי מלהכריע אם התזה של פרופ' שטרנהל בדבר היותו של הסוציאליזם הציוני סוציאליזם קונסטרוקטיבי, כלומר משרת את בניית הלאום ולא סוציאליזם כמערכת ערכית בפני עצמה, אבל עובדה היא שרובה של תנועת העבודה הישראלית לא היתה רדיקלית ביחסה לדת כמו מפלגות מרקסיסטיות, ובמילים אחרות, הציונות אולי מרדה בדת, אבל אף פעם לא הייתה מוכנה להתכחש לה, וזו אולי הטעות ההיסטורית, כפי שבאה לידי ביטוי גם בפטור ההיסטורי של בחורי הישיבה. </div>
<div>
אלא שכעבור קצת יותר ממאה שנה הפך הציבור החרדי לציוני, מדינת ישראל היא כבר עובדה מוגמרת מבחינתו, אמנם היא אינה מבשרת את הגאולה, אבל חלקים גדולים בציבור החרדי מזדהה היום עם הנראטיב הציוני יותר מאשר ישראלים רבים שעובדים ומשרתים במילואים. </div>
<div>
בראיון שערכתי עמו השבוע אמר יהודה משי זהב כי "אני אומר לחבריי כל יום, נגמרה החגיגה, עוד כמה שנים אנחנו צריכים לקחת את המדינה על הגב שלנו, צריך ללמוד איך לעשות את זה. כשהאברכים מתפעלים מפרי הארץ כשהם יוצאים לטיול בבין הזמנים, הם לא מבינים שחקלאי בערבה קם מדי יום לפנות בוקר כדי לגדל אותו, ועכשיו אנחנו צריכים לעשות את זה". רוב החילונים שסיפרתי, או השמעתי להם את הדברים, לא מיהרו לשמוח על נבואת השוויון בנטל, מה שכולנו שמענו הוא את העובדה שבקרוב הם יהיו הרוב כאן ונשימתנו נעתקה. ובמובן זה צודקים החרדים, הבעייה אינה בצבא או בעבודה (למרות שברור שברגע שייכנסו באופן מלא לסיר הלחץ וכור ההיתוך גם הרתיעה מהם תצטמצם), אלא בעובדה שללא קשר לציונות אנו חולקים שתי מערכות ערכים שונות לחלוטין. </div>
<div>
מכיוון שכנגזרת מהיותי ציוני אני מתנגד למדינת דו לאומית ותומך בפתרון שתי המדינות, כך כציוני אני חושב שהדרך היחידה לחבר את החרדים לשאר המדינה הוא להכפיף את שתי האוכלוסיות לסט אחד של כללים, כלומר הפרדה מלאה של הדת מהמדינה, ומי יודע, אולי מהלך זה יצליח לקרב את הצדדים תוך פחות ממאה שנה. </div>
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/E8MHcCd_yD8" width="640"></iframe>
</div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com2ישראל31.046051 34.85161199999993227.578269 29.688037999999931 34.513833 40.015185999999929tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-50206802699940388802013-03-08T22:25:00.001+02:002013-03-08T22:25:33.010+02:00לכל איש יש סיפור<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
לכל איש יש שם. ולכל איש יש גם סיפור. מי נתן לו? אלוהים? הגנים? אביו ואמו?<br />
לכל איש יש סיפור, ובערב אחד של מצוקה יצאתי לחפש אותו.<br />
תקוע ללא אייטם, כשמחר אני צריך לחתום על חוזה למכירת דירה <br />
ולהוציא את בנותיי מוקדם מהגן, יצאתי מצוייד במצלמה לחפש אותו.<br />
<br />
טלפון למיכאל סולסברי, (מבחינתי) סוכן של סיפורים אנושיים וזכיתי בקופה הגדולה. <br />
קשיש חולה סוכרת המטופל בדיאליזה, שגר במחסן בגודל שישה מטרים עליו הוא משלם כאלף ש"ח בחודש. <br />
ואני, כתב, אוכל נבלות, המתפרנס מסבלם של אחרים, עשיתי את דרכי אליו. <br />
נעים ניסים.<br />
<br />
נעים מבלבל, קולו עמוק, הוא אינו מתמסכן. יש לו כבוד.<br />
בשנות השישים לחייו, גרוש עם עשרה נכדים ואף אחד אינו בקשר עמו,<br />
נעים אינו מסתיר דבר.<br />
<br />
כיאה לאנשים שהגיעו לתחתית (באנגלית זה עובד יותר טוב who rocked bottom)<br />
הוא אינו מתבייש בדבר.<br />
בגדתי באשתי, התחנתי מוקדם התגרשתי מוקדם. מיד הוא ממשיך<br />
כדבר ברור מאליו מספר כיצד שכב חסר הכרה כששכנתו עברה לידו.<br />
רגע אחרי מספר כיצד חתך ורידים, פעמיים, מבלי לשנות את הטון.<br />
חייו הם רולטה, והוא לעומת זאת נראה משלים עם גורלו מבלי להניד עפעף.<br />
<br />
פאקינג שישה מטרים רבועים, מטבח, סלון וחדר שינה ונעים אדיש.<br />
אנחנו, בני האדם שזכו לבית כנראה רגישים מדי.<br />
"ארבע שנים וחודשיים אני חי בצפיפות הזו", הוא אומר והספירה מעידה שמתחת לחזות הנונשלאנטית<br />
מישהו סופר.<br />
<br />
לכבוד הגעתי נעים מסלק את שתי הנערות והנער שאירח בביתו.<br />
בעבורו מדובר בסם חיים. יחס.<br />
השכנים בטח מרימים גבה.<br />
מה לו לזקן עם שתי נערות ונער?<br />
גם אני שואל ומיד עונה. להפיר את הבדידות.<br />
<br />
שאלתי אותו לגבי תמונה של ילד התלויה במחסן.<br />
הוא הנכד האהוב עליי, אמר מבלי להתבלבל.<br />
אנשים כמוהו אינם כבולים בכבלי הפוליטיקלי קורקט.<br />
מבלי להתבלבל הסביר שאליו הוא מרגיש קירבה.<br />
די מהר הבנתי למה ילדיו אינם בקשר עמו.<br />
<br />
בחדר העריכה אומר העורך: "אבל מה עם הילדים שלו?"<br />
"למה הם אינם בקשר?"<br />
ואני עונה: "לך תדע מה הוא עשה לפני?"<br />
"כן" עונה העורך, "ושנינו ממשיכים הלאה".<br />
<br />
ונעים?<br />
נעים בטח בדרכו לעוד טיפול דיאליזה.<br />
<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="480" src="http://www.youtube.com/embed/Fct1BXaBx5U" width="640"></iframe>
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br /></div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com0דרך בית לחם, ירושלים, ישראל31.755877 35.22058200000003631.728874 35.180241500000037 31.782880000000002 35.260922500000035tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-265908559172065032013-03-08T12:51:00.001+02:002013-03-08T13:01:36.320+02:00מחברון לבית צפפא דרך לבנון<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
היה לילה חשוך בדרום לבנון. צעדנו מטרים ספורים מהקו האדום בדרכינו להשכיב מארב. המ"מ שלנו שהיה אחלה בחור, אבל חייל לא משהו, הוביל את הכוח. מדאיגה לא פחות הייתה העובדה שאני הובלתי את הכוח שצעד משמאלו. ואם השילוב של שנינו לא מספיק, נוכחותי במארב, בוגר רנה קסין, העלתה את סיכויינו להיתקל במאות אחוזים. שמרנו על שקט, והמשכנו לצעוד צפונה כשלפתע את הדממה הפרה נפילה, ומיד אחריה צעקה "שיט. תעזרו לי". מיד זיהיתי את קולו של שניידר, המ"מ האגדי. למרות אמצעי ראיית הלילה המתקדמים ביותר והמפות הוביל אותנו המפקד המסור לצוק, נפל, וכמו בסרט מצוייר נעצר בזכות שיח עבה במיוחד. את עשרים הדקות הבאות בילינו בהקשבה לשניידר שקילל בזמן שניסה לחלץ עצמו עם מסור ערכת ההסוואה מהשיח, כשהוא קשור בחבלים למנוע נפילה.<br />
<br />
לפני כשנה וחצי עלה סיפורה של נעמה מרגוליס לכותרות הראשיות. הפגנות ענק וגל של מחאה נגד הדרת נשים ליוו את סיפורה של הילדה מבית שמש שספגה יריקות וקללות מחבורת סיקריקים מרמת בית שמש. אבל הרבה לפני שזכתה להיות הסיפור החם התורן, ניסו הוריה והקהילה ממנה יצאה להילחם בתופעה. בדיוק כמו שניידר שלי, גם סנ"צ קובי כהן, אז מפקד משטרת בית שמש, עשה רושם של בחור טוב בהחלט, אבל לא בדיוק מי שהיית מפקיד בידיו מחלקה של בני גרעינים על קו אדום, אבל זה בדיוק מה שעשתה משטרת מחוז ירושלים. הפקידה את בטחונה של נעמה מרגוליס ותושבי רמת בית שמש, איזור עתיר עימותים בין חרדים לחילונים באותה תקופה, בידיו של כהן/ "אני לא זוכר אותו כמישהו שעזר לנו מאד" אמר לי השבוע חבר הכנסת דב ליפמן, מי שעמד בראש הקהילה והמאבק נגד היורקים החרדים ברמת בית שמש. ליפמן, נוח לבריות וחייכן תמיד חסך מילים מכהן, אבל בסרטון הבא אפשר ללמוד מה באמת מה חשו הוא וההורים שניסו להגן על בנותיהם ותחנוניהם לעזרת כהן והמשטרה נענו כך: "אני אטפל בכל דבר שאראה, בכל דבר שיביאו אלי. אם יש תמונה (של היורק) הוא ייעצר" (דקה 02:00 בסרטון). כאילו תפקידו אינו לאתר ולתפוס את העבריינים, אלא התפקיד שמור לאזרח .<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/iRrsgbAhAHY" width="640"></iframe>
<br />
לא פעם אני תוהה האם התנהלות הצבא, המשטרה ושאר ירקות נובעת מרוע או טמטום, אבל אחד הדברים החשובים שלמדתי בחיים שלא הכל בחיים הוא "או או", ולא פעם הדברים הם "גם וגם".<br />
<br />
"היו שם שלושה קבלנים, מג"בניקים, יס"מ ושוטרים רגילים, וכל אחד פעל לבד, בלי תיאום עם האחרים" סיפר <a href="http://www.youtube.com/watch?v=h73gZCn4zGk" target="_blank">עלא סלמן</a>, ממנהיגי המאבק נגד כביש 4 בבית צפפא, על התנהלות המשטרה בהפגנה ביום שישי ה- 1.3.13 "היה שם קטע מטורף, שאחד השוטרים כיוון נשק אל אחד המפגינים. אנחנו לא ידענו מי זה, פתאום שמענו אותו אומר לו אני שוטר, ואז ראינו שהוא מרים את החולצה ומראה לו אקדח. כל ההתנהלות הזו ". "אז מה אתה אומר?" שאלתי "האם האלימות של המשטרה הייתה מתוכננת, או אקראית?". "אני חושב שזה היה מתוכנן". אמר סלמן, חמש עשר דקות ההפגנה שהייתה עם אישורים והכל עברה בשקט, ואז הגיעו הפרשים ונכנסו בקהל. למה הם עשו את זה אם הם לא התכוונו להצית את האש?" הוא שאל.<br />
<br />
"אני לא חושבת שהם התכוונו להדליק את האווירה", אומרת עו"ד נסרין עליאן תושבת הכפר שנתקלת במקרים רבים של אלימות משטרתית בכלל ואלימות כלפי פלסטינים במזרח העיר בפרט, מתוקף תפקידה כעורכת דין באגודה לזכויות האזרח.<br />
"הביאו מג"בניקים לבית צפפא, מה חשבו שייקרה. הם לא מבינים את ההבדל בין הפגנה בסילואן להפגנה שנערכה פה. הם רואים ערבים ומיד מגיבים כפי שהם יודעים. אבל פה כולם מדברים עברית, למה אתם לא פונים לאנשים, מדברים איתם?".<br />
<br />
"זו פעם ראשונה שבבית צפפא נזרק רימון עשן". אומר סלמן. "שבעה משמונת העצורים היו בכלל הסדרנים של ההפגנה. אנשים ניסו להפריד בין המשטרה שנכנסה לתוך ההפגנה לבין המפגינים ודווקא הם נעצרו. אנשים שכבר נאזקו קיבלו גז פלפל לפנים, אומר סלמן. למה?" הוא שואל ומפנה אותנו לסרטון הבא שבתחילתו ניתן לראות את סגן מפקד מרחב מוריה בירושלים, ניחשתם נכון, סנ"צ קובי כהן, מפגין נחישות אותה לא ראינו ממנו בעבר.<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/okzye2tzOdg" width="640"></iframe>
<br />
<br />
וגם בסרטון הבא אפשר לראות את קובי מפגין את הנחישות שהייתה חסרה לו מול החרדים ברמת בית שמש.<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/RNz4CYUmmqY" width="640"></iframe>
<br />
<br />
<br />
פסח 1995, חברון בעוצר, ואני ושאר חברי לפלוגת המסלול שעוד לא סיימה אימון מתקדם הוקפצנו. פעם ראשונה בשטחים. ילדים בני 19, כולם "שמאלנים מניאקים" שנשלחו לשמור על המתנחלים. עומדים במחסום מאולתר בשעות הבוקר המוקדמות ברחוב הריק, כשמבין הבתים מגיח פלסטיני ג'ינג'י, בטח בשנות בשלושים לחייו, נראה מבוהל כולו ומבקש לעבור את המחסום, ואנחנו חבורת צעירים שאין לה מושג חוששים באמת להפר את הפקודות ושולחים אותו לצידו השני של הרחוב. הפלסטיני צועד בבהילות את מאתיים המטרים עד שנעצר במחסום של צנחנים מגדוד 202 שמשיבים אותו חזרה, אלינו. ושוב אנחנו מחזירים אותו אליהם, וכך "שיחקנו" מסירות, כשהפלסטיני נראה חסר אונים. האמת שהסיטואציה התחילה להצחיק אותנו. תוך דקות ספורות שכרון הכוח על הפלסטיני המסכן שעד היום אין לי מושג לאן רצה להגיע, התרגם לצחוק מתגלגל, ואחרי פעמיים או שלוש בהן עבר מצד לצד עבר רכב מג"ב. הרכב עצר בפתאומיות ליד הפלסטיני, הדלת כאילו רעדה שנייה לפני שנפתחה בחוזקה בבת אחת וממנה יצא מג"בניק רחב שעם קת הרובה נתן לפלסטיני מכה בבטנו, וכשהפלסטיני המשופם מקופל, גרר אותו לג'יפ כמו ילד שנגרר על ידי אב חסר רוח, והג'יפ הסתלק מהמקום, וצחוקנו התגבר. בפנים הסיטואציה לא הצחיקה בכלל, אבל הצחוק היה אמיתי ובלתי נשלט.<br />
<br />
בדיוק כמו אותו פלסטיני טורטרו השבןע תושבי בית צפפא בין עיריית ירושלים למשטרת המחוז. תושבי הכפר ביקשו להפגין נגד הרחבת הכביש בככר ספרא. במשטרת המחוז טענו כי הככר היא שטח של עיריית ירושלים ולכן צריכים המפגינים אישור מהעירייה, כשפנו לעירייה טענה העירייה כי כדי להפגין עליהם לבקש את אישור המשטרה. אלא שבמקרה הזה המג"בניק העצבני נכנס כבר במערכה הראשונה בדמות המעצרים שאירעו שבוע שעבר.<br />
<br />
ייתכן שגם אותו מג"בניק בחברון היה בתמונה קודם, והסיבה לבהילות של הפלסטיני היה החשש שייתפס, אף על פי שממראהו קשה לי להאמין שהיה מדובר במחבל או מישהו מסוכן.<br />
<br />
לא שהפרקטיקות המיושמות בשטחים הן רצויות או ראויות, ובכל זאת כישראלי אתה מאמין, או רוצה להאמין שבישראל עצמה, הדברים פועלים אחרת, אבל כמובן שלא כך הדבר בכל הנוגע לפלסטינים. לפני מספר חודשים <a href="http://www.urierlich.com/2012/06/blog-post_26.html" target="_blank">ביקשה העירייה להגביל את זכות המחאה</a> והוציאה תקנון אותו לא יישמה עד עכשיו, הראשונים שנדרשו לעמוד בדרישותיה הלא דמוקרטיות היו כמובן הפלסטינים הישראלים. בשכונות מזרח העיר ממילא אין לפלסטינים כל זכויות. אבל אפשר גם לשאול האם מדובר בטמטום או ברוע, או שאולי בשניהם?<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/h73gZCn4zGk" width="640"></iframe>
</div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com0בית צפאפא31.742775320028393 35.2015220422363231.729273320028394 35.18135204223632 31.756277320028392 35.22169204223632tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-81626630694542238142013-03-01T09:50:00.000+02:002013-03-01T13:30:03.265+02:00ישראלרים? הרהורי כפירה אנטישמיים ואנטי דמוקרטיים<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div>
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">כשברקע המשא ומתן הקואליציוני והשיח הציבורי השולט הוא על "השוויון בנטל", לא ברור כמה הכניסה של החרדים לחברה הישראלית תשנה אותם, ועד כמה הם ישנו אותנו. תופעת הדרת הנשים של העשור האחרון הייתה תגובה למקומה הגדל והולך של האישה החרדית. מה יהיה כשנחיה זה לצד זה באמת? האם האופציה שתישאר לנו היא לחיות כמו המיעוט הלבן בדרא"פ אחרי האפרטהייד, לשמור על מוקדי הכוח ולוותר על הצביון הישראלי?</span></h3>
<div>
<br /></div>
"אתה רואה את שתי הילדות האלה?" שואלת אותי ענת הופמן, יושבת ראש נשות הכותל, ומצביעה על שתי ילדות בנות חמש ושבע העומדות בסמוך לחופה בה מובילים את אחיהן למצוות מטרים ספורים לפני הכניסה לרחבת הכותל. "בשבילן כל הסיפור הזה. בשבילן אנחנו מגיעות לכאן כל ראש חודש". התהלוכה עוברת לידינו ולרגע היא משתתקת, מחכה שרעש המתופפים והשופרות ישכך ואוכל להמשיך לשמוע אותה. התהלוכה חולפת לידינו, והיא מפנה את תשומת ליבי לשרשרת השטרות הירוקים שכרוכה על צווארו של חתן בר המצווה. עם התרחקותה של הפמליה היא ממשיכה בקו המחשבה שלה כשהיא מסתכלת על הקרנבל המתרחק. "אולי זה בכלל לא מעניין אותן" היא אומרת. "אולי זה לא עושה עליהן רושם, אבל אולי כן. אולי הן מקנאות? אולי הן רואות איך אחיהן מובל עם כל המתופפים האלה מסביבו ורוצות גם? מקוות שיום אחד גם הן יקבלו את כל תשומת הלב הזו?".</div>
<div>
<br /></div>
<div>
זו הייתה התשובה שלה למה שאמרתי רגעים ספורים לפני כן כשעשינו את דרכינו לרחבת הכותל מחניון גבעתי, שלא ברור לי מה כל הסיפור. על מה היא וחברותיה נלחמות. "הם משניאים עליך את הדת" היא שיגרה את הטיעון האולטימטיבי שכולנו מורגלים כבר לשמוע, ואילו אני הסברתי שיש לי התנגדות עקרונית לדת, לאו דווקא זו היהודית. את העניין הפמיניסטי אני יכול להבין, אבל למוטיבציה הדתית קשה לי להתחבר, והטיעון הזה על שתי הילדות, אני מודה, בהחלט הצליח לגעת גם בי.</div>
<div>
<br /></div>
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/s9hGqun6cog" width="640"></iframe>
<br />
<div>
<br /></div>
<div>
תופעת הדרת הנשים היא אחד הנושאים שקיבלו חשיפה תקשורתית רחבה (לפרקים) גם בגלל הסקסאפיל שלה, אבל בעיקר בזכות מאבן העיקש של לא מעט נשים, דתיות לאומיות וחילוניות שראויות לכל מילת הערצה שדאגו להעלות את הנושא לסדר היום.<br />
<br />
את העתירה לבית המשפט העליון נגד משרד התחבורה, אגד ודן על נגד קיומם של קווי המהדרין, הגיש המרכז לפלורליזם יהודי, שבראשו עומדת ענת הופמן. קשה לומר מילה רעה נגד המאבק החשוב הזה, או נגד כל המאבקים הפמיניסטיים שהצליחו לייצר דיאלוג אמיתי בחברה הישראלית שלו גם הד חוזר במציאות, וובכל זאת אנסה להציג את הרהורי הכפירה האנטישמיים והאנטי דמוקרטיים שלי, שחרף ההבנה והמודעות לכך שהם כאלה, עדיין רוחשים בירכתי מוחי.<br />
<br />
את בוקר פורים התחלתי בביתה של הופמן, דלת המקרר שלה מלאה מגנטים פוליטיים ומחולק לשתי מחלקות עיקריות, פוליטיקה אמריקאית המחולקת לאגף פמיניסטי ואגף בוש, ומצד שני המחלקה החרדית שרובה ככולה מגנטים של פאשקעווילים, שיכולה כמעט להתחרות ב<a href="http://www.youtube.com/watch?v=p0Fx-i_tLoA" target="_blank">אוסף הפאשקעווילים של יואליש קרויס</a> "אחרי שנים של לימוד של החברה החרדית אני מנסחת בקלות פאשקעווילים, ואף אחד לא מאמין שאני כתבתי אותם" היא אומרת כשהיא מניחה עוד דוגמה לפאשקעוויל עויין. <br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/I2ryrFyUgY0" width="640"></iframe>
<br />
"אבל בשביל העיסוק הזה בחרדים צריך גם איזו שפה משותפת איתם נכון?" שאלתי, "שונאים סיפור אהבה, אתה שואל?" ענתה בשאלה כמו יהודיה טובה. "לא, עניתי, אני שואל מאיפה המוטיבציה? כשאני מגיע למאה שערים, עם כל הריחוק שלי מהדת, אני מזהה משהו מוכר בתרבות, משהו מאבי, שהיידיש והרבדים העמוקים שלה קיבלו אצלו ביטוי חזק" מבקש להדגיש שהעניין הוא התרבות ולא הדת, המגרש בו מתנהל המאבק שלה. "כמובן שלמדתי את החברה הזו לעומק כדי להבין אותה, אבל היא חיה גם אצלי" היא מסבירה כשהיא מרימה ספר בישול מזרח אירופאי "אני אלופה בבישול מזרח אירופאי, ואפילו בזה אני עדיין לומדת לפעמים דברים חדשים" היא מסכמת בזמן שהיא מציגה את הספר עב הכרס.<br />
<br />
"אבל את לא חוששת מכך שההצלחה שלכן במאבקים על זכויות נשים מחזקת את התהליך שכבר התחיל של כניסת החברה החרדית לחברה הישראלית, ככל שאתן מצליחות להשפיע עליהם והם נכנסים יותר לדיאלוג איתנו, ככה יש להם יותר דריסת רגל אצלנו, <a href="http://www.urierlich.com/2012/08/blog-post_19.html#.US_S6qK1eAg" target="_blank">ואני לא בטוח שאני מעוניין בכך</a>" סיכמתי את הטיעון. "אבל גם ככה הם חלק מהחברה הישראלית. מה אין להם תעודת זהות ישראלית?" ענתה. "וודאי שיש להם". עניתי, "אבל הם לא חלק מהחברה הישראלית" מנסה להבחין בין המציאות וההגדרות הפוליטיות, לבין השייכות החברתית שהם מנסים לבדל עצמם ממנה.<br />
"אני חושבת שיש לנו המון מה ללמוד מהחברה החרדית" ענתה הופמן. "החריצות, המסירות, הערכיות. הכוח של הנשים בחברה החרדית. אבל להם יש המון מה ללמוד מאיתנו".<br />
<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg5qlqWFYwD3X2riA6go5yXtKw7HHGgIBgAXuC99hXdMYMVLWdFxBTfCLzM1rztpUGcl9plfSmvevsgmkpEeVTez1sLSbAj3mzzaMfO0WAUmiC6l58pvokkS-UBj0bRrimgH1mi2zj5N1U/s1600/PhotoGrid_1362094009738.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="332" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg5qlqWFYwD3X2riA6go5yXtKw7HHGgIBgAXuC99hXdMYMVLWdFxBTfCLzM1rztpUGcl9plfSmvevsgmkpEeVTez1sLSbAj3mzzaMfO0WAUmiC6l58pvokkS-UBj0bRrimgH1mi2zj5N1U/s400/PhotoGrid_1362094009738.jpg" width="400" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">משמאל למעלה בכיוון השעון: 1. אחת מנשות הכותל עם שלט Just say no Vashti. <br />
2. ענת הופמן מחזיקה מגילה משפחתית בת 300 שנה.3. מתראיינת ל CNN מחופשת <br />
לגבר חרדי. 4. קריאת מגילה ברחבת הכותל 5. עם אזיקים ורודים.</td></tr>
</tbody></table>
יצאנו לכיוון הכותל ושאלתי אותה אם היא חושבת שאני צודק, שהעובדה שהן מצליחות באופן יחסי במאבקיהן יוצר יותר חיבור בין החברות. "בהחלט" היא ענתה. "חלק מההקצנה היא כתגובה לתהליכים בהם החברה החרדית זיהתה את כוחה ההולך וגדל של האישה. לא סתם ההקצנה של הדרת הנשים החלה בעשור האחרון. הרי אם ילד צריך לדעת עניין הלכתי כלשהו, הוא יודע שאבא יודע. זה חשוב ומכובד. אבל אם הוא צריך לדעת לאן לפנות בביטוח לאומי כדי לסדר עניין כזה או אחר הוא פונה לאמא. ואיך אני מגיע ממקום מסויים לאחר ועוד אינסוף שאלות שהן אולי מכובדות פחות אבל הן חשובות ליומיום, והרי אנחנו חיים בעולם הזה. אז הם חיפשו ומצאו דרכים לדכא את הנשים". וזה עובד שאלתי? "בוודאי" היא ענתה. "ומעבר לכך, ככל שחיים יותר בעולם הזה יש יותר סכנות של החיכוך עם החברה החילונית. לא סתם רק בשנים האחרונות נכתבה <a href="http://charedish.net/?p=259" target="_blank">תפילת הצניעות</a>. אתה יודע מה זה עושה לדימוי העצמי שגם ככה הוא בעייתי כאישה שהיא נתפסת כמפתה מעצם הוויתה, אבל כשצריכים לשנן את התפילה הזו".<br />
<br />
אני חייב להודות שאני לא רק הדיוט, אלא גם בור מוחלט, והנושא המרתק הזה שבוודאי רבים מכירים מלפני ולפנים הוביל אותי לשיטוט ברשת ופתח עולם מלא של נושאים שלא הכרתי, אך כל השיטוט לא הצליח לענות על שאלתי. האם ייתכן שדווקא ההצלחה של מאבקי הנשים תחזור אלינו כבומרנג. תהליך ההתחרדלות וכניסת החרדים לחברה הישראלית מעמיד אותה במצב מסובך בהרבה. כשהם חלק מהחברה צריך להתחשב גם בהם, והמאבקים המוצלחים מכניסים אותם פנימה. גם "השוויון בנטל" שכולם חוזרים עליו כמנטרה בחודשים האחרונים הוא סכנה לחברה הישראלית.<br />
תהליך ההתחרדלות של הציונות הדתית (למרות התדמית הידידותית של נפתלי בנט) הוא תהליך ש<a href="http://www.idi.org.il/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%AA%D7%97%D7%94-%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%AA-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A6%D7%91%D7%90/" target="_blank">כבר נותן אותותיו בצבא</a>.<br />
הרי הצבא לא ערוך ומוכן לכניסה מאסיבית של חרדים אליו, אבל האם אנחנו מוכנים לכך? האם הקו שאומר שברגע שייכנסו לשוק העבודה (נעזוב רגע אפילו את הצבא, ולצורך הדיון נתעלם מהצורך הכלכלי של העלאת התל"ג שהוא חשוב הרבה יותר) יאבדו הרבנים את הכוח שלהם והחרדים ייתמתנו נכון?<br />
<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiA1PqCtl-AiJ35bVEWtZSiktrrT3XXPJ4GCuTf_jkWeYD0cn-XVfDDMr8pU5yC-2_emMPhFUPzZSL5hWYvvnCCI_5WHqsMsZrsZPDTqU7SV5CuPKXr_K1GQp6dIL5K9-XNdNh-nuzTc_c/s1600/148139_10151277586410673_796484606_n+(1).jpg" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="212" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiA1PqCtl-AiJ35bVEWtZSiktrrT3XXPJ4GCuTf_jkWeYD0cn-XVfDDMr8pU5yC-2_emMPhFUPzZSL5hWYvvnCCI_5WHqsMsZrsZPDTqU7SV5CuPKXr_K1GQp6dIL5K9-XNdNh-nuzTc_c/s320/148139_10151277586410673_796484606_n+(1).jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">ראש חודש כסלו, נובמבר 2012, לורה ורטון עטוית טלית מורחקת מהכותל</td></tr>
</tbody></table>
"אין קשר בין שני הדברים" עונה בנחרצות חברת מועצת עיריית ירושלים, ד"ר לורה ורטון ממרצ. שלא כמו ענת הופמן היא אינה באה מהכיוון הדתי, ובכל זאת התפללה גם היא בכותל עם טלית והורחקה מהמקום. "העניין הוא שנתנו לקרן למורשת הכותל להחליט בעבורנו מה ראוי ומה לא".היא אומרת. "ובכך קיבלנו את הערכים שלהם, ואת זה באנו לשנות" עד כאן הגישה דומה, אבל במאבק נגד ההדרה היא מציבה עצמה במקום שונה. לפני הכל היא טוענת מדובר<a href="http://politonhuji.wordpress.com/2012/01/24/%D7%90%D7%9D-%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%94-%D7%A4%D7%90%D7%A8%D7%A7%D7%A1-%D7%94%D7%99%D7%AA%D7%94-%D7%92%D7%91%D7%A8/" target="_blank"> במאבק על שלטון החוק</a>. "מדינת ישראל ויתרה על המונופול על הכוח במקומות רבים במדינה, ביניהם גם מאה שערים והעניין הראשון הוא לאכוף אותו". ולסוגיית השפעתה של החברה החרדית על החברה הכללית היא כאמור חסרת פשרות "אנחנו לא צריכים להשתנות, אלא לעמוד על הערכים שלנו, ולהעמיד אותם במקומם, או אגיד את זה אחרת, אני לא במשא ומתן אתם". בשנים האחרונות בחנה ורטון את הפעילות החרדית בשדה ההשכלה <a href="http://www.youtube.com/watch?v=AcpG7ugW0Xg" target="_blank">(הנה דוגמה אחת)</a> והמציאות בשטח מקוממת אותה. "אני לא מצליחה להבין את ההקלות שלהן זוכים החרדים כל הזמן, כמו למשל במוסדות להשכלה גבוהה, אם אתם רוצים לרכוש השכלה גבוהה כי אתם מבינים שזה חשוב, אז תתאימו את עצמכם ותלמדו את הבסיס, אל תצפו שאנחנו נתאים את ההשכלה הגבוהה אליכם". וההקשר לדיון הקודם מבחינתה הוא ברור "הסיבה לסחף לחרד"לות היא ההצלחה של החרדים. ככל שהצבא בא לקראתם הוא רק מחזק את התהליך הזה. אם אנחנו לא נעמוד על העניין הזה הדתיים הלאומיים ימשיכו ללכת אחריהם".<br />
<br />
"אבל" אני ממשיך להקשות, "התהליכים הם כמעט בלתי הפיכים, כמו שאנחנו שנייה לפני שאנחנו הופכים למדינה דו לאומית, כך גם עם החרדים. נניח שהם מתגייסים ומקבלים את כל הערכים, מבחינה דמוגרפית הם אחוז לא מבוטל, אנחנו הופכים למדינה שבקושי אפשר לקרוא לה מדינה מערבית". ורטון שחיה את הנושא שלפה תשובה מוכנה, "תראה, כמו שבדרום אפריקה המיעוט הלבן ממשיך להחזיק במוקדי הכוח, כך גם כאן. הם לא משכילים, אין להם רופאים, לא אדריכלים, הם פשוט לא יכולים לחיות בלעדינו. למה הם משתלטים על שכונות שלנו? גם בגלל העניין הדמוגרפי, אבל גם בגלל שהם לא יכולים לתכנן שכונה בעצמם, אז הם משתלטים על שלנו. זה לא ששלטון המיעוט הלבן רצוי או צפוי, אבל ברור לי שאחת הסיבות להקצנה הדתית היא פחד הרבנים מכל האמצעים הטכנולוגיים שמקשים עליהם לאכוף את הבידול שהם שואפים אליו. עכשיו, כשהדלתות נפתחות, יש ותהיה יותר ויותר חרדים שלא יסתפקו בחיים הדלים -- אינטלקטואלית, תרבותית וחומרית -- שבהם הם חיים. הם ירצו להתקרב אלינו ולכן כל-כך חשוב שנעמיד כללים ברורים. הציבור החופשי חייב לעמוד על העקרונות שלו ובעיקר: פתיחות, שוויון וסובלנות. ".<br />
<br />
עם כל הכבוד לורטון על הנחישות בשטח ועל פעילותה, אני מתקשה לומר שהתמלאתי בתקווה. האפריקנרים (הבורים) ראו עצמם כשבט הלבן של אפריקה, ובעיניהם, הם בניגוד לבריטים היו נטועים במקום (קצת כמו שהמתנחלים רואים את החיבור שלהם לארץ לעומת החיבור הרופף שלנו השמאלנים, במידה מסויימת של צדק), אם הבחירה היא בין לחיות כאפריקנר בעידן שאחרי האפרטהייד, לבין לזכות בסופו של דבר, באופן מטאפורי, בזכות הנחשקת להתפלל עם טלית בכותל, אני חושש שאולי אני מעדיף את הפוליטיקה הישנה. לשמן קצת את החרדים שימשיכו לחיות את חייהם עם כל הדיכוי (שלא רק נשים חוות אותו, אלא כל החרדים, כל אחד בצורה קצת אחרת) אבל יניחו לי בשלי.<br />
ואולי יש אופציה שלישית, ואני מתקשה להאמין שאני כותב את זה, אבל דווקא מי שסיפקה את דעתי מבלי ששאלתי אותה אפילו היא מירב מיכאלי בנאום הבכורה שלה בכנסת:<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="480" src="http://www.youtube.com/embed/ihUZ7NlAcVs" width="640"></iframe><br />
<br />
אולי אנחנו מספיק בשלים כחברה לקבל מסרים כמו זה, ואם לא, אני בכלל לא בטוח שאבחר להיות ישראלר.<br />
<br />
רשימות וכתבות מעניינות שנתקלתי בהן:<br />
<br />
<a href="http://www.mako.co.il/women-weekend/Article-1093d3799efda31006.htm" target="_blank">גוזרות תענית</a>: בשנים האחרונות מרכזי הטיפול בהפרעות אכילה מוצפים בנשים דתיות שמתמודדות בסתר, מתחת לחצאיות ולשרוולים הארוכים, עם אנורקסיה ובולימיה. כעת, כששיעור הסובלות מהמחלות משתווה לזה שבאוכלוסייה החילונית, מנסים במגזר להבין איך זה קרה להם.<br />
<a href="http://www.haaretz.co.il/misc/1.849500" target="_blank">כל אישה היא רוגלע:</a> נערות יהודיות שומעות מפי רבנים ומורים שהן אשמות בפיתוי הגברים חלשי האופי. על נערות קתוליות נאסר לנעול נעלי לכה מחשש שתחתוניהן ישתקפו. חוקרות פמיניסטיות, גם מהזרם הדתי-הלאומי בישראל, קוראות תיגר על האדרת הצניעות<br />
<a href="http://www.idi.org.il/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%AA-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%E2%80%93-%D7%94%D7%A4%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%96%D7%9D-%D7%9B%D7%9E%D7%A0%D7%A6%D7%97-%D7%94%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%91/" target="_blank">הפמיניזם כמנצח העצוב</a>: במאמר זה מבקשת רונית עיר שי לחרוג בדיון ממסגרת הדיון ה"תקין פוליטית", ומאתגרת את עצם המושג "זכות לרב-תרבותיות" משום שמדובר תמיד בזכות לתרבות שעוצבה בידי החזקים . החוקרת דנה במושג צניעות ובשיח אודותיו וקוראת להתייחס לשיח הפמניסטי אשר מבקש ליצור צניעות במובן עמוק, מכבד והדדי יותר.<br />
<a href="http://tomerpersico.com/tag/%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA/" target="_blank">לולאת האל - דעות</a>: באופן כללי בלוג מרתק.<br />
<a href="http://tsurehrlich.blogspot.co.il/2010/03/blog-post.html" target="_blank">גבולות הגזירה</a> - קווים לדמותו של הפיצול הרצוי בציונות הדתית.<br />
<a href="http://www.news1.co.il/Archive/003-D-59708-00.html" target="_blank">בשאר אל-אסד - 97.6%; המועמד החרדי - 98.2%</a>: ישראל מאפשרת לגופים אלמוניים לנהל את מערך הקבלה לבתי-ספר החרדיים, ולהתערב בכל אורח-החיים של משפחות התלמידים <img src="http://www.news1.co.il/img/midBull.jpg" /> אנשים שעסקנים קנאים שולטים בהתנהגותם, יוכלו להשתלב בתעסוקה ובחיי המדינה? <br />
<br />
<br />
<br /></div>
</div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com1הכותל המערבי, ירושלים31.776734 35.2343429999999676.254699500000001 -6.0742510000000323 57.2987685 76.542936999999966tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-46585496122018028492013-02-18T21:35:00.000+02:002013-02-18T21:46:15.368+02:00אדם לכלב, זאב/ ד"ר דבורקין ומיסטר עוזרי<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div>
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">לפני ארבעה חודשים הורעלו כמה כלבים בדרום העיר בסטריכנין, תלונה הוגשה למשטרה, אחרי ארבעה חודשים המליץ החוקר להגיש כתב אישום נגד סגן הווטרינר העירוני בירושלים. חבר הכנסת דב חנין פנה למנהל השירותים הווטרינריים בעניין וקיבל מסגנו מכתב מלא באי דיוקים. קיצורו של עניין, הכלב הוא אולי ידידו הטוב של האדם, אבל האדם הוא חרא של חבר לכלב. </span></h3>
<h4 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;"><br /></span></h4>
<h4 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">עם חברים כאלה מי צריך אויבים </span>(אפשר לדלג)<span style="color: #b45f06;"> </span></h4>
עוד לפני שנכנסתי לשביל המוביל לבית ראיתי את טיפות הדם. חסר שקט עברתי בשער וראיתי שהטיפות מובילות למדרגות ביתי. התחלתי לרוץ במעלה המדרגות, חסר שקט. האפשרויות התחילו לרוץ במוחי. הסבירות הגדולה ביותר מבחינתי הייתה שקרה משהו לשותפתי, חברתו של השותף עמם חלקתי דירה. הבית היה פתוח והדם היה מרוח בכל מקום, על רצפת הסלון, בחדרם. אפשר היה להבין שמדובר בדימום רציני, ומי שדימם לא ממש ידע לאן ללכת. </div>
<div>
יצאתי מהבית תוך שניות ספורות. באותם ימים, שנה ראשונה באוניברסיטה, לא היה ברשותי אפילו טלפון סלולארי, שנחשב עדיין למוצר מותרות (וגם קולר אלקטרוני לא רצוי). ניסיתי להבין מה קרה, כשראיתי ניידת משטרה והתקהלות בסמוך למועצת יש"ע ששכנה מול הדירה השכורה. עד מהרה התברר לי כי שותפתי יצאה לטיול עם כלבה שנבח על מתנחל שהיה במקום ונלחץ. וכטבעם של מתנחלים שנלחצים, שלף אקדח וירה, במקרה הזה בכלב רועה גרמני חביב במיוחד. <br />
באותו יום בחמש כבר התראיינו שותפיי וסיפרו על חוויותיהם הקשות מהאירוע, שנגמר בסופו של דבר בחבישה לכלב שכדברי הפתגם, נבח, אך לא נשך.</div>
<div>
זה לא היה המקרה הראשון בו נתקלתי באכזריותם של בני האדם לידידו הטוב ביותר של האדם. הייתי בן חמש כשחומי הורעל. אני לא זוכר ממנו הרבה, חוץ מצורתו (היום אני יכול להגיד שמדובר היה בגולדן רטריבר לא בטוח אם מעורב או גזעי), וש"דוסים" אחראים למותו אחרי שפיזרו רעל עכברים. "הם לא אוהבים כלבים" היה ההסבר שקיבלתי מהורי ונחקק במוחי כשניסיתי להבין מי אחראי למותו של חומי, ובעיקר למה. </div>
<div>
כמה שנים אחר כך, כשהייתי בן 11 או 12 מצאתי כלבה צולעת משוטטת, או יותר נכון כלבה משוטטת וצולעת מצאה אותי. שיחקתי איתה והיא עקבה אחרי עד ביתי. ידעתי שהוריי לא ייתנו לי לקחת כלב, אבל גורת הדוברמן הצולעת הייתה כל כך מסכנה שניסיתי בכל זאת. רחמיה של אמי נכמרו על הגורה והיא הסכימה שנשקם אותה עד שיימצא לה פתרון. </div>
<div>
תוך זמן קצר הגיעו אלי ילדים שהודיעו שמדובר בכלבה שלהם ושמה פפסי. תחקיר מהיר בשכונה העלה שפפסי באמת הייתה שלהם, הם היו קושרים אותה בחצר מאחרי הבניין ובצליעה "זכתה" כנראה מהם. "הלכתי איתם מכות" ופפסי נשארה בחזקתי, ברור שגם מאמי קיבלתי גיבוי למהלך ופפסי נשארה בביתנו. אין לי מושג כמה זמן זה לקח, אבל כנראה אחרי שבועיים מצאה אמי בית לפפסי אצל נגר ערבי שהכירה והיה זקוק לכלב שמירה.</div>
<div>
הפרידה מפפסי הייתה קשה, אבל מדובר במקרה שלישי בו גיליתי שבני אדם אינם החברים הכי טובים של חבריהם הטובים ביותר. ובמילים אחרות, עוד כמה חברים כמונו על הכוכב הזה ואבדנו.<br />
<br />
<h4 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">ד"ר דבורקין ומיסטר עוזרי</span></h4>
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgzI3U_Vt16T5hMYz7WjvbxjHL6NQweokGivqvCz2pZDb4jLc-3VNQtWg6PLIZlTue_nv3Y9vmCysN9REQL1P60jZGrwsviTksC8fLsicn1sfqV6i34TyTKLbq2qTl9iJFs-BvDDje859s/s1600/%D7%A4%D7%90%D7%A4%D7%99+%D7%95%D7%93%D7%A4%D7%99.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="174" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgzI3U_Vt16T5hMYz7WjvbxjHL6NQweokGivqvCz2pZDb4jLc-3VNQtWg6PLIZlTue_nv3Y9vmCysN9REQL1P60jZGrwsviTksC8fLsicn1sfqV6i34TyTKLbq2qTl9iJFs-BvDDje859s/s320/%D7%A4%D7%90%D7%A4%D7%99+%D7%95%D7%93%D7%A4%D7%99.jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מימין פאפי הניצול, משמאל דפי שהורעלה ומתה</td></tr>
</tbody></table>
לפני ארבעה חודשים יצאו פפי ודפי לטיול עם בעליהם בארמון הנציב. שני הכלבים היו קשורים ברצועה אך כשחזרו לביתם החלה דפי לפרפר וקיבלה עוויתות ולבסוף נפלה. בעליה מיהרו עמה למרפאה הוטרינארית ושם לא הצליחו להציל את חייה, כשבעליה חזרו לביתם עם גופתה החל גם פפי לקבל עוויתות. הפעם מיהרו השניים ובמרפאה הצליחו להציל את חייו. מבדיקות הדם שנערכו בשני הכלבים התגלו שאריות סטרכנין, אותו רעל עכברים שהרג גם את חומי שלי.<br />
בסטרכנין, חומר מסוכן שהשימוש בו מחייב אישור מיוחד עם נהלים ברורים מאד, משתמשת עיריית ירושלים בכדי להמית כלבים משוטטים המגיעים משטחי הרשות, שלרוב אינם מחוסנים ולכן מהווים איום.<br />
לאחר מותה של דפי התגלו מקרים נוספים בארמון הנציב, באותה הזירה הסמוכה לבית הספר סליסברג, ומקרים נוספים בדרום העיר. תלונה הוגשה במשטרה בכדי לברר מי עומד מאחורי ההרעלה, והשבוע המליץ חוקר המשטרה שבחן את הנושא להגיש כתב אישום נגד ד"ר אסף בריל, סגנו של הוטרינר העירוני. סעיף האישום המומלץ הוא שימוש רשלני בחומר מסוכן. מאז שורת מקרי המוות המסתוריים, שעיריית ירושלים טוענת שאין לה קשר אליהם, לא הוארך ההיתר שלה להשתמש בסטריכנין. השבוע הגיש רפ"ק שמעון קדוש המלצה למחלקת התביעות במשטרה להגיש כתב אישום.<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/AXsV9MvdPvY" width="640"></iframe>
</div>
<br />
עוד לפני החלטתו של החוקר, שנדגיש היא עדיין בגדר המלצה לתובעת המשטרתית, יוני שוהמי וחבריו פנו לחבר הכנסת דב חנין שייתערב בסיפור. בתשובה לפנייתו של חבר הכנסת חנין השיב משרד החקלאות <a href="http://he.scribd.com/doc/125800444/%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%9C-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%A0%D7%A8%D7%99" target="_blank">מכתב מנומק</a>.<br />
מכתב זה, עוד לפני שהוכרע האם השירות הווטרינרי של עיריית ירושלים הוא האחראי להמתת כלבי הבית, מטריד מאד.<br />
<br />
סעיף 3 <a href="http://he.scribd.com/doc/125921748/%D7%A0%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9F" target="_blank">בדף הנהלים </a>של משרד החקלאות, שנכתב בשנת 2002 ונשלח לכל הווטרינרים הרשותיים מספר כי<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiZGcUrtSN1r_Er8zlyjbm_HOEUT38gpRT_OIbB0g3l09-yydbciMrDaK31JMciPCETsuI6xQNCW-EsIiIi2XXFrHfP8iQ4VCEmWddKWVtbNgnIVeFn4yrlieg3lmmfZdQSWDMRHm0ZhCc/s1600/%D7%A1%D7%98%D7%A81.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="68" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiZGcUrtSN1r_Er8zlyjbm_HOEUT38gpRT_OIbB0g3l09-yydbciMrDaK31JMciPCETsuI6xQNCW-EsIiIi2XXFrHfP8iQ4VCEmWddKWVtbNgnIVeFn4yrlieg3lmmfZdQSWDMRHm0ZhCc/s640/%D7%A1%D7%98%D7%A81.jpg" width="640" /></a></div>
<br />
אולם סגן מנהל השירותים הווטרינריים כנראה לא מודע לנהלים לשימוש בסטריכנין, שאחד מקודמיו בתפקיד מנהל השירותים נווטרינריים בשדה, הד"ר מ.חיימוביץ' הפיץ לפני כעשור, ומפרט כיצד יש להשתמש בחומר המסוכן כל כך, שלפי המסמך לפחות, יכול להרוג בני אדם.<br />
<br />
הסעיף הראשון בדף הנהלים של משרד החקלאות מתייחס להיתר השימוש בסטריכנין, ולאחר שהוא מסביר כי השימוש ברעל המסוכן הוא מוצא אחרון הוא מגדיר את תוקף ההיתר כך:<br />
<blockquote class="tr_bq">
<span style="color: #b45f06;">"תוקפו של ההיתר יהא מוגבל מוגבל לתקופה שלא תעלה על 30 יום. יש לשלוח העתק ההיתר למנהל הלשכה הווטרינרית המחוזית".</span></blockquote>
במסגרת נסיונו של סגן השירותים הווטרינריים להגן על הווטרינר העירוני של עיריית ירושלים הוא כותב בסעיף 8א, במכתב התשובה לחבר הכנסת דב חנין כי:<br />
<blockquote class="tr_bq">
<span style="color: #b45f06;">"על פי חוק אסור השימוש בסטריכנין, או בכל רעל אחר, אלא בהיתר מאת מנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, לשירות הווטרינרי בירושלים ניתן היתר כדין".</span></blockquote>
ואחר כך מוסיף בסעיף ג':<br />
<blockquote class="tr_bq">
<span style="color: #b45f06;">"פרסום ביצוע הדברת כלבי הבר מתבצע בהתאם לתנאי ההיתר. בין היתר מדובר על פרסום מדי שלושה חודשים בכל המקומונים ובשלושת השפות (עברית, רוסית וערבית), תוכן הפרסום מפרט את הפעולות הננקטות על ידי השירות הווטרינרי ומזהיר את כל בעלי הכלבים בעניין ביצוע הדברת כלבים וחיות בר". </span></blockquote>
כיצד הדברים מסתדרים? איך ניתן היתר לשלושים יום לפי הנהלים, אם על הווטרינר הרשותי ליידע שלושה חודשים מראש? האם ניתן לו היתר לשלושה חודשים? קארט בלנק כזה? כנראה. אלא שגם הסעיף הזה לוקה בחוסר אמירת אמת.<br />
הסעיף הראשון המתייחס להשמדת כלבים ברעל בדף הנהלים, מתייחס לדיווח לתושבים, ודורש מהווטרינר הרשותי כך:<br />
<blockquote class="tr_bq">
<span style="color: #b45f06;">1. <u>הודעה</u> - לפחות יומיים בטרם ביצוע ההשמדה יש לפרסם הודעה, בכל היישובים שבקרבת מקום הפעולה, בכתב ורצוי גם בכלי התקשורת על המקום, מועד ושעות הביצוע".</span></blockquote>
<br />
עד כאן להתייחסות סגן מנהל השירותים הווטרינריים לנהלים שקבע משרדו. לגרסת המשרד לא עיריית ירושלים היא האחראית למותם של כלבי הבית בדרום העיר, אלא ככל הנראה מישהו שהחליט להרעיל כלבים. מחשבה די מוזרה בהתחשב בעובדה שסטריכנין הוא חומר מסוכן שרק בסמכות משרד החקלאות להנפיק, כלומר מישהו היה צריך להשיגו בדרכי מירמה מהמשרד, אבל ניחא.<br />
<br />
בשיחות סגורות בעיריית ירושלים הסביר הווטרינר העירוני ד"ר זוהר דבורקין כי יש להבין את האירוע בקונטקסט הסטטיסטי שלו, והוא שלושה כלבי בית מתוך 6000 המתות של כלבים בארבע השנים האחרונות. למה ארבע שנים? כי אירוע דומה אירע לפני ארבע שנים, אז הורעלו בעטרות, בסמוך למרפאת צער בעלי חיים שלושה כלבים של אחד המתנדבים בעמותה בסטריכנין, ותוצאות העימות בנושא הוביל למאבק ארוך ומתוקשר בין הצדדים, במסגרתו ניסה דבורקין לקחת מהאגודה את סמכותה לשמש כבית מחסה לבעלי החיים בטענה כי התנאים הפיזיים הקשים הם בבחינת התעללות בבעלי החיים.<br />
<br />
בכל מקרה בהנחה ואכן השירות הוטרינרי של עיריית ירושלים אחראי להמתת הכלבים בדרום העיר משמעות הדבר שכל הסעיפים בדף הנהלים של משרד החקלאות היו בגדר המלצה שלא יושמה. לפי מכתבו של סגן מנהל השירותים הווטרינריים עוזרי כל הפיתיונות ניתנו בהאכלת יד, וברגע שהתגלו מקרים של מוות מסטריכנין הופסקה ההדברה, אלא שימים אחרי המקרה של פאפי ודפי צצו מקרים נוספים של הרעלות. כלומר, פתיונות הונחו בשטח. במקרה כזה ישנם נהלים ברורים מאד שלא יושמו: <br />
<br />
<blockquote class="tr_bq">
<span style="color: #b45f06;">10. הנחת הפיתיונות - ...חובה לסמן כל פיתיון בדיגלון, על מנת שבמידה ולא נלקח ניתן יהא למוצאו בבוקר.<br />11. אזהרה לאזרחי הסביבה - ביישובים הסמוכים למקום בו פוזרו הפיתיונות יש לתלות "אזהרה" בולטת. כן יש להציג אזהרה על לוחות קרטון ליד מקום הפיזור.<br />12. בקורת התוצאות - יש לחזור לשטח למחרת מוקדן ככל האפשר בבוקר, לאסוף את הפיתיונות שלא נאכלו, לעטפם בשקית ניילון, להעבירם להשמדה במכון הווטרינרי בבית דגן.</span></blockquote>
נזכיר, המדובר בסטריכנין, רעל מסוכן לבני אדם שפוזר בסמוך לבית ספר, סליסברג, בליבה של שכונת מגורים.<br />
אולי הגיבוי לו זוכה השירות הווטרינרי של עיריית ירושלים הוא חוסר הרצון של משרד החקלאות לבדק בית אצלו, ייתכן?<br />
<br />
ממשרד החקלאות הסתפקו בתגובה לקונית לכל הטענות שהובאו כאן:<br />
המקרה מוכר לנו והינו בבדיקה, תימסר תגובה בנושא לאחר קבלת דוח המשטרה וסיום תהליך החקירה.<br />
<br />
ומעיריית ירושלים נמסר בתגובה:<br />
נושא אישורי הדברה הינם באחריות הממונה על השירות הווטרינרי במשרד החקלאות ויש לפנות אליהם.<br />
הווטרינר העירוני סייר במקומות בהם דווחו ההרעלות ונפגש עם בעל הכלבה, סייר במסלול ההליכה ובדק את טענותיה. מבדיקת המקרה עולה כי במקום לא פוזר רעל.<br />
חשוב לציין כי חקירת הנושא עדיין לא הסתיימה ויש להמתין לסיומה בטרם הסקת מסקנות או קבלת החלטות.<br />
הנהלת העירייה נותנת גיבוי מלא לעובדי השירות הווטרינרי שפעלו לאורך כל השנים בהיתר ועל פי החוק לטובת בריאותם ובטיחותם של תושבי העיר ובעלי החיים בה.<br />
<div>
<br /></div>
<div>
<h4>
<span style="color: #b45f06;">יושב על הגדר</span></h4>
"מה שעיריית ירושלים החליטה לעשות כאן היא להקטין ראש ולשחק אותה נעלבת". אומר עו"ד רועי גיא גרין, המייצג את בעלי אחד הכלבים שהורעלו. מאז מקרה ההרעלה שלל משרד החקלאות את רשיונו של השירות הווטרינרי של עיריית ירושלים לשימוש בסטריכנין ותופעת הכלבים המשוטטים בקו התפר הלכה והתגברה. גרין, שבעבר ייצג גם את צער בעלי חיים בעימות מול הווטרינר העירוני, טוען כי ברגע שתופעת הכלבים המשוטטים מהרשות הפלסטינית התגברה, עשתה לעצמה עיריית ירושלים חיים קלים ובמקום ללכוד ולהשתמש בכלים שונים להילחם בתופעה בחרה להשתמש בפתרון הקל ביותר, הרעלה. כעת, כשההיתר נשלל מהעירייה היא בוחרת להתעלם מהבעייה ופשוט אינה נלחמת בה.<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/mGCzLpuQf28" width="640"></iframe>
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<br />
"אם משרד החקלאות לקח את ההיתר, אז שייתן פתרון אחר" אומרת יעל ענתבי, חברת מועצת עיריית ירושלים ונציגת שכונת פסגת זאב בעירייה. "מדובר בסכנה אמיתית, אלה כלבים מסוכנים שמשוטטים בשכונה בלי חשש ומטילים אימה על הילדים והתושבים". <br />
עיריית ירושלים מסרה בתגובה לטענות:<br />
העירייה מבצעת הדבר של כלבי בר משוטטים בפיקוח ועל פי הכללים. נושא אישורי הדברה הינם באחריות הממונה על השירות הווטרינרי במשרד החקלאות ויש לפנות אליהם.<br />
ומשרד החקלאות בחר שלא להשיב גם בעניין ותגובה תבוא רק לאחר שייתבררו תוצאות חקירת המשטרה.<br />
<br /></div>
</div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com2סליסברג, ארמון הנציב, ירושלים31.746680310310321 35.23217432685851231.746258310310321 35.231543826858513 31.747102310310321 35.232804826858512tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-87366777729466221912013-02-07T09:33:00.000+02:002013-02-07T09:33:32.060+02:00פרידה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
שנים עברו מאז שנפרדנו, ועדיין מדי פעם אני מתעורר ונזכר שחלמתי עלייך. מחצית מחיי היינו יחד, תמיד היית שם לצידי מנחמת ומרגיעה. גם בתקופות הקשות ביותר, כשהכל היה מתמוטט ומתפרק, תמיד היית שם לאסוף אותי, לקחת אותי הצידה ולהרגיע. <br />
זו לא הפרידה הראשונה שלנו, נפרדנו פעמים רבות בעבר. כל פעם כזו הייתה סיוט. לא עברו יום, שעה לעיתים אפילו דקה, מבלי שחשבתי עלייך. כולם היו אומרים לי "עזוב אותה, היא לא בשבילך", אבל הם לא ידעו מה זה לנשום אותך, מה זה לשאוף אותך. הם ניסו לשכנע אותי שבלעדייך יהיה לי עדיף "אפילו הריח של הפרחים יהיה עז יותר" הם אמרו, אבל את היית כמו אוויר בשבילי ותמיד חזרתי אלייך.<br />
<br />
פעם הם אפילו הצליחו לשכנע אותי, והלכתי לרופא שיעזור לי. הוא נתן לי כדורים. הם טשטשו אותי, לאט לאט הרגשתי איך התלות הלא רציונאלית שלי בך הולכת ונעלמת. אבל למרות שהצורך בך פחת, תופעות הלוואי הכריעו אותי. את התשוקה הפיזית החליפו סחרחורות, גירודים וקושי בשינה. הכדורים הצליחו אולי לעבוד על המוח אבל לא על הגוף. מי אמר שהחיים רציונאליים? הפסקתי עם הכדורים וחזרתי אלייך.<br />
<br />
את הענקת לי בטחון, שמת חיץ ביני לבין העולם, מסך עשן, כמו הזקן הצרפתי שלי שמסתיר את פני, כך גם תנועת ידי כשהייתי מקרוב אותך אל פי הסתירה משהו. אני הייתי קורא לך סיגי, ואת לא היית עונה. תמיד פאסיבית ושקטה אבל גם תובענית ונאמנה.<br />
<br />
בדיוק לפני ארבע שנים נפרדנו. אולי הרגשתי בטוח יותר ולא הייתי צריך את המחיצה הזו ביני לבין העולם, אולי פשוט הייתי חזק יותר. בכל מקרה ביום אחד החלטתי שזהו. לא סיפרתי לאף אחד. ידעתי שאם אגיד ייסתכלו, ייבחנו וינסו אותי. אחרי ארבעה ימים אזרתי אומץ וסיפרתי לאשתי. "את מרגישה שמשהו שונה בי?" שאלתי כשהיא הגיעה לסלון אחרי שסיימה לתלות כביסה? היא הסתכלה, היססה, ואז אמרה: "קיצרת את הפאות...?" "לא. הפסקתי לעשן" עניתי, אבל לא בגאווה ובבטחון, אלא בחשש, ידעתי שעכשיו הדברים מתחילים להיות ממשיים. תגובתה הייתה מפתיעה: "מה פתאום?!?" אמרה בהחלטיות "לפני חצי שעה ראיתי אותך מעשן במרפסת". "לא" התעקשתי "כבר ארבעה ימים שאני לא מעשן". אשתי חשבה כמה רגעים ואז חיבקה אותי בשמחה. עד אז הבינה שמדובר בעסקת חבילה, עכשיו משפורקה החבילה מיוזמתי, שמחה. <br />
<br />
עבר שבוע וחצי עד שהעזתי להרחיב את מעגל השותפים. מה שהתחיל מבחינתי כתגובה מוזרה אצל אשתי, הפך לריטואל. כל מי שסיפרתי לו שהפסקתי לעשן התעקש שראה אותי מעשן לפני שעה, שעתיים או עשרים דקות. לא משנה כמה מחיתי כולם ראו אותי מעשן במשרד, בחדר המדרגות בדרך למכונית ואפילו במקומות אסורים כמו ליד הקונטרול. כמו שלי היה קשה לוותר עלייך, ככה היה קשה להם לראות שאנחנו לא יחד.<br />
<br />
לא ברור מה עשה את הפעם הזו שונה מקודמותיה. אבל למרות מבחנים קשים שעברתי בדרך, כמו פטירתו של אבי ואינסוף אירועים אחרים לא נשברתי. חיבתי אלייך לא פסה, כשאני מריח אותך פעמים רבות אני מתמלא געגועים, לפעמים גועל. לא פעם ולא פעמיים אני חושב על לחזור. נו... לחשוב מותר.
<br />
<br /></div>
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="480" src="http://www.youtube.com/embed/yIVCuyEDQUw" width="640"></iframe>
</div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-17038472117746720922013-02-03T09:54:00.002+02:002013-02-03T10:00:14.652+02:00זה היה השבוע שהיה/ טיול בין שסעים בבירה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
"מה אתה מטורף?" סיפר לי פעם מוצי דהמן, ראש המועצה האזורית הקטנה בארץ, מגילות ים המלח, על שיחה שהייתה לו עם עם רון חולדאי, כשעשה לו סיור בקיבוץ. "כל כמה מטרים אני רואה אותך עוצר מדבר עם מישהו אחר" אמר לו חולדאי "למה אתה צריך את זה?" הוא שאל אותו. "זה באמת אחד התפקידים הקשים ביותר של פוליטיקאי" סיכם דהמן שניהל 3000 תושבים. בשנה האחרונה ערכתי את התכנית שאלה מקומית, שיחה אישית ראשי השלטון המקומי. כל ראשי הרשויות הקטנות חזרו על הטענה, ככל שהעיר קטנה יותר, הם אמרו, כך קשה יותר לנהל אותה. ולמרות הטענות המלומדות, ירושלים, שהינה העיר הגדולה בארץ מזמנת מכשולים ומשוכות פוליטיות קשות ביותר לעומדים בראשה. אומרים שהאינטנסיביות החדשותית בארץ אינה דומה לשום מקום אחר. על אותו משקל אפשר בהחלט לומר שהאינטנסיביות בפוליטיקה המוניציפלית בירושלים אינה דומה לזו של שום עיר אחרת. ההספק של שבוע אחד בירושלים, לא ישווה לשום ביצה, קטנה ככל שתהיה. "מכל שסע שיש בחברה הישראלית, כל בעייה, כל חיכוך בין אוכלוסיות ומגזרים יש לנו פה והרבה" אוהב תמיד ברקת לומר כשהוא מדבר על תפקידו המסובך של ראש עיריית ירושלים. והוא צודק. בשבוע האחרון הוא היה צריך לטפל בכמה שסעים ומתחים שהם חלק יומיומי מההוויה והחברה הישראלית, ובחר לטפל בדברים בדרכו.<br />
<br />
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">רמת שרת, בית וגן ומה שביניהם/ השסע החילוני חרדי</span></h3>
עד לפני שנים חמש שנים תפסה האג'נדה החילונית לוחמנית נפח רב בהרבה גם בעבודתי וגם בתודעתי כירושלמי וכפליט צפון העיר. העובדה שהעיר התחרדה ושחברי ("הצעירים") ברחו, הייתה אז הרבה יותר מוחשית בעבורי. <br />
<div>
באותם ימים, ימי טרום האבהות, היה ההיצע הדל של מקומות הבילוי, התמעטותם עד היעלמות של הפרצופים המוכרים, והכפייה הסמויה והגלויה בעיר, מוחשיים מאד עבורי.<br />
<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg0tOUQzLi3a-tZ1DNiaa4xe3K7-P7yD4VSMNU_tqtbhw_MyEYQn4cOGWoVn2UtXbTBiGmwYt1rwrmoqYIvq5gXJsvN_yhSKRES3RWTN2Mlxa7J3stICjiVspTt1lnoKSMgcYDEnDxTWGc/s1600/351.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="133" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg0tOUQzLi3a-tZ1DNiaa4xe3K7-P7yD4VSMNU_tqtbhw_MyEYQn4cOGWoVn2UtXbTBiGmwYt1rwrmoqYIvq5gXJsvN_yhSKRES3RWTN2Mlxa7J3stICjiVspTt1lnoKSMgcYDEnDxTWGc/s200/351.jpg" width="200" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">רחביה, ליברלית או חרדית?</td></tr>
</tbody></table>
ואז לפני שש שנים נולדה בתי הבכורה, רחביה הסטודנטיאלית והאריסטוקרטית בה גרתי התגלתה באבחה אחת לשכונה חרדית. לצד בתי הקפה ההומים בצעירים חילונים, סופרים ואנשי רוח, שרים ואנשי אקדמיה נכנסו לחיי גם גני השעשועים שחשפו תמונת ראי, אותה לא ראיתי עד אז. בגן הג'ירף כלבתי לא הייתה רצויה, ובגן מאגנס כבר נשמעו טרוניות על הגעתן של אמהות עם חולצות בעלות שרוול קצר עם ילדיהם, ובקשות להתחשבות ברגשותיהם של החרדים נשמעו יותר ויותר. <br />
חרדים צרפתים ואנגלוסקסים מילאו את הגנים בהם גדלה אצולת חרות, בתי כנסת וישיבות פתאום נגלו לעיני, ויקום מקביל שלא חשתי בקיומו עד אז הפך לחלק יומיומי מחיי.<br />
<br />
לפני חמש השנים ארזתי פעם נוספת את חפציי, בפעם הקודמת היה זה כבחור צעיר שסיים את הצבא ועזר להוריו לעזוב את העיר כשנסו משכונת רמת אשכול שהפכה לשכונה חרדית מן המניין. חמש שנים גרתי עם חברתי ובהמשך אשתי, במרכזה של העיר, ברחביה, וכעת נסנו אנחנו לדרום מערב העיר, רמת שרת. כאן מצאנו את הנחלה.<br />
<br />
כשחיפשתי דירה מיד התאהבתי "בדשא", בו ראיתי המון הורים בני גילי עם ילדיהם. ללא חליפות ועם כלבים. בימבות לא היו עילה למתיחות בין מגזרית, פשוט כי היה רק מגזר אחד שחי בשלווה ובנחת. "השמורה" ידעתי תיעלם מתישהו. מתי? זו הייתה תעלומה. מפעם לפעם נכנס זוג חרדים לבניין שלנו או לזה השכן, אבל אף אחד לא נשאר לאורך זמן, כולם בשכירות וכולם נתנו את התחושה שגם נוכחותם פה, היא סוג של בריחה מהמגזר, ולא השתלטות עויינת. ואכן, בדרך כלל השתלטות חרדית על שכונות, מנסיוני כירושלמי וגם ככתב איננה תהליך טבעי, אלא תהליך מתוכנן בו החיילים השחורים מוזזים על לוח השחמט, מתוך הנחה שאצל החיילים הלבנים אין יד מכוונת והם אינם מחשבים מהלכים רבים קדימה. <br />
<br />
השכונה הנעימה, בתוספת לכך שבשל אופי החיים המשפחתי מקומות הבילוי והאוכלוסייה שממלאת אותם אינם חלק מרכזי בחיינו, וגם העובדה ש"הראש" (של העיר) חילוני, נתנה תחושה נוחה יותר, לפחות מבחינה אסתטית הרגשנו חופשיים יותר, גם אם אין באמת קשר בין המציאות לתחושה.<br />
<br />
אחרי כמה שנים של שקט קידמו השחורים את המהלך שלהם. השחקן הלבן דווקא רואה קדימה. אבל הפעם הוא מוכן להקריב כמה מה"חיילים" שלו. החרדים שמו על הכוונת שלהם שטח של רמת שרת הגובל בבית וגן, בו הם מבקשים להקים קרית חינוך חרדית.<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/oiAecOEVM1o" width="640"></iframe>
</div>
<br />
שבוע אחרי הכתבה הזו הגיע הסיפור לאישור <a href="http://www.cast-tv.biz/play/?media=yes&movId=gidgib&clid=22733&autoplay=true&t=11316143858" target="_blank">מועצת העיר</a> (החל מדקה 2:16:38). ראש העירייה כאמור הקריב את רמת שרת והשטח לטובת שתי ישיבות חרדיות בשכונה החילונית. הכניסה למתחם לפי גורמי התכנון תתאפשר רק מרמת שרת, ברקת עמד על כך שהכניסה תהיה מבית וגן. ייתכן והוא יודע על מה הוא מדבר, אבל הוא התעקש להעביר את ההחלטה והתחייב להסיר אותה רק אם בעתיד ייתברר כי אכן הכניסה תהיה מרמת שרת. את חברת מועצת העיר, רחל עזריה, שנלחמה נגד ההחלטה גם בוועדת ההקצאות וגם במועצת העיר, תקף ברקת: "מעולם לא שמעתי אותך דואגת לצד השני. רק לצד שלך. את קיצונית". קיצונית? בקואליציה של ברקת לא מעט קיצונים לובשי שחורים, שנים עשר ליתר דיוק. הם תמיד דואגים לצד שלהם. חבל שאינך קיצוני, ובעבור הצרחה בעוד כמה חודשים, כלומר תמיכה חרדית בעתיד, אתה מוכן להקריב שכונה חילונית בדרום מערב העיר. מבחינתי שכולנו נהיה קיצוניים כמו רחל עזריה, מה שמוביל אותנו לעניין הבא.<br />
<br />
<br />
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">בין הבית לגן/ השסע הכלכלי</span></h3>
<div>
רחל עזריה, בימי טרום הצ'ילבה עם ניר ברקת, הובילה את אחד המהלכים עליהם הייתה גאוותה של העירייה ושל ראשה. החודש האחד עשר, במסגרתו המשיכו גני העירייה לעבוד חודש נוסף בסיוען של עובדות הצהרונים. שנה לפני שצעדות העגלות היו חלק מהוואי קיץ 2011, אירגנה תנועת ירושלמים ונציגתה במועצת העיר רחל עזריה, את צעדת העגלות שביקשה להעלות את הצרכים של שכבת הגיל של ההורים הצעירים, החילונים והדתיים הלאומיים הליברלים בעיר לסדר היום העירוני. מעבר לכל מאבקיה נגד הדרת נשים, הצליחה עזריה להעלות את הצרכים של שכבת הגיל החשובה הזו לעתידה של העיר על המפה. התנועה שהתפתחה בכל שכונות העיר, על פעילויותיה הקהילתיות, ברל'ה וכו' תפסה חלק מרכזי מחיי העיר ופעלה לשינוי ולעשייה לא רק מהמקום הפוליטי, אלא מהמקום האישי שמשנה את סביבתו ועולמו.<br />
<br />
במסגרת המלצות ועדת טרכטנברג מתחיל השבוע פיילוט בירושלים שמטרתו הוזלת הצהרונים לגילגאים 3-9 באופן משמעותי. את עיקר הנטל אמורות לספוג הסייעות. מעבר לשאלה הבסיסית מדוע הייתה צריכה הרפורמה להתחיל דווקא באמצע השנה, במקום בראשיתה ולפגוע בילדים שנקשרו לדמויות החינוכיות, נשאלת השאלה מדוע הסייעות הן שאמורות לשלם את המחיר. </div>
<div>
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjmFngTIhYuWSLzoEEs7FhokA867T8sgsCwsCF3gZKX3xTntjRg6NEP14YypByo8BINgB9vk7nQsp-2qwOfmjliX2Yb7qIeTX0YRsXk08F6zwipulsfINOobOyGyG-LIuxeR-JKubmeT2Y/s1600/3689554706.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="478" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjmFngTIhYuWSLzoEEs7FhokA867T8sgsCwsCF3gZKX3xTntjRg6NEP14YypByo8BINgB9vk7nQsp-2qwOfmjliX2Yb7qIeTX0YRsXk08F6zwipulsfINOobOyGyG-LIuxeR-JKubmeT2Y/s640/3689554706.jpg" width="640" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">סייעות והורים נגד הרעת תנאים, הפגנת הסייעות וההורים, כיכר ספרא 31.01.13</td></tr>
</tbody></table>
<br />
<br /></div>
<div>
<div style="text-align: right;">
</div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
לפני כחודש הודיעה עיריית ירושלים לעובדות כי בתוך חודש תיכנס התוכנית לתוקפה, ובפניהן שתי אפשרויות: להתפטר או לעבוד בתנאים מופחתים. משרד החינוך ועיריית ירושלים החליטו על תנאי העסקה החדשים, בהתאם לתוכנית יממנו המדינה והעירייה את רוב עלות הפרויקט שעלותו הכוללת 65 מליון ₪, אבל כרגיל במקומותינו, הביצוע עובר לקבלן משנה שנוגס בשכרם של העובדים. במקרה הזה החברה למתנ"סים. עבור הגננות מהווה התוכנית מכה כפולה: ירידה בשכר הגננות של עד 22% (62 ₪ לשעה ל-42 ₪) וירידה בשכר הסייעות עד 35% (מ-52 ₪ ל-28.70 ₪ לשעה). ובנוסף, מעבר להעסקה שעתית, משכורת רק על שעות העבודה בפועל וללא משכורת בחופשות (כפי שהיה עד היום) וכן פגיעה בזכויות סוציאליות ואי הכרה בותק. תכלית התוכנית היא להקל משמעותית על הוצאות ההורים: במקום 815 ₪ לילד לחודש ידרשו ההורים לשלם כ-200 ₪ בלבד. למרות זאת, מסתייגים הורים רבים מיישום התכנית במחיר של פגיעה בגננות והסייעות</div>
<div>
<br /></div>
<div>
ראש עיריית ירושלים הוא כידוע גם מחזיק תיק החינוך, באותה ישיבת מועצה בה דיברנו קודם הפגינו גם עובדות הצהרונים. "ראש העיר חשב כי ניתן לקבוע עובדות. ביום ראשון מתחילים לעבוד הוא אמר לנו" אמרה ציקי ארנון- לוזון מוועד הגננות והסייעות "אני רוצה לראות אותו מתקיים ממשכורת של 2000 ₪ ברוטו!"</div>
<div>
רחל עזריה "הקיצונית" והתנועה הירושלמית, המייצגים את הקבוצה היחידה שאמורה ליהנות מהתכנית הם דווקא בין היחידים שחברו למאבקן של הסייעות המאוגדות על ידי ארגון העובדים "כוח לעובדים". </div>
<div>
אולי גם מתוך ההבנה לה שותפים גם בארגון העובדים הדמוקרטי שטובת הילדים היא שאלו האחראיות להם כשעתיים וחצי מדי יום לא יגיעו לעבודה עם גב כפוף, או לחלופין יגייסו כח אדם פחות איכותי שיהיה מוכן לקבל את השכר שבעבור חלקן לא יגיע אפילו לאלף שקל בחודש.</div>
<div>
<br /></div>
<div>
יוני בלבן רכז מטה ירושלים של כוח לעובדים: "המאבק הכולל מכוון בשלב הראשון, לשמירה על זכויות העובדות הנפגעות משמעותית תחת ההסכם החדש. בשלב הבא, נפעל לשיפור תנאיהן של העובדות. מניסיוננו מעבר למשכורת שעתית גורמת לשיעורי עזיבה גבוהים. מובן שזה יפגע גם ברווחת ההורים והילדים. נוכל להשיג זאת, כפי שעשינו במקומות רבים בעבר, רק בהקמת איגוד גננות וסייעות יציג." אמר והוסיף: "הפיילוט צפוי להסתיים בסוף יוני, ואז מסתיימת גם תקופת ההעסקה החדשה של העובדות. כל 400 העובדות תישארנה ללא עבודה החל מה- 1.7.13 ".</div>
<div>
<br /></div>
<div>
נשאלת השאלה מדוע כשהורים רבים כל כך מתנגדים לתכנית לא מצליח ראש העירייה שדאג כל כך לאינטרסים של כלל המגזרים, למעלה, לא יכל לדאוג לאינטרסים של ארבע מאות עובדות, ברובן מבוגרות, המשתכרות שכר נמוך ממילא? אולי מפני שדווקא הוא קיצוני, המאמין באידאולוגיה כלכלית ברורה מאד וקיצונית לא פחות. לא סתם אותו ראש עירייה יצא דווקא נגד המאהלים של מחוסרי הדיור ולא של הסטודנטים. טובת הכלל? מי אמר שהסייעות הן הכלל? </div>
<div>
<br /></div>
<h3>
<span style="color: #b45f06;">שער שכם ובית צפפא/ השסע היהודי ערבי</span></h3>
<div>
<div>
לפני שנתיים בערך הפקיעה עיריית ירושלים את רחבת החנייה הסמוכה לשער שכם לטובת "התחנה המרכזית של מזרח העיר". שורה של תחנות מסודרות נבנתה בשביל לקלוט את המיניבוסים שמספריהם כתובים בערבית, ומחירם שונה מאלו הנהוגים במערב העיר. בניגוד לעיר שחוברה לה יחדיו, הסדרי הנסיעה הרב קו ונסיעות ההמשך, אינן חלות במזרחה של העיר. מאוחדת? לא ממש. בכל מקרה, באותם ימים התלוננו תושבי העיר העתיקה שאינם נהנים מחניון כפי שנהנים תושבי הרובע היהודי, כי החנייה היחידה שלהם נלקחה מהם.</div>
<div>
<br /></div>
<div>
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjnLHMIoNW89rzE-iUaaq8TJCIE0Sxpw6a1TTgwT6TspoWonHA_aal7siUn5FRaV4D1iaSXzFMXYyljnm6J62xTj9JMzHiPuWMlQVJZHpbcflFpyXESgWnL3WDtccDaszxHvtvf6dUrhvI/s1600/250px-Beigel_yerushalmi.JPG" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjnLHMIoNW89rzE-iUaaq8TJCIE0Sxpw6a1TTgwT6TspoWonHA_aal7siUn5FRaV4D1iaSXzFMXYyljnm6J62xTj9JMzHiPuWMlQVJZHpbcflFpyXESgWnL3WDtccDaszxHvtvf6dUrhvI/s1600/250px-Beigel_yerushalmi.JPG" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">18 רוכלים מול שער שכם קיבלו צווי פינוי</td></tr>
</tbody></table>
באותה תקופה ניסתה העירייה לסלק את בעלי הבאסטות מרחוב סולטן סולימן מול שער שכם, בטענה כי מדובר במפגע חזותי. רשיונות הרוכלים בכל העיר לא חודשו מאז נכנס ברקת לתפקידו. אבל בשוק האוריינטלי, על הצבעים והריחות שלו ביקשה העירייה לפנות את הדוכנים מכיוון שלטענתם מדובר במפגע חזותי. בין השאר פינתה אז את מוחמד אבו רמוז, שבידיו הייתה פסיקה של בית המשפט שהעירייה אינה רשאית לעשות זאת.</div>
<div>
<br /></div>
<div>
כעת מנסה העירייה שוב לפנותם. בראשון למרץ אמורים שמונה עשרה הדוכנים ברחוב להתפנות בשל עבודות שיפוץ של הכביש והרחוב. טענה הגיונית לחלוטין, אלא שלסוחרים נאמר שהעבודות ייארכו שנה וחצי, מה אמורות עשרות המשפחות המתפרנסות מהדוכנים לעשות בזמן זה? וגם חזרתם למקום אחרי תום העבודות לא מובטחת, כך גם לדברי רויטל מרזין, ראש האגף לקידום עסקים בעיריית ירושלים. קשה שלא לקרוא למהלכים של השנתיים האחרונות במילה אחרת מאשר נישול וסילוק. לאט לאט דוחקת עיריית ירושלים את הרוכלים המאפיינים כל כך את האזור מהמקום. תחילה פוגעת ביכולתם של אנשים להגיע למקום, בהמשך פינוי, פגיעה בפרנסה ובסופו של תהליך הרחקה מלאה. <br />
<br />
<br /></div>
<div>
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/zHkGpjT_pls" width="640"></iframe>
</div>
<div>
תהליך דומה של פגיעה בזכויות האזרחיות של הפלסטינים בעיר קורה גם בבית צפפא. לפני עשרים שנה אישרו ועדות התכנון באופן עקרוני כביש בבית צפפא. על בסיס החלטה זו, נבנה בימים אלה כביש בעל שישה מסלולים בתוך הכפר. למרות שחלפו יותר מעשרים שנה, כל העובדות מסביב השתנו, ביניהן קיומו של כביש המנהרות (אליו אמור הכביש הממשיך את כביש בגין להתחבר) לא ניתנה לתושבי הכפר הזדמנות להתנגד. מעבר לעניין העקרוני לא ברורה הבחירה לגרום דווקא לכפר האוהד ביותר בעיר למרמור והתנגדות, ובסופו של דבר לארגן את ההפגנה הפלסטינית הגדולה ביותר שנראתה במערב העיר בשנים האחונות אם לא בכלל.</div>
<div>
<br /></div>
<div>
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/SQHUkLv4V5U" width="640"></iframe>
</div>
<div>
<br />
גם במקרה זה עיריית ירושלים והעומד בראשה לא ממש גילו התחשבות בצורכיהם של כלל התושבים בעיר, אלא דווקא בצורכיהם של תושבי גוש עציון. </div>
<div>
<br /></div>
המעשים של אדם מגדירים מי הוא, ויאמר לזכותו של ברקת שלא בחר בשום מקרה מהמקרים "להתאפר" ולהסתיר את דרכו. למרות החזות הפלסטית הבנאדם לא מסתתר מאחורי מילים יפות, ואת מעשיו ובחירותיו קל לייחס לו לשפוט לעניינו של דבר. עוד שמונה חודשים בחירות, וכל אחד ייבחר האם מעשיו של ברקת הם גם דרכו.</div>
</div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com0כיכר ספרא, בניין 1, ירושלים, ישראל31.780686 35.2238959999999686.2586514999999991 -6.0846980000000315 57.3027205 76.532489999999967tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-23355990634175548332013-01-29T18:41:00.001+02:002013-01-29T20:47:43.378+02:00מי מדבר עברית?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
"ילד שראה את אביו חוטף מכות מחייל בחיים לא ישכח את התמונה הזו, נכון?" שאל אותי הספר שלי, כשדסקסנו שנינו את תוצאות הבחירות. הוא ליטף את שערי בתנועות מיומנות, הביט בי במראה והמשיך בטיעון השמאלני לכאורה, מיד לאחר שהנדתי בראשי לאישור. "הילד הזה יישנא יהודים כל חייו על מה שעשו להוריו". אני חייב להודות, בשלב הזה חשדתי. רגעים ספורים לפני זה הסביר כי שקל להצביע "עוצמה לישראל" והתחרט ברגע האחרון. בשעת המבחן שילשל פתק של "הבית היהודי". רוח הדברים לא נשמעה לי קוהרנטית כל כך, אבל אז הגיע הטוויסט בטיעון "ומכיוון שלא יישכחו זאת לעולם ויישנאו אותנו תמיד, אי אפשר יהיה לעשות איתם שלום". הסביר משוכנע כי שלף את הג'וקר. "זה עניין של שלושה דורות לפחות עד שיישכחו, ובזמן הזה ירדן כבר תהיה מדינה פלסטינית, ולהם יהיה בית" סיים את הטיעון הסדור.<br />
<br />
בזמן שכולנו חוזרים על השאלה על הילד הפלסטיני שרואה את אביו מושפל, בשטח יש מקרים אחרים, קשים לא פחות, בהם צריך האב לשמוע כיצד בתו הותקפה והושפלה על אוטובוס ציבורי בידי הנוסעים היהודים בלב הארץ, ו<a href="http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1914487" target="_blank">אישה בת 52 משכה בשערות בתו בת ה-12?</a><br />
<br />
<div>
לפני כשלוש עשרה שנה הגיע לבית המשפט כתב אישום בו הואשם אב שהכה שלושה ילדים בני 12. העילה הסביר האב הייתה שהשלושה הציקו לבנו בן ה-12. מיד ששמע על כך יצא מהבית והחל לרדוף אחר הילדים, כך עולה מכתב האישום. הוא מצא את הילדים ויידה עליהם אבן. השלושה הסתתרו וברחו. האב המשיך במצוד. משלא הצליח לעלות על עקבותיהם ניגש לבתיהם וסיפר להוריהם כי ילדיהם הרביצו לבנו. משם המשיך האב הנחוש בחיפושים ולבסוף מצא שניים מהילדים מתחבאים בקרוואן נטוש. האב, אחוז אמוק היכה אחד הילדים בפניו, וזה נהדף לעבר הקיר. ראשו נחבל, הוא נפל לרצפה והאב שככל הנראה איבד שליטה על מעשיו המשיך לבעוט בו עד שפרץ בבכי. כאן לא תמה הסאגה של האב המגונן, הוא הרים את הילד שזה עתה סיים לחבוט בו משערותיו, הכניס אותו למכוניתו והסיע אותו לבית הוריו, ואיים שאם ייתקרב לבנו יישבור את ידיו ורגליו.<br />
<br />
האב כפי שוודאי רבים מכם זכרו הוא השר אביגדור ליברמן, אז "סתם" חבר כנסת. בית המשפט הגיע עמו לעסקת טיעון לפיה ישלם קנס של 7500 שקלים ויפצה את הילד בעשרת אלפים שקלים. מעניין כיצד היה מגיב ליברמן לו היו ילדיו באוטובוס בדרכם מבית ספר מושפלים ומותקפים בידי ערבים. מעניין יותר היה לדעת מה היה העונש שהיה מושת על אב הילדה הערביה שהושפלה והוכתה שבוע שעבר לו היה מגיב כפי שהגיב ליברמן. בכל מקרה לנסיעה אתמול עלו הילדים הערבים, מלווים במבוגרים וחילקו פלאיירים נגד גזענות.<br />
<br />
"רק ליברמן מבין ערבית" הייתה הסיסמה של ישראל ביתנו במערכת הבחירות הקודמת, אריה אלדד ומיכאל בן ארי ניסו להוכיח בתשדירי הבחירות השנה שהם לא רק מבינים אלא גם דוברים ערבית, בלי נאמנות אין אזרחות אמר הראשון, ובלי חובות אין זכויות גרסו האחרונים, אבל רק הילדים בני ה-12 שעלו על האוטובוס דוברים ערבית, והם לא נגררו לפרובוקציות של אלו שיודעים לפזר את הססמאות של ליברמן ובן ארי.<br />
<br />
ארי(ה) אלדד ומיכאל (בן) ארי כבר לא בכנסת, אבל היום כבר מתכוונים (בן) ארי, מרזל ובן גביר להגיע לטדי ולהלהיט את האווירה, ולולא יציאה מאסיבית של כל מי שנמאס לו, סביר להניח שהיו מוצאים את מקומם פעם נוספת בבית הנבחרים הישראלי לקורת רוחו של הספר שלי. בין הירדן לים יש כבר רוב לא יהודי, כנראה זה יהיה נכון עוד יותר נכון גם בעוד שלושה דורות. אם כפי שהוא מקווה לא נלך על פתרון שתי המדינות נקווה שבזמן הזה הערבים לא ילמדו עברית מליברמן ובן ארי.<br />
<br />
<br /></div>
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/XfliHuCTER0" width="640"></iframe>
</div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com0בית הספר הדו לשוני, ירושלים, ישראל31.7512203 35.200685431.7511678 35.2006064 31.7512728 35.2007644tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-61422332193321171432013-01-21T01:04:00.000+02:002013-02-11T16:13:01.820+02:00הקיבוץ בראשית המשפחות במדבר <div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div>
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">צדיק כתמר יפרח?</span></h3>
תמי פרידמן היא אשה ילדה. תווי פניה מלאכיים, עיניה גדולות ובהירות. קולה טהור ועדין, ויחד עם זאת בוטח ומקשיב. היא חובשת כיסוי ראש כיאה לאישה דתיה, אך עם כל חזותה העדינה והצדקנית, הוא מזכיר יותר כיסוי ראש של נזירה. לא סתם הדביקו לה אנשים מסויימים את הכינוי, מאמה תרזה.<br />
<br />
לפגישה עמה אני מגיע דרוך ומוכן. אנשים טובים מדי הפחידו אותי תמיד. אולי אני חוטא ביתר ציניות, אבל כשמישהו נתפס אצלי כ"צדיק" אני מיד חושד ונדרך, ובמחשבה שנייה בעצם, אני קורא תיגר על עצם קיומו של המושג. מבחינתי אפשר להטות את שם התואר רק באמצעות נ' הגנאי, אם כבר קיים מישהו שראוי לתואר, סביר להניח שאינו צדיק, אלא צדקן. ובחברתם של צדקנים אני נכון לכל הפתעה, לא תמצאו אותי שליו בחברתם, רפוי ורגוע, תמיד אהיה מתוח וספקן.<br />
פגישתי עם תמי הייתה מורכבת עוד יותר. לא רק שידעתי <a href="http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4310663,00.html" target="_blank">שהיא וחבריה נחשבים ל"צדיקים"</a> שזכו בפרסים יוקרתיים על פעילותם החברתית, גם ידעתי שהיחס אליה ואל חבריה חצוי. יש מי שרואים בהם את ההיפך המוחלט. קדמו לשיחתי עמה עדויות קשות ששמעתי מבני השכונה על התנהלותם כלפי מי שלא מקבל את מרותם . הפגישה עמה הצליחה לעורר את כל הדעות הקדומות עמן הגעתי.<br />
<br />
<br />
<h3 style="text-align: right;">
</h3>
<h3>
<span style="color: #b45f06;">בראשית</span></h3>
<div>
בשנת 1990 הגיעו חברי קיבוץ ראשית (הקיבוץ העירוני הוותיק ביותר) לקרית מנחם. החברים לא מצאו עצמם בתחנה הקודמת, שכונת הבוכרים, שעברה תהליך מואץ של התחרדות באותן השנים. בקרית מנחם מצאו חברי הקבוצה קרקע להתיישבות. בשכונת המצוקה היו מבנים רבים שלא היו ראויים למגורים ושימשו כמאורות סמים. החברים הצעירים ניקו ושיפצו את הבתים, וקיבלו ארבעים ושמונה דירות של פרזות ועמידר ברחוב הנורית. הם הקימו גנים לילדיהם ולילדי השכונה, וכשגדלו ילדיהם והיו זקוקים לבית ספר, הגיע גם תורו.</div>
<div>
בשנת 1991 חווה הקיבוץ פיצול וחלק מחבריו עברו למרכז הקליטה בגילה, שם הקימו קיבוץ עירוני נוסף, "בית ישראל" ומנהלים מכינה קדם צבאית דתית חילונית. בשכונה נשארו שתים עשרה משפחות שברשותן כעת ארבעים ושמונה דירות, מה עשו בשלושים ושש הדירות הנותרות?</div>
<div>
על פי החוזה שחתמו עם פרזות לא יכולים חברי הקיבוץ להשכיר את הדירה בשכירות משנה, הדירות מיועדות למועמדים. "מועמד" הוא מושג משפטי, ולפי תקנות האגודה השיתופית משמעותו שהוא חבר קיבוץ לכל דבר, אלא שאינו בעל זכות הצבעה, עד שייקלט באופן מלא. עליו לתת את כל כוח עבודתו לקיבוץ וכמובן להעביר את כל הכנסותיו. אלא שמאז 1991 לא הצטרף לקיבוץ ולו חבר אחד. בדירות התגוררו דיירים שונים, חלקם מקורבים יותר לקיבוץ, חלקם פחות. מכיוון שמדובר בדירות של הדיור הציבורי, צריכים היו הדיירים להיות אך ורק מחוסרי בית, כלומר, אסור שתהיה ברשותם דירה. אך למרות התנאים הנוקשים, לפחות לחלקם היו דירות שהושכרו באותו זמן ששילמו שכר דירה מוזל יחסית. ביניהם גם רופאים ואנשים שלעולם לא היו זוכים לזכאות לדיור ציבורי.<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/QAFaEcLLP2I" width="640"></iframe>
<br />
<div>
בפברואר 2010 פנה תושב השכונה, למנכ"ל משרד השיכון וכתב לו כך:</div>
<div>
<br /></div>
<blockquote class="tr_bq">
<span style="color: #b45f06;"><a href="http://www.scribd.com/doc/121053000/%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%9C" target="_blank">בידי זכאות לקבלת דירה מכם בשני מקומות אחד במגדל העמק והשני בקרית מלאכי פרוטכל מס' 017/08 מתאריך 04.08.08.(פרזות). אני יליד ירושלים ועובד בירושלים במקום עבודה מסודר ואף יש לי שם קביעות עובד מעל ארבע שנים . מתגורר עם אשתי ושלושת ילדי בירושלים בקרית מנחם רחוב קולומביה , אני נולדתי בעיר גנים לפני 38 שנים וגדלתי רק בירושלים באזור עיר גנים וקרית מנחם כל הזמן. לי לא ניתנה זכאות לדירה בירושלים מאחר ואני עובר את גובה ההכנסה שמזכה אותי לדירה בירושלים.קיימים אנשים ששוכרים דרך קיבוץ ראשית ואשר הכנסותיהם הרבה יותר גבוהות ממשכורתי ואין בידם זכאות לסיוע בדיור ציבורי . </a></span></blockquote>
<div>
הראל אינו היחיד שנמצא זכאי לדירה בדיור הציבורי, אך לא זכאי להתגורר באחת מהן בבירה. בירושלים ממתינות כמאה ושמונים משפחות שנמצאו זכאיות לדיור ציבורי בתור האינסופי. בהן אמהות חד הוריות עם שלושה ילדים ויותר, משפחות החיות מהיד לפה שנאלצות לשלם אלפי שקלים על דיור. באותו הזמן משכן הקיבוץ את "המועמדים" בדירות הדיור הציבורי. לפי <u>עדויות שמיעה בלבד,</u> עלות שכר הדירה של "מועמד" נע סביב האלפיים שקלים. שכר הדירה שמשלם הקיבוץ לפרזות לעומת זאת בעבור הדירות נע בין 800 שקלים לאלף ושלוש מאות שקלים.<br />
לטענת הד"ר מאיר מרגלית, חבר דירקטוריון פרזות מטעם עיריית ירושלים, וחברים נוספים בדירקטוריון החברה הטענות שעולות פה הגיעו אליהם והועברו הלאה למשרד השיכון שבתגובה העביר מסר ברור: אל תעשו גלים.<br />
<br />
עד כאן בכל הנוגע ל 29 הדירות ששוכר הקיבוץ מפרזות. את יתרת הדירות שוכר הקיבוץ מעמידר. בשנת 2007 צבר הקיבוץ חובות רבים לחברה המשכנת שהגיעו למאות אלפי שקלים. לרוב יחסה של החברה לזכאים שאינם משלמים נוח הרבה פחות. עובדיה בן אברהם לצורך המחשה, שבת רעב ושכב בגשם מול משרדי החברה לאחר שקיבל צו פינוי, אחרי שהחברה ניפחה את חובו המקורי בסך כמה אלפי שקלים לשמונים אלף שקלים.<br />
<br /></div>
<iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/JipjT2IjtXE" width="640"></iframe>
<br />
<div>
<br /></div>
<br />
למקרה של עובדיה סוף טוב, בזכות הנחישות הוא ניצח את החברה. אבל בעוד שאצלו טפח החוב לשמונים אלף שקלים והוא כבר קיבל צו פינוי, בסוף 2007 עמד חובם של הקיבוצניקים על כמעט מיליון שקלים, לאחר שעמידר עידכנה את שכר הדירה בצורה שלא הייתה מקובלת על חברי הקיבוץ שהפסיקו לשלם, ובכל זאת הם נשארו בבתיהם, ללא כל צורך לשבות רעב או להפגין.<br />
למרות חובותיהם של חברי הקיבוץ ב 2007, וחרף הסכסוך המשפטי שהיה בין הצדדים אך לפני חמש שנים, דובר עמידר מסר לנו השבוע כי חברי הקיבוץ משלמים ללא דופי וכי החברה יודעת בדיוק מי גר בבתים ומה פעילותו החברתית, לגבי השאלה האם החברה בדקה מהו שכר הדירה של הדיירים לא נתקבלה תשובה.<br />
<br />
<br />
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;"> ל"ו צדיקים?</span></h3>
סיור קצר במתחם הבניינים בהם שוכן הקיבוץ עורר בי תחושות קשות. כמעט כל אדם אליו פנינו היה עם בטן מלאה, אך סירב לדבר למצלמה. סביר להניח שאם היינו פונים ללא מצלמה היינו מעוררים פחות חשש. כולם ידעו לספר על חוסר הרצון "להתעסק" עם חברי הקיבוץ. היו אף שסיפרו על "פעולות תגמול". יכול להיות שלולא הגעתי לאחר שדיברתי עם כמה גורמים שתיארו בצורה דומה את התנהלות הקבוצה, לא הייתי טורח להקשיב, ופותר את הדברים בקושי של תושבי השכונה לקבל את "<b>ה</b>קיבוצניקים", אבל לאחר ששמעתי גם את אנשי המנהל הקהילתי הנמצאים עמם בסכסוך, גם עדויות של חברי דירקטוריון פרזות כי קיבלו מסרים ברורים ממשרד השיכון לא לחפור בנושא, הגעתי סקפטי.<br />
יתרה מכך, התנהלותם של חברי הקיבוץ חיזקה בדיוק את אותה התחושה. בדיוק כמו בקיבוץ הישן, קיבלתי את הרושם שתוך דקות אחדות ידעו כל חברי הקיבוץ על נוכחותנו במקום. העובדה שראו שדיברנו קודם עם יושב ראש המנהל הקהילתי, עמו יחסיהם טעונים (בלשון המעטה), זיכתה אותנו בהפניית גב, שתיקה, טריקת דלתות ובאופן כללי, מסר ברור של סגירות וחוסר שיתוף פעולה.<br />
כעבור אינספור ניסיונות טלפונים ופרונטליים ליצור קשר עם חברי הקיבוץ, הגיעה שיחתה של תמי. לאחר דין ודברים קצר, הבטיחה להיפגש עמי. הפגישה המיוחלת התרחשה לאחר שלושה ימים, במהלכם ביקשה אישור מעיריית ירושלים להתראיין מתוקף היותה מנהלת בית הספר "ראשית", בקשה שממש אין בה צורך כיוון שלא התראיינה תחת כובעה, או כיסוי ראשה כמנהלת בית הספר. במהלך שיחות הטלפון היה ברור מה הטיעונים, ובכל זאת, ברגע הפגישה לא הופיע שום מסמך המזים את הטענה כי כניסתם של הדיירים לדירות מנוגד לחוזה עליו חתם הקיבוץ. טענתה העיקרית הייתה כי בשנת 2010 עודכן תקנון האגודה שיתאים למציאות המשתנה בקיבוצים, ולכן כל פעיל חברתי מעמדו כחבר קיבוץ והוא יכול להתגורר בדירות. מה לגבי עמותות כמו "בת עמי" ויד מרלן, שלהן הושכרו דירות במתחם ואין מצב שהן חברות לא נמצאו תשובות. בקולה המדוד ובשפתה המתומצתת העבירה את המסר שהיה לה חשוב: "כל הדיירים המתגוררים בדירות מבצעים פעילות חברתית של לפחות שש שעות שבועיות". מעבר לכך, היא הוסיפה, "המפגש והשכנות של הפעילים החברתיים מייצרים המון פעולות ברוכות. אחד הפעילים, עורך דין, לקח עליו לסייע לשכניו האתיופיים מול חברות הסלולר, איתם הוא מבלה שעות ארוכות במרכזי השירות של החברה. הדירות פתוחות והמפגשים היומיומיים חשובים יותר מהפעולות הפורמליות".<br />
סיימנו את השיחה כשאנחנו מסכמים שאדבר עם יואש, גזבר הקיבוץ, ממנו אקבל את כל המסמכים, וכך אכן עשיתי. בשיחת הטלפון ניסחנו יחדיו מה אני מבקש. דבר ראשון ביקשתי את החוזה שמסדיר מחדש את מעמדם של הפעילים החברתיים/מועמדים. את הקבלות של הפעילים החברתיים לקיבוץ על מנת שנוכל לראות שאין פער בין התשלום של הקיבוץ לחברה המשכנת לסכום אותו הקיבוץ גובה, ודבר אחרון, את הטופס אותו ממלאים, ועליו חותמים הדיירים בו הם מצהירים כי הם זכאים ומחוסרי דיור. חלפו חמישה ימים משיחת הטלפון ההיא ומיואש לא שמעתי. לעומת זאת קיבלתי לא מעט שיחות טלפון מתושבים ששמעו מתמי כי אני מתעסק בנושא וביקשו לספר והעידו על פעילותו החשובה והברוכה של הקיבוץ בשכונה. אינני מכיר באמת את חברי הקיבוץ ופועלו, ובטוח שבנושא זה הדברים חד משמעיים הרבה פחות. חשוב גם לזכור שכשניתנו הדירות לחברי הקיבוץ עדיין לא היה מחסור של דירות בדיור הציבורי, ומצבן היה גרוע בהרבה ממה שהוא היום וחברי הקיבוץ השקיעו בשיפוצן אי שם בשנות התשעים. ובכל זאת לא ברור מדוע למרות שהדברים עומדים בניגוד לחוזים מעדיף עדיין משרד השיכון לגבות את חברי הקיבוץ ולתת בידו 36 דירות שיכלו לשכן 36 משפחות שידן אינה משגת. מדוע חברי הקיבוץ בראשית, והמשפחות במדבר?<br />
<br />
<span style="color: #b45f06;">תגובת משרד השיכון:</span><br />
בשכונה מתקיים מאבק בין הקיבוץ לקבוצה אחרת וחבל שהם פונים עם ההאשמות של הקבוצה המתחרה והופכים לשופר שלהם, ואין בכוונתנו לקחת חלק בכך. <br />
לגופו של ענין עד היום לא קיבלנו מידע על דיירים בעלי דירה.<br />
לקיבוץ יש תרומה חברתית רבה לשכונה, הוקמו שם מוסדות חינוך שזכו לפרסים והערכה רבה ולקיבוץ הישגים חינוכיים משמעותיים.<br />
בסמוך לתחילת הקדנציה נערך שם ביקור מקצועי בראשות מנכ"ל המשרד וכל הצוות המקצועי הרלבנטי. בעקבות הביקור התרשמו כל עובדי המשרד כי בשלב זה יש מקום להמשיך ולהעמיד הדירות לקיבוץ ולפעילים החברתיים שמחויבים לתרום מזמנם ומרצם באופן שוטף לטובת הקהילה.<br />
כיום הוטל על האגף לשיקום שכונות במשרד לבדוק שוב נושא זה.<br />
<b><span style="color: #b45f06;"><br /></span></b>
<b><span style="color: #b45f06;">לאור התגובות הרבות, לכל המעוניין ולמי שבידיו הוכחות מוחשיות לנזקים ופגיעות מצד חברי הקיבוץ, מוזמן ליצור עמי קשר במייל erlich.uri@gmail.com רשמו מספר טלפון ותמצית הסיפור ואחזור אליכם. </span></b><br />
<br /></div>
<br /></div>
<div>
<br />
<div>
<br /></div>
<div>
<br /></div>
</div>
</div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com39קיבוץ ראשית, ירושלים, ישראל31.754950930115982 35.16919494708258831.753263430115982 35.166673447082587 31.756638430115981 35.171716447082588tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-70332645805349970592013-01-15T22:02:00.001+02:002013-01-15T23:40:14.501+02:00את מי מעניין הדיור הציבורי?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjU1-lqgonRKxb5gJSIXBW3s1BSrKZVhFO3vrzLgOSVY0oX9SspWT-wFwuyoXRkUvBUu9hongQe2hD8WwwFCkJbNPZ7g9VvEmqqYVIDAp_-cRLVlYRJAnV1LI5juMFauIhtGXTrk96XHBE/s1600/moshe-550.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="240" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjU1-lqgonRKxb5gJSIXBW3s1BSrKZVhFO3vrzLgOSVY0oX9SspWT-wFwuyoXRkUvBUu9hongQe2hD8WwwFCkJbNPZ7g9VvEmqqYVIDAp_-cRLVlYRJAnV1LI5juMFauIhtGXTrk96XHBE/s320/moshe-550.jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">משה סילמן ז"ל בוער</td></tr>
</tbody></table>
הצביעות של התקשורת הישראלית נחשפת במלוא כיעורה. לפני כחצי שנה שרף עצמו משה סילמן. התקשורת הישראלית חדה ומורגלת במצבי קיצון התגייסה כולה לדרמה. עיתון מעריב הקדיש שער שלם למחדל הדיור הציבורי, בימים שאחרי האירוע נערכו תחקירים (ממוחזרים), דוחו"ת מרכז המידע של הכנסת נשלפו, כתבות משוות על דיור ציבורי בארץ לעומת מדינות אירופה וארה"ב נערכו ושודרו עוד באותו שבוע בערוצים המסחריים, ונושא הדיור הציבורי שמעסיק אלפי משפחות בישראל קיבל פתאום עדנה.<br />
חלפה חצי שנה, רק חצי שנה. מערכת הבחירות בשיאה (ועדיין רדומה), נושא הדיור נדחק מהשיח הציבורי כאילו קיץ 2011 לא היה כאן, כנראה גם התקשורת עדיין מלקקת את משבר הפירסום שהתחיל באותו קיץ, ולראשונה מוגש בג"צ בנושא מחדל הדיור הציבורי. נכון, בג"צ של מפלגה, בג"צ עם אינטרס פוליטי. אבל בג"צ בנושא שרק לפני חצי שנה זעקו כולם את זעקתו, ואף כלי תקשורת מרכזי לא חושב שראוי לסקר את הנושא. לא כתבה, לא ווייס לא סינק. נאדה, אפילו באתרי האינטרנט הכלכליים לא זכה הנושא להתייחסות. בלוג פה בלוג שם וזהו.<br />
<div>
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgUjR-qajudVcYzCbYvtBtDdcMmEJXkYgd-YzO7qoiboso1fEEyDA8RrFNDcHXDzK3dFKGGVQ9aE3sDdMspaw3Pd2r9T9R0ajgg1qgxWTSe3w93GAOmd0g2g-o9dWft9ScElNI7Wz4LK2c/s1600/6394%5B5.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="150" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgUjR-qajudVcYzCbYvtBtDdcMmEJXkYgd-YzO7qoiboso1fEEyDA8RrFNDcHXDzK3dFKGGVQ9aE3sDdMspaw3Pd2r9T9R0ajgg1qgxWTSe3w93GAOmd0g2g-o9dWft9ScElNI7Wz4LK2c/s200/6394%5B5.jpg" width="200" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">עו"ד גלעד ברנע, מגיש הבג"צ</td></tr>
</tbody></table>
לצורך הבג"צ שכרה המפלגה את שירותיו של <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%9C%D7%A2%D7%93_%D7%91%D7%A8%D7%A0%D7%A2" target="_blank">עו"ד גלעד ברנע</a> שרשימת ההישגים שלו הולכת לפניו, ומי ייתן שגם בנושא הזה יטביע את חותמו, ואם כך אכן ייקרה אתם יכולים להיות בטוחים שהתקשורת הישראלית תדע לכרכר סביבו ולהתייחס לנושא כאחד המרכזיים והחשובים לאותו שבוע. עד שזה ייקרה, ימשיכו אלפי סילמנים לחיות בתנאים לא תנאים, מבלי שאף אחד יזכה לדעת זאת, פשוט כי התקשורת הישראלית לא באמת חושבת שהם מעניינים.</div>
<div>
<br /></div>
<iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/vASFLvxQgoU" width="640"></iframe>
<br />
<div>
<br /></div>
<div>
</div>
</div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com0בית המשפט העליון, ירושלים, ישראל31.7811048 35.20428530000003831.7794178 35.201763800000037 31.782791800000002 35.206806800000038tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-21561213698978927722012-12-31T01:37:00.000+02:002012-12-31T11:14:15.727+02:00ליפתא/ אובדן הבושה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div>
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh5ldtb5tA2DSNcQzsbTwvCegp8m9hKUCRfQCKANffwg-8vZUl7tsYkvctAJrP4xffnSDBcdpDhffXnl360g2jeRqjPxCpO4APsduK-4p0vCyBMt3Mu_hkHhBBu2ThOW2zKed71E5H8A2c/s1600/%D7%9C%D7%99%D7%A4%D7%AA%D7%90.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh5ldtb5tA2DSNcQzsbTwvCegp8m9hKUCRfQCKANffwg-8vZUl7tsYkvctAJrP4xffnSDBcdpDhffXnl360g2jeRqjPxCpO4APsduK-4p0vCyBMt3Mu_hkHhBBu2ThOW2zKed71E5H8A2c/s320/%D7%9C%D7%99%D7%A4%D7%AA%D7%90.jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">ליפתא, הפלסטינים עזבו והיהודים נכנסו</td></tr>
</tbody></table>
השבוע לפני 65 שנה (27.12.47) ירדה קבוצה של אנשי לח"י מאוטובוס בסמוך לבית קפה בליפתא. בסצנה א-לה טרנטינו על רקע נוף ירושלמי בלי סאונדטראק והילוך איטי, הם הוציאו מקלעים והחלו לירות. הניו יורק טיימס דיווח כי האירוע הסתיים בחמישה הרוגים ערבים. לתקרית קדם רימון שנזרק על אוטובוס יהודי בידי תושבי הכפר הפלסטיני קאלוניה, בתגובה לרציחתו של תושב הכפר, בעל תחנת דלק ברוממה, שאנשי ההגנה חשדו שאסף מודיעין על מועד יציאתן של שיירות יהודיות לתל אביב.</div>
<div>
<br /></div>
<div>
סופו של הסיפור ידוע. תושביו הפלסטינים של הכפר ליפתא ברחו והכפר הפלסטיני קאלוניה נחרב. ב-1967 מצאו עצמם תושבי הכפרים בסירה אחת עם בני האצולה הפלסטינית מטלביה, וגם עם תושבי בקעה מוסררה ורוממה, ובסך הכל עשרת אלפים פלסטינים ממערב העיר שגילו כי הם שוב בעיר המאוחדת, יכולים להגיע אל אדמתם אך לא לשוב אליה כי רכושם חולק. <br />
<br />
שנתיים אחר כך עלה דוד קרימה בן החמש עשרה, עולה חדש מכורדיסטאן על אוטובוס ועזב את המעברה במגידו. "שמחנו. בטח שמחנו. שם היה לנו אוהל שנפל כל לילה, ובכל לילה היינו צריכים להעמידו מחדש, כאן הבטיחו לנו בתים" הסביר, רגע אחרי שהצביע על הבית בו התגורר יחד עם משפחתו בכפר שעומד היום נטוש. "זה היה ונשאר מקום פסטורלי" קבע קרימה, "אבל בלילה היינו צריכים להיזהר מהמסתננים. פעם אחת נהרג אחד התושבים מירי של צלף". הוסיף. כמוהו היו עוד שלושת אלפים עולים שיושבו על ידי פקידי המדינה, בכפר ששכן עשרות מטרים מהגבול.<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/R-_ZPxr5vK0" width="640"></iframe></div>
<br />
זה לקח יותר מעשור, אבל זעקתם של תושבי הכפר, כפי שבאה לידי ביטוי במכתבו הציורי של חיים סעיד יצחק, ראש ועד מי נפתוח או בשמה המוכר יותר ליפתא, בנובמבר 1952 בשם תושבי הכפר לראש הממשלה, דוד בן גוריון.<br />
<br />
<blockquote class="tr_bq">
<a href="http://he.scribd.com/doc/78885810/%D7%90%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99" target="_blank">"כבוד ראש הממשלה</a></blockquote>
<blockquote class="tr_bq">
<a href="http://he.scribd.com/doc/78885810/%D7%90%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99" target="_blank">מה עלה בגורלנו, הסיעו אותנו מהמחנה לכפר ערבים נטוש בלי ידיעתנו והטעו אותנו, אמרו לנו לירושלים ושם תסתדרו. קיבלנו את דבריהם כמסמרות נטועים ולא חשבנו שמשבקשים לזרוק אותנו במקום כלבים, מקום חושך וצלמוות, מקום ציה ושממה, מקום עליה וירידה..."</a></blockquote>
<br />
ב-1966 פונו אחרוני התושבים מהכפר. ביניהם גם קרימה. בכפר נשארו רק שלוש עשרה משפחות שגרו בחלקו העליון של הכפר בסמוך לכביש מספר אחד. שנה אחר כך אוחדה העיר. פליטי ליפתא שהתגוררו במזרח העיר יכלו לבקר בכפר, ששוב לא גרו בו יהודים, אך לא לחזור לבתיהם.<br />
השנים חלפו, הכפר ליפתא נשאר כזיכרון עמום אצל תושביו היהודים שעזבו, וזכרון רחוק וסמל לתושבים הפלסטינים. בעבור שלוש עשרה המשפחות היהודיות שהמשיכו להתגורר במקום שימש המקום כבית.<br />
על מורדות הכפר תכננו עיריית ירושלים ומנהל מקרקעי ישראל להקים שכונת יוקרה. לצורך הקמתה היה צריך לפנות את המשפחות שהמשיכו להתגורר במקום וב-2011 קיבלו כתבי תביעה המודיעים להם כי הם פולשים ועליהם לעזוב את המקום.<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiCQm0dUI6ln3ij1qgW-A6SEN7ptHtV7OTunEhMSTX4SWDQHO2bqPZPtU19HwRZRnGC7ZzL_lqudAVMBaZVAcwf5x17qjcc19Ld0QEUUuBF8RUhG02ZMP2xU_n7DqTGTBVKcYQXTj18NsE/s1600/PhotoGrid_1356943048961.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiCQm0dUI6ln3ij1qgW-A6SEN7ptHtV7OTunEhMSTX4SWDQHO2bqPZPtU19HwRZRnGC7ZzL_lqudAVMBaZVAcwf5x17qjcc19Ld0QEUUuBF8RUhG02ZMP2xU_n7DqTGTBVKcYQXTj18NsE/s320/PhotoGrid_1356943048961.jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">למעלה, שטח פרטי, יוני יוחנן ודוד קירמה ליד ביתו של יוחנן. למטה מימין<br />קירמה, מתפלא על התשובה, משמאל, מצביע על הבית בו גדל</td></tr>
</tbody></table>
יוני יוחנן, תושב המקום, ודור שני בליפתא סירב לקבל את הדין. הוא נבר בארכיונים ומצא עשרות מסמכים המוכיחים כי המדינה היא זו שביקשה ליישב את הוריו, ואת שאר תושבי הכפר. בין השאר מצא מסמך נהלים אותו היו אמורים פקידי המדינה לתת למתיישבים שיסדיר את בעלותם על הקרקע. בעבור קירמה, שהיה יו"ר ועד הכפר בשנות החמישים מדובר ברעיון שבכלל לא ניתן להעלותו בראש. "הרי נשיא המדינה הגיע לבקר פה לאחר שהתחננו שיראה את התנאים הקשים בהם אנחנו חיים. אם היינו פולשים היינו מבקשים מהנשיא שיבוא לזירת הפשע. ויותר מכך, האם הוא היה מסייע לנו להביא חשמל לאתר?" הוא מציג שאלה רטורית? כבר שנים שהוא לא גר בכפר, אבל תפקיד היו"ר משתלט עליו גם עשרות שנים אחרי, והוא ממשיך "את כל השירותים שהיינו חייבים הביאו לפה. מורים, רופאים, חמישה בתי כנסת דאגה להביא לפה המדינה. מה? ככה סתם?" הוא שואל בכעס. והכעס הוא לאו דווקא על הנישול מהנכסים, הרי אותם לא לקחו ממנו, את ביתו בקים בשכונת הקסטל שבמבשרת במו ידיו. הכעס הוא על כך שהמדינה נישלה אותו מכבודו ומעשייתו הציונית. מזיכרון חמש עשרה השנה בהן התגורר בכפר ללא מים ושירותם כדי לשמור על גבולה של ירושלים, מההכרה בכך שבנה את הארץ. אבל בעוד הוא מנושל מזכר מעשיו, חוששים יוני ושאר התושבים שעוד נותרו שינושלו מרכושם.<br />
<br />
לאור התביעה והמסמכים שמצא יוני, שהועיחו כי האשכנזים ששוכנו בנכסי הנפקדים בטלביה ובשכונות היוקרה הפלסטיניות זכו להסדיר את בעלותם על הרכוש, ומכיוון שיוני נמצא בהליך משפטי בבית השלום בירושלים בעקבות כתבי התביעה של מנהל מקרקעי ישראל, הגיש עו"ד גלעד חריש עתירה לבג"צ שיכיר בתושבי ליפתא, כמו גם תושבי שכונות נוספות כגון, סומל וכפר שלם כבעלים על דירותיהם ולא כפולשים.<br />
השבוע קיבל תשובה מקדמית מהמדינה, רובה עוסקת בעניינים מנהליים, ובסופה עונה לגופו של עניין, ותשובתה כדלקמן:<br />
<br />
<blockquote class="tr_bq">
<span style="color: #b45f06;">מן הבדיקה שנערכה, אשר כללה עבודה מאומצת של חיפוש, בין היתר בגנזך המדינה, עולה כי נערכו פרסומים שונים בעיתונים שונים בעניינים מושא דיוננו. כך הן בשנת 1951, והן בשנת 1953 נמצאו פרסומים שראו לכלל הציבור הרלבנטי להסדיר זכויותיו בנכסים המוחזקים על ידו, ואשר מקורם בנכסי נפקדים. כך נמצאו, בין היתר, פרסומים מיום 14.4.53 בעיתונים "דבר", "הארץ" ו"מעריב" וביום 15.4.53 בעיתון "ידיעות אחרונות".</span></blockquote>
<br />
קירמה לא מצליח לעצור את פרץ הצחוק. זה אינו צחוק שמח. גם לא מתגלגל. זהו צחוקו של אדם שכובש את עלבונו. "מה "הארץ"?" הוא שואל. "מי ידע מה זה עיתון הארץ. מי שמע על מעריב או דבר? הרי מדובר היה בכפר של אנאלפביתים. רצית לדאוג שאנשים יסדירו את רכושם? תגיע למקום, תעבור בבתים. המינימום, תיצור קשר עם הוועד". הוא אומר מבלי לעצור כדי לקחת אוויר. את נאוויר הוא לוקח בתוך המילים. יוני נכנס לדבריו "הלא היחיד מבין כל אנשי הכפר שהסדיר את רכושו הוא גלעד בראלי, שהיה אשכנזי. מה? שאר אלפי התושבים לא היו מעוניינים לקבל את רכושם?" הוא עוצר, מתלבט אם המשפט האחרון היה מצחיק או רציני וממשיך "אני יכול להבין שהמדינה שקלטה מאות אלפי עולים, ומנתה בסך הכל שש מאות אלף תושבים לא יכלה לעצור הכל ולדאוג לבירוקרטיה, וגם יישבה את התושבים שזה עתה הגיעו במקומות כמו ליפתא. אבל לכל הפחות אל תהפכו אותנו לפולשים. אנחנו מבקשים שהמדינה תציג עכשיו בבג"צ כמה דירות הוסדרו בטלביה, וכמה בכפר שלם".<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEghcEGQ5oT-sg54vn4VMDQP4xtyjzUr1ZhW0Z07Dr6Xw4jZTK817lu-jo8PudcE7aqfakpNXBCqW8CHrzkaF08hzZxwcZCbdh34Q7BJ9S-bISUsdlc7zNOShyhXKAI88WlNk20svNBDoAw/s1600/013.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="400" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEghcEGQ5oT-sg54vn4VMDQP4xtyjzUr1ZhW0Z07Dr6Xw4jZTK817lu-jo8PudcE7aqfakpNXBCqW8CHrzkaF08hzZxwcZCbdh34Q7BJ9S-bISUsdlc7zNOShyhXKAI88WlNk20svNBDoAw/s400/013.jpg" width="282" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מודעה בעיתון דבר, 1953. מי ידע לקרוא?</td></tr>
</tbody></table>
<br />
<br />
קירמה מצטרף חזרה לשיחה ואומר: "אני הייתי מהבודדים בכפר שידעו לקרוא עברית מודרנית. כל מכתב שהגיע לכפר עבר דרכי שאקריא. ואף אחד לא התבקש להסדיר את רכושו". ומה עם המכתב לבן גוריון? תהיתי. איך כתבו אותו אם לא ידעו לכתוב? שאלתי. "ראית איזו שפה זו? תנ"כית" שאל וענה. "מי שידע לקרוא ולכתוב ידע רק את שפת התפילה, אבל לקרוא מכתב, לא יכל".<br />
<br />
"ומה עם התושבים הפלסטינים?" שאלתי. "המדינה תצטרך בסופו של דבר לפצות אותם" אמר יוחנן. ואז חשב שנייה ואמר, "בעצם, אם אותנו היהודים המזרחיים לא רק שהיא לא מפצה, אלא מבקשת להוציא אותנו מבתינו, אז את הפלסטינים היא תפצה?" שאל וגיחך.<br />
<br />
אכן, יותר סימני שאלה מסימני קריאה העלתה התשובה המקדמית של המדינה. אבל את אותו המעגל שנפתח לפני 65 שנה בליפתא וקאלוניה, סגרה השבוע דווקא רשות העתיקות. כמה מאות מטרים מליפתא, עומדים ליישר בקרוב את סיבוב מוצא. חיפוש בגוגל של צמד המילים, סיבוב מוצא" העלה 238,000 תוצאות. חיפוש אחר הכפר קאלוניה, שעמד באותו המקום בו צפוי לעמוד הגשר שיישר את הסיבוב, מאז קמה האימפריה הרומית ועד קום המדינה העלה 1560 תוצאות בלבד. בתנ"ך מוזכר היישוב מוצא פעם אחת, בלי ו' ועם ה' במקום א' בספר יהושע. ובכל זאת דווקא השבוע חשפה רשות העתיקות כי במקום שכן במשך מאות שנים מקדש יהודי מתקופת הברזל. כנראה שלא תמיד חייבים להאמין לגוגל, ומסתבר שגם לא לתנ"ך.<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/gWS2PnxPbvg" width="640"></iframe>
<br />
<br /></div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com0ליפתא, ירושלים, ישראל31.796118 35.1959170000000096.2740835 -6.1126769999999908 57.3181525 76.504511000000008tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-27671600784744746712012-12-26T00:35:00.000+02:002012-12-27T10:58:14.934+02:00ייסורי איוב/ פרזות מערכה שנייה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<a href="http://2nd-ops.com/2ndop/?p=7255" target="_blank">מדינת ברית מילה/ רוני סומק</a><br />
<br />
"זוֹהִי", מִישֶׁהִי צָעֲקָה, "מְדִינַת בְּרִית מִילָה,<br />
לַקְּטַנִּים חוֹתְכִים<br />
וְהַגְּדוֹלִים אוֹכְלִים עוּגוֹת".<br />
<div>
<br /></div>
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEi2oDL_W3uFrjqadOic5MloE08gW_FeN-jtD-ndK5nJHsoVk6b3OUp4-8GiJjWTqgp8wqZc4dvShSU6I44dd8ShS-RwIsEMujUiLo4HRa9WoP4oQ3t1Pqm6Bjk1fIS6Cf3yryLQOiWqJUM/s1600/15105_295411953911483_471487516_n.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEi2oDL_W3uFrjqadOic5MloE08gW_FeN-jtD-ndK5nJHsoVk6b3OUp4-8GiJjWTqgp8wqZc4dvShSU6I44dd8ShS-RwIsEMujUiLo4HRa9WoP4oQ3t1Pqm6Bjk1fIS6Cf3yryLQOiWqJUM/s640/15105_295411953911483_471487516_n.jpg" width="640" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">בית נטוש המשמש מחסה לחסרי בית, על הקיר: מדינת ברית מילה/ רוני סומק</td></tr>
</tbody></table>
<div>
<br /></div>
<div>
<br />
חוסר הצדק והעושק של מדינת ישראל הגיעו לשיאים שאין כדוגמתם. <a href="http://www.urierlich.com/2012/11/blog-post_28.html" target="_blank">לפני פחות מחודש הגיעו האוצר, משרד השיכון ועיריית ירושלים להסכם לפירוקה של חברת פרזות.</a> ביזה זו של כספי הדיור הציבורי אינה חדשה, מבקר המדינה כתב עליה כבר דוחו"ת. גם מרכז המחקר והמידע של הכנסת ערך בדיוק לפני שנה <a href="http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02936.pdf" target="_blank">מחקר</a> ממנו עולה כי כספי הדיור הציבורי הגיעו לסלילת כבישים במעלה אדומים וכיסוי חובותיה של הסוכנות היהודית. אבל בעוד כל הדוחו"ת עוסקים בעבר, התערב לפני חודש מבקר המדינה במה שקורה בהווה. התערב ולא יכל לפקידי האוצר. <br />
<br />
<iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/I61Ss7oX0dU" width="640"></iframe><br />
<br />
<blockquote class="tr_bq ">
<h3 style="text-align: right;">
<span style="background-color: transparent;">ייסורי איוב, פרק ראשון: הקבצנים </span><span style="background-color: transparent; color: #b45f06; font-size: x-small;">[ב]</span></h3>
</blockquote>
<br />
<blockquote>
<span style="color: #b45f06;"><span style="font-size: large;">משרת</span> </span>אדוני, הקבצנים מבקשים לגשת לשולחן.<br />
<span style="color: #b45f06;"><span style="font-size: large;">איוב</span> </span>ברוך אתה ה' הזן את הכל. שייכנסו.<br />
<span style="color: #b45f06; font-size: x-small;">[נכנסים הקבצנים, מסתערים על השולחן, מגרמים את העצמות]</span><span style="color: #b45f06; font-size: x-small;"><br /></span><span style="color: #b45f06; font-size: large;">קבצן </span>עצמות. רק עצמות מגורמות.<br />
חושבים שזהו סוף הארוחה? טעות!<br />
אין עצם שפיצחו ומצצו<br />
ולא צפון בה משהו נוסף.<br />
לא כמוכם אנו מוצצים,<br />
אתם שהתפטמתם בבשר<br />
ונפרדתם מהעצם בליקוק חפוז;<br />
אנחנו בדבקות, בחריצות, בכוונה גדולה,<br />
כמעט מתוך דמעות. ותתפלאו<br />
כמה שומן ולחלוחית עוד יש.<br />
נכון שחלק מן הלחלוחית<br />
הוא הרוק שלכם.<br />
אבל אדרבא, למצוץ עצם<br />
שהייתה בפיו של איש שבע -<br />
זה לא רק העצם, זה גם הייחוס.<br />
<span style="color: #b45f06; font-size: x-small;">[מסיימים ויוצאים]</span><span style="color: #b45f06; font-size: x-small;"><br /></span><span style="color: #b45f06; font-size: x-small;">[ג]</span><span style="color: #b45f06; font-size: x-small;"><br /></span><span style="color: #b45f06; font-size: large;">משרת</span> אדוני, הקבצנים של הקבצנים מבקשים רשות לגשת לשולחן.<br />
<span style="color: #b45f06;">איוב </span>מה!! סיבוב נוסף על גל העצמות הזה?!<br />
ברוך אתה ה' הזן את הכל. שייכנסו.<br />
<span style="color: #b45f06; font-size: x-small;">[קבצנים חלשים ובעלי מום נכנסים ומתנפלים על השולחן]</span><span style="color: #b45f06; font-size: x-small;"><br /></span><span style="color: #b45f06; font-size: large;">קבצן א' </span>עצמות משן שנייה, שיריים<br />
של שיריים. אין דבר,<br />
מה שנמצץ והשביע פעמיים<br />
לא יאכזב גם בשלישית.<br />
נכון, אין מח, אין שום לחלוחית,<br />
אבל העצם, לעומת זה, כבר טחונה,<br />
רכה ומתפוררת, דייסתית ממש,<br />
ומוכנה לאכילה.<br />
אנחנו זוללים לנו דייסה חמה של עצם,<br />
את כל היתר עושה כבר הקיבה.<br />
<span style="color: #b45f06;"><span style="font-size: large;">קבצן ב' </span></span> ולפעמים קורה שנשכחה בכל זאת איזו עצם,<br />
עם קצת מח ושומן, הלוא קבצני הצמרת עם הזמן<br />
מפתחים להם הרגלים של אדונים אמיתיים,<br />
פה מוצצים ברשלנות, שם פוסחים על משהו,<br />
ואז באים אנחנו...<br />
<span style="color: #b45f06; font-size: x-small;">[הם מוצאים לפתע עצם זנוחה כזאת, רבים עליה. אחד מנצח ולועס אותה. האחרים מביטים בו. מסיימים ויוצאים]</span></blockquote>
<br />
כן, פקידי האוצר מזכירים בחוסר הבררנות שלהם את הקבצנים מייסורי איוב. ביעילות אין קץ הם מצליחים לעבור פעם אחר פעם ולגלות עוד קצת סחוס שטרם נמצץ מעצמות השכבות החלשות. מה שנמצץ והשביע פעמיים לא יאכזב בשלישית. טיפת לחלוחית שקבצן צמרת פיספס תישאב מיד, רשלנות של פקידים קודמים שהשאירו לא עלינו כספים גם לדיור הציבורי תיעלם מהרשומות. אם חוק ההסדרים לא טיפל בבעייה יימצא סעיף אחר שבזכותו יצליחו להכניס את הכסף לקופת המדינה, כדי שיישאר כסף לתספורת קטנה לתשובה.<br />
בשלוש השנים האחרונות הם סימנו את פרזות כיעד. ההסכם על פירוק החברה התגבש כבר לפני שלוש שנים, אז גילה פתאום ראש העירייה שהוא צריך את אישור מועצת העיר כדי לבצע את הפירוק, לחץ של עוד שנתיים הביאה תוצאות. אחרי שחולק השלל "גילה" פתאום האוצר שהחברה חייבת לו כספים. במקום מאה ושלושים מיליון שקל שמתוכו ממילא רק תשעים מיליון היו אמורים להגיע לדיור הציבורי, עכשיו הם טוענים שבניכוי חובות החברה לאוצר יש פחות כסף בקופה. כמה בדיוק עדיין לא ברור, אבל ייתכן שבסוף נגלה כי אחרי שבאוצר יוסיפו ריביות ופיגורים ייתברר כי החברה שפורקה חייבת עוד כספים מעבר למאה ושלושים מיליון השקלים ששכבו בקופתה.<br />
<br />
<h3 style="text-align: right;">
ייסורי איוב, סוף פרק 7</h3>
<blockquote class="tr_bq">
<span style="color: #b45f06; font-size: large;">איוב </span><span style="color: #b45f06; font-size: x-small;">[בשארית כוחו, בלחישה]</span>מה זה אדם על שיפוד?<br />
אדם על שיפוד זה אדם גמור, אבוד.<br />
ייאוש נורא מזה אין לתאר;<br />
מחשיכה כזאת יכול האופק רק להתבהר.<br />
<span style="color: #b45f06; font-size: x-small;">[קיא ודם פורצים מפיו. הוא מת]</span><span style="color: #b45f06; font-size: x-small;"><br /></span><span style="color: #b45f06; font-size: large;">מנהל </span><span style="color: #b45f06; font-size: x-small;">[בכעס]</span>"להתבהר!" לא יכולת לחיות עוד שעה?!<br />
להתבהר!" טפו!<br />
<span style="color: #b45f06; font-size: x-small;">[יורק על גווית איוב. הקרקס והקהל מתפזרים ויוצאים].</span></blockquote>
<br />
אם את כל זה הם עושים לפני הבחירות. מה הם יעשו יום אחריהן?<br />
<br />
<h3 style="text-align: right;">
ייסורי איוב פרק שמיני: המתים</h3>
<blockquote class="tr_bq">
<span style="color: #b45f06; font-size: x-small;">[א]</span></blockquote>
<blockquote class="tr_bq">
<span style="color: #b45f06; font-size: x-small;"></span><span style="color: #b45f06; font-size: x-small;">נכנס הקבצן הקבצני של הקבצנים של כל הקבצנים. מלקק את הקיא של איוב.</span><span style="color: #b45f06; font-size: x-small;"><br /></span><span style="color: #b45f06; font-size: large;">קבצן </span>כמו שכבר אמרתי: עם קצת אורך רוח<br />
מישהו הרי סוף-סוף מקיא. כן איכשהו חיים. יש אלוהים.<br />
פה-רה-פים-פים-פים. פה-רה-פים-פים-פים.</blockquote>
<br /></div>
</div>
<br />
תגובת האוצר: בהתאם להסכם שנחתם בין המדינה לעיריית ירושלים חברת פרזות תפורק ומלוא הכספים שיוותרו בחברה לאחר פרעון החובות לנושים והוצאות הפירוק, יועברו להשקעות בדיור הציבורי בירושלים. נכון למועד זה טרם נכנסה החברה לתהליך הפירוק בפועל.<br />
תגובת עיריית ירושלים: לכל אורך הדרך עמדה העירייה על כך שכל הכסף ישמש לטובת זכאי דיור ואין בכך כל שינוי.<br />
<br />
<br /></div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com0ארץ עוץ, פרזות31.7905641284367 35.2011823654174831.7871901284367 35.196139865417479 31.7939381284367 35.206224865417482tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-74663596044797978242012-12-13T00:45:00.001+02:002012-12-16T21:31:10.445+02:00מבצע פ'/ אובדן הבושה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjArhSBvk3FUYDWw7gDLw5tCJbZsE4HYmkRVsLdbQZasYM84Uy2r60V8qY96HnRl-smSya5rcVuvZd4lhif7qPbvihXxwULewCWHL6qIzoCYQ_aSjmpbByZEqx7H_pZrFpFgnbIVrl3dmo/s1600/202753.JPG" imageanchor="1" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><br /></a><b><span style="color: #b45f06;">בהיסטוריה של עמים גדולים- גדולים לא רק בכמות, אלא גם ברמתם- מלחמות אזרחים היו מהמומנטים הגדולים והנשגבים ביותר בהיסטוריה שלהם... כנגד כנופיות הבנדיטים השורצות ברחובותינו, מדוע אין לנו את הכוח להעמיד פלוגות של אנשים שישברו להם את העצמות? פשוט מאוד“.</span> ישעיהו ליבוביץ'</b><br />
<br />
<iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="480" src="http://www.youtube.com/embed/RWy88GvBaxc" width="640"></iframe><br />
<br />
שאלה טובה מאד שואל הפרופ' ליבוביץ'. אולי מפני שבזמן שכנופיות הבנדיטים הלכו והשתכללו, הלכנו אנחנו והתעייפנו. "תג מחיר" כבר אינו רק שם נרדף לפעילות כנופיות ההיטלר יוגנד בשטחים, אלא מדיניות ממשלה. מפלגות הבנדיטים יחדיו מגיעות למספרים מפחידים, אבל אנחנו עדיין עייפים.<iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/qkyplIPOqv8" width="640"></iframe><br />
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;"><br /></span></h3>
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">2012</span></h3>
<div style="text-align: left;">
</div>
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgQRDDfjro5lU43S87wxRDSvym82XXRlqIo4uVIjkld-nK6HQws_XDDLBrm-ns5Jmrh9UgTQjMjrbGIMhTVDLg11OATzQwGB_yARWnQODMHORTA62v7NCY-QYC7K-ZUP7KUnZiaaHhLJp4/s1600/PhotoGrid_1355343675458.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgQRDDfjro5lU43S87wxRDSvym82XXRlqIo4uVIjkld-nK6HQws_XDDLBrm-ns5Jmrh9UgTQjMjrbGIMhTVDLg11OATzQwGB_yARWnQODMHORTA62v7NCY-QYC7K-ZUP7KUnZiaaHhLJp4/s320/PhotoGrid_1355343675458.jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">למעלה, בית משפחת סמשנה, למטה משמאל אריה קינג מגיש את<br />
פרוטוקול ביהמ"ש, למטה מימין אדון סמשנה מקבל את הפרוטוקול</td></tr>
</tbody></table>
השבוע הצטרפתי לאריה קינג, פעיל ימין, מספר ארבע ברשימת עוצמה לישראל, לסיור בשייח ג'ראח, שמעון הצדיק לשיטתו. על הפרק חלוקת צו פינוי למשפחת סמאשנה, וטענות כנגד ראש הממשלה שלטענתו אינו מאשר לו בנייה בשכונה. הימים ימי בחירות. קינג מספר ארבע ברשימת עוצמה לישראל, אחריו איתמר בן גביר, לפניו עוד שניים מתלמידיו של הרב כהנא הד"ר מיכאל (בן) ארי וברוך מרזל, חבורת הבנדיטים כבר מזמן אינה מוקצה. על החבורה מנצח, הפרופ' אריה אלדד שבשנים האחרונות חימם את יחסיו עם הימין הקיצוני באירופה.<br />
<br />
קינג דופק על דלת בית פלסטיני. איש מבוגר פותח לו את הדלת. הוא לא מדבר עברית, גם קינג לא מדבר ערבית משהו. הוא מושיט לו את החלטת בית המשפט. הפלסטיני שאינו דובר עברית מעיין כביכול בדפים ומסביר לו שייקרא אותם. את קינג לא ממש מעניין מה אומר האדון, הוא מבקש ממנו להמתין רגע, שולף טלפון סלולרי, מצלם אותו מחזיק את פרוטוקול בית המשפט ומסביר "שלא יגיד שלא קיבל. היום לא צריך להחתים אותם, פשוט מצלמים". הפלסטיני קצת בהלם, אומר שלום ותודה וסוגר את הדלת.<br />
בעבור קינג מדובר בתזמון טוב. החלטת בית המשפט משבוע שעבר מאפשרת לו להכניס עוד משפחה יהודית לפני הבחירות. "בטח שהתזמון טוב בשבילנו" הוא אומר. "אנחנו בעוצמה לישראל אומרים שאין זכויות בלי חובות, ואנחנו נשמח להראות שגם בלי עזרת המדינה אנחנו עושים פה סדר". למשטרה הוא לא ייקרא לפינוי, בפעם אחרת כבר התגאה שעמו הערבים לא מתעסקים. "הבאתי שלושה חבר'ה, הראיתי להם את צו הפינוי, נכנסנו ופשוט זרקנו את כל הדברים שלהם מהבית".<br />
<br />
<h4 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">סיור עם אריה קינג בנכסים שהיו בבעלות יהודית לפני 48 ובקרוב הוא עומד ליישב, שנה שעברה</span><iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="480" src="http://www.youtube.com/embed/NPevJGHjcQM" width="640"></iframe></h4>
<br />
<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEic_UxmhE8l4UzanNllXlWutobwNMZjKxRPTbrvOWyl833qHjZ8G3Vmoy7OFLXcfsQD8SUljAlaEInxrEcmZFxVoYpWJfRq1-K6THv9kkeh1Tr2pSMQYqOz3iGaLBvRIf4gG7snurmtjqk/s1600/IMG_20121210_104143+(2).jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEic_UxmhE8l4UzanNllXlWutobwNMZjKxRPTbrvOWyl833qHjZ8G3Vmoy7OFLXcfsQD8SUljAlaEInxrEcmZFxVoYpWJfRq1-K6THv9kkeh1Tr2pSMQYqOz3iGaLBvRIf4gG7snurmtjqk/s320/IMG_20121210_104143+(2).jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">בית הצלב האדום, קיבל אישורי בנייה</td></tr>
</tbody></table>
אומרים שהיופי, או היעדרו, בעיניי המתבונן. כך גם הטוב. המציאות בשייח ג'ראח, כפי שהיא נראית דרך עיניו של קינג מכוערת ורעה. אפוקליפטית, מאובקת כאילו עברה דרך פילטר מלוכלך. השמיים עכורים ומאיימים להיסדק, בשמש קשה להסתכל וכשהמציאות כל כך קשה, גם העננים והתכלת נעלמים.<br />
ראש הממשלה שזה עתה הסתכסך עם כל העולם לאחר שאישר בנייה בירושלים וקידום תכניות ב-E1, הוא בעיניו רופס. ובכל הקשור לשייח ג'ראח הוא טוען, לשכת ראש הממשלה שמה לו מקלות בגלגלים. אישורי בנייה שניתנים לשכניו, אינם ניתנים לו. המסרים שקיבל מהוועדה המחוזית לגרסתו הם חד משמעיים, האישורים אינם ניתנים בהוראה מלמעלה. בית הצלב האדום הנמצא בשכנות לחלקה בה מחזיק קינג קיבל אישורי בנייה לחמש קומות. "אני חיכיתי שיקבלו אישורים, חשבתי שאחרי שייבנו לא יועלו למנוע ממני את אותם אישורים, אבל תראה, ראש הממשלה פוחד לבנות מאה מטר מתחנת הרכבת הקלה בירושלים, חמש מאות מטרים ממלון אוליב טרי, וחמש מאות מטרים נוספים מקריית הממשלה". היופי בעיני המתבונן? את התמונה הזו גם אפשר להפוך ולהבין שפשוט מדובר בשלולית. במצב כזה ראש הממשלה יהיה שקול ואחראי, יידאג להימנע מפרובוקציות מול העולם. במציאות כזו אפילו השמש תיראה פתאום כשמש חורפית מלטפת, ואפילו ניתן יהיה לראות מעט גוון כחול בין העננים. אלא שגם תמונה זו לא באמת משקפת את המציאות. למציאות פרספקטיבות רבות, ביניהן גם ההיסטורית והאנושית, הומנית. בארבעים וחמש שנות הכיבוש איבדנו אותן ואיתן גם את הבושה.<br />
<div>
</div>
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgyirJMzbUcoxdMo5qNTxHlmZ3DJck-djbNz8Z9ey1tmLDX9_3uhYE2jLVfWKaGJ8fe54wzWggjhyR3Q3GoZnkKDUSpYCsDhSSJcNdQOkwgZmi5n1hvzB4yRJxg7ruFSKdgyn8dOkr9nqk/s1600/IMG_20121210_104143.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgyirJMzbUcoxdMo5qNTxHlmZ3DJck-djbNz8Z9ey1tmLDX9_3uhYE2jLVfWKaGJ8fe54wzWggjhyR3Q3GoZnkKDUSpYCsDhSSJcNdQOkwgZmi5n1hvzB4yRJxg7ruFSKdgyn8dOkr9nqk/s320/IMG_20121210_104143.jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">אפשר להפוך את התמונה. שטחו של קינג, לשכת רה"מ מונעת בנייה</td></tr>
</tbody></table>
ב-1967, חודשים ספורים אחרי כיבוש מזרח ירושלים יצא מנהל מקרקעי ישראל למבצע סודי. תחת השם "מבצע פ' - איחוד העיר" ערכו אנשי המנהל סקרים מקיפים ומיפוי של החלקות והקרקעות במזרח ירושלים, במטרה לאתר את כל נכסי הנפקדים ולהפקיע אותם.<br />
<br />
<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh_jI9ht6rHFQf0an3jQnyuug8ypxqSB5Bn7XNr2ZxJMdF0HiCNKZtS7xfAJsPJmv9OF6E4jlyka2c20vDP75Sw61WwuDsNrmYoNrmat4zcqYSH5Mt294d2Dwif2A11z-C0O8aZgRNvH40/s1600/201107.JPG" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="142" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh_jI9ht6rHFQf0an3jQnyuug8ypxqSB5Bn7XNr2ZxJMdF0HiCNKZtS7xfAJsPJmv9OF6E4jlyka2c20vDP75Sw61WwuDsNrmYoNrmat4zcqYSH5Mt294d2Dwif2A11z-C0O8aZgRNvH40/s200/201107.JPG" width="200" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">במנגנון משומן פעל מנהל מקרקעי ישראל למפות<br />
את כל החלקות ונכסי הנפקדים במטרה להפקיע את הקרקעות</td></tr>
</tbody></table>
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">מבצע פ'</span></h3>
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiEa3vhDQOiQPFsEtPyqCpghdbxRunnAlPJPluZuix19kTpvBLCcEYAUDyQ_BfsKodmHACAE6_OBm-Tg7Gx5Tm5nQZDCgMHMR52JyJ8dF-wjEBbnZStUldL4PGcUq6DWMHep-_AdZAtXL8/s1600/112101.JPG" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiEa3vhDQOiQPFsEtPyqCpghdbxRunnAlPJPluZuix19kTpvBLCcEYAUDyQ_BfsKodmHACAE6_OBm-Tg7Gx5Tm5nQZDCgMHMR52JyJ8dF-wjEBbnZStUldL4PGcUq6DWMHep-_AdZAtXL8/s320/112101.JPG" width="227" /></a><br />
במכתב שלפנינו (ניתן לפתוח את המסמך) מתבקש אריה גיני, מנהל סניף ירושלים של מנהל מקרקעי ישראל לערוך סקר, ולאתר בעדיפות ראשונה את הדירות שבעליהן או דייריהן נפקדים. אחרי 1948 עבר הרכוש היהודי במזרח העיר לידי האפוטרופוס הירדני לנכסי אוייב. ולכן בין שאר המשימות התבקשו הסוקרים לאתר נכסים שהיו בבעלות יהודית לפני 1948. רובם של הנכסים הוסבו למבני ציבור או לשימוש ציבורי. ב-1967 הועברו לידי האפוטרופוס הכללי הישראלי. חלק מבעלי הקרקעות שביקשו לקבלן חזרה קיבלו פיצויים, ונמצאים תחת ניהולו וחלקם, כמו רכוש "הוועד הספרדי" ו"כנסת ישראל" בשייח ג'ראח הוחזרו לבעליהם שמכרו אותם לידי עמותות מתנחלים שביקשו לייהד את השכונה. אבל מצד שני עם איחוד העיר יכלו גם הפלסטינים לחזור לנכסיהם שהופקעו במערב העיר.<br />
<br />
<br />
<div style="text-align: center;">
<br /></div>
<br />
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiP7-gTTLhDFnvvb4p3pJMGgtCscohs24LKnG2GUglUItfBKUOlNckV8V10plQU6I4miZFybxwDr70Z2EAPjLDXWfoSwO6Vwjd3Nemr4_hHLYgqXNSNLYO7bh0ghBY1vCn1Z11MN0rXLtQ/s1600/204324.JPG" imageanchor="1" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em; text-align: center;"><img border="0" height="400" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiP7-gTTLhDFnvvb4p3pJMGgtCscohs24LKnG2GUglUItfBKUOlNckV8V10plQU6I4miZFybxwDr70Z2EAPjLDXWfoSwO6Vwjd3Nemr4_hHLYgqXNSNLYO7bh0ghBY1vCn1Z11MN0rXLtQ/s400/204324.JPG" width="283" /></a><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEimaLHdPUIipelBXEQ1A9s9AjboCx7ZV1bsdX2PsgF9wlYa0M1yj6ujkZgs1wNnULA0gC9g8WzMCqRG6OynKFoahy3cQfHVHEjcPN7H7kNhc7yMliXQUUTFRv-oALXAOSmmaC2PrZuPDi0/s1600/204105.JPG" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em; text-align: center;"><img border="0" height="400" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEimaLHdPUIipelBXEQ1A9s9AjboCx7ZV1bsdX2PsgF9wlYa0M1yj6ujkZgs1wNnULA0gC9g8WzMCqRG6OynKFoahy3cQfHVHEjcPN7H7kNhc7yMliXQUUTFRv-oALXAOSmmaC2PrZuPDi0/s400/204105.JPG" width="281" /></a><br />
<br />
<span style="text-align: center;"><span style="font-size: x-small;">למעלה, רישומי מנהל מקרקעי ישראל 1967</span></span><br />
<br />
החוקרים פרופ' איל בנבנשתי ופרופ' איל זמיר התייחסו לסוגייה במאמרם "הקניין הפרטי בהסדר השלום הישראלי פלסטיני, 1998":<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjArhSBvk3FUYDWw7gDLw5tCJbZsE4HYmkRVsLdbQZasYM84Uy2r60V8qY96HnRl-smSya5rcVuvZd4lhif7qPbvihXxwULewCWHL6qIzoCYQ_aSjmpbByZEqx7H_pZrFpFgnbIVrl3dmo/s1600/202753.JPG" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjArhSBvk3FUYDWw7gDLw5tCJbZsE4HYmkRVsLdbQZasYM84Uy2r60V8qY96HnRl-smSya5rcVuvZd4lhif7qPbvihXxwULewCWHL6qIzoCYQ_aSjmpbByZEqx7H_pZrFpFgnbIVrl3dmo/s320/202753.JPG" width="227" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">תיקיית מבצע פ' 1967, <u>סודי</u></td></tr>
</tbody></table>
<blockquote class="tr_bq ">
<span style="color: #b45f06;">"בשנת 1967 היו במזרח ירושלים למעלה מעשרת אלפים תושבים שנולדו בצד המערבי של העיר ועזבו אותו בשנת 1948." לפי הדין הישראלי, אותם אנשים הפכו לתושבי ישראל בשנת 1967 וכתוצאה מכך הוצעה להם אזרחות ישראלית. מחד גיסא, הכרה חד-צדדית בזכות של אותם אנשים לקבל חזרה את הרכוש שהם נטשו בישראל בשנת 1948 עלולה הייתה ליצור תקדים להכרה ב״זכות שיבה״ כללית לפלסטינים (או לפחות ״זכות להשבת רכוש״) - מאידך גיסא, התעלמות מתביעות הקניין של תושבי מזרח ירושלים הייתה נראית כבלתי-מתיישבת עם שחרור המקרקעין של ישראלים במזרח ירושלים, שכן מנקודת-המבט של המשפט הישראלי הפנימי, איחוד ירושלים הסיר את החומה שהפרידה בין שני חלקי העיר מאז שנת 1948. יתר על כן, התעלמות מתביעות של תושבי מזרח ירושלים ביחס לרכוש שהם הותירו בישראל הייתה פוגעת במאמץ הישראלי להפוך את איחוד העיר לסופי ובלתי-הפיך. לאור שיקולים סותרים אלה, בחרה ישראל בדרך-ביניים, והציעה פיצוי כספי כתחליף לזכויות שהיו לנפקדים הפלסטיניים בקרקעות בישראל. הדבר נעשה בחוק נכסי נפקדים (פיצויים), תשל״ג- 197</span><span style="color: #b45f06;">3." מכיוון שכך, ומכיוון שרוב המקרקעין של ישראלים במזרח ירושלים נרכשו </span><span style="color: #b45f06;">לצורכי ציבור (בין בידי השלטונות הירדניים ובין בידי השלטונות הישראלים אחרי שנת </span><span style="color: #b45f06;"> 1967) הרי שבפועל אף אחת משתי האוכלוסיות לא זכתה, בעיקרו של דבר, לקבל חזרה </span><span style="color: #b45f06;"> את הנכסים שאותם עזבה בשנת 1948".</span></blockquote>
<br />
מאז עבודת המחקר של מנהל מקרקעי ישראל, שהצריכה מנגנון רחב, חלפו כמה שנים. גם מעבודת מחקרם של הפרופסורים מעלה, חלפו כמעט 15 שנה. זמן שיבטל את קביעתם כי אף אחת מהאוכלוסיות לא זכתה לקבל חזרה את הנכסים. מן הסתם לא הייתה זו האוכלוסייה הפלסטינית. בעוד שאת מבצע פ' ניהלו בשקט ובסודיות, בשנים האחרונות עמותות המתנחלים מבקשות לנשל את הפלסטינים ממזרח העיר, דווקא ברעש גדול. כך הפכה שייח ג'ראח, או בשמה החדש ישן, שמעון הצדיק למוקד מתיחות. בישראל לא רק הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל, אלא גם בית המשפט. התושבים הפלסטינים יושבו בשכונה בידי ממשלת ירדן. האפוטרופוס הירדני לנכסי אוייב החזיק בנכסים והשכיר אותם לפלסטינים בחוזה של 33 שנה, שניתן לחדש. על פי החוק הישראלי כאמור, הנכסים שהיו בבעלות יהודית צריכים לחזור אליה. קינג רכש את הזכויות מהוועדים היהודיים אך בתחילה לא הצליח לפנות את הדיירים בשל החוזה מימי הירדנים. לאחר שהתושבים הפלסטינים לא שילמו שכירות, פנה לבית המשפט שהורה לפנות אותם מהמקום. מצד שני בבקעה, טלביה, תלפיות בה היה למשפחת סמאשנה בית לפני 48, נכנסו יהודים בחסות המדינה. על הפגיעה הבוטה בסימטריה בין הרכוש היהודי וזה הפלסטיני התייחסו פרופ' רייטר וליאור להרס <a href="http://www.jiis.org.il/.upload/sj.pdf" target="_blank">במסמך/הערכת מצב שכתבו ב-2010</a> על השכונה וההיבטים המדיניים של פעילות המתנחלים בה. בין השאר ציטטו את מני מזוז שהתייחס ב-1999, עת היה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, לאפשרות של הממשלה למנוע מהלכים דומים שאירעו באותה שנה בראס אל עמוד, וטען כי באפשרותה של הממשלה להפקיע קרקעות שנרכשו על ידי יהודים בהסתמך על ההשלכות המדיניות והבטחוניות ובהתחשב בכך שמדובר בניסיון להכתיב סדר יום מדיני במסווה של פעילות בינוי לגיטימית של בעל נכס (עמ' 58 במסמך).<br />
כשהתייחס קינג לצעדיו של נתניהו נגד פעילותו בשכונה, שבמובנים מסויימים עולה בקנה אחד עם ההמלצות המסמך, אמר: "נצטרך להילחם בנתניהו בדיוק כפי שאנחנו נלחמים בערבים. לא בטוח שלמלחמת אחים בין ימין קיצוני לימין קיצוני מאד התכוון ליבוביץ', אבל מלחמה כזו מעידה על מצבנו, יותר מכל.<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/ZjU9BzuEt9s" width="640"></iframe>
</div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com10שייח' ג'ראח, ירושלים31.795627 35.23027731.79394 35.2278095 31.797314 35.2327445tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-31563134183444854752012-12-06T18:26:00.000+02:002012-12-06T18:26:58.218+02:00אשרי הגפרור/ מירושלים להאג בשלוש קומות<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
האם פקידי עיריית ירושלים יילכו בעקבות קציני צה"ל ויבטלו את נסיעותיהם לבירות אירופאיות? בימים האחרונים עוברת מדינת ישראל צונאמי מדיני בעקבות מדיניות תג המחיר של ראש הממשלה בדמות 3000 יחידות דיור מעבר לקו הירוק וקידום תהליכי התכנון ב E1, אבל לא רק הבנייה מאיימת על מעמדינו המדיני אלא גם ההריסות.<br />
<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjpD91Iisr8irOKNLZZe0eVfHl9nsEd6Lq_xgGlI8xYU4-ooKaj9Zfd7NVf80DjIlf8FD79_aWGUi3-Xi9lBmGwo0dxFTEOKYNYHU2-KL7hyphenhyphen-0L1trt-84ErhQ6GMY3_Epeis5t21RDrE8/s1600/tzurbaher2201070685.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="419" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjpD91Iisr8irOKNLZZe0eVfHl9nsEd6Lq_xgGlI8xYU4-ooKaj9Zfd7NVf80DjIlf8FD79_aWGUi3-Xi9lBmGwo0dxFTEOKYNYHU2-KL7hyphenhyphen-0L1trt-84ErhQ6GMY3_Epeis5t21RDrE8/s640/tzurbaher2201070685.jpg" width="640" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">הריסת בתים בצור באהר, פקחי העירייה ייתבעו בהאג?</td></tr>
</tbody></table>
<div>
בשבע השנים האחרונות ירד מספר ההריסות במזרח ירושלים באופן דרמטי בעקבות לחץ מדיני. לפי תכתובות פנימיות בין אופיר מאי, הממונה על הפיקוח על הבנייה לראש עיריית ירושלים ניר ברקת, עולה כי בעוד שבשנת 2004 הרסה עיריית ירושלים 115 בתים, בשנה שעברה הרסה העירייה עשרה מבנים בלבד, ירידה של יותר מתשעים אחוז. מספר כתבי האישום עלה באותה תקופה בחמישים אחוזים, כך שמוטיבציה לא הייתה הבעייה. את הפער מסביר מאי בשל היעדר אישור מדיני או בטחוני.<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj1v_v81riIBn5bdB31t0jEUuNjYCVqkftJMknS5UgVoM65Co5e6m4qi8ArobbGScCukbcLtIkodMoJHEN_jczaBy2oLxdYLRYtUuFqrrO_jLQKoQdcV5mKT4xZWeY1sArnATtSqFO4oGY/s1600/426113_120098574783749_2085933260_n.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="200" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj1v_v81riIBn5bdB31t0jEUuNjYCVqkftJMknS5UgVoM65Co5e6m4qi8ArobbGScCukbcLtIkodMoJHEN_jczaBy2oLxdYLRYtUuFqrrO_jLQKoQdcV5mKT4xZWeY1sArnATtSqFO4oGY/s200/426113_120098574783749_2085933260_n.jpg" width="140" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">נתוני הריסות בתים <br />
לפי עיריית ירושלים</td></tr>
</tbody></table>
<div>
בשבוע שעבר פנה היועץ המשפטי לעיריית ירושלים למשרד המשפטים בכדי לבחון האם צריכה העירייה לשנות את מדיניות הריסת הבתים שלה בעקבות קבלתה של פלסטין כמדינה משקיפה בארגון האומות המאוחדות.</div>
<div>
על פי אמנת רומא הריסת בתים בשטח כבוש נחשבת לפשע מלחמה. בעוד שישראל סיפחה כבר ב 1980 את מזרח ירושלים העולם אינו מכיר בסיפוח. החידוש הוא בכך שבעקבות קבלתה של פלסטין בגבולות 67 לאו"ם נפתחת בפניה היכולת לפנות לבתי הדין הבינלאומיים. אם הריסת בתים היא פשע מלחמה, כל פקח בנייה בעיריית ירושלים הוא פושע מלחמה. בעוד שפושעים אחרים, כמו קציני צבא, קשה לעיתים לקשור לאירוע כזה או אחר, על כל צו הריסה מופיעים שמותיהם של הפקידים והפקחים האחראים להריסה, כך שהעבודה לתובעים הפלסטינים היא פשוטה מאד. </div>
<div>
<br /></div>
<iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/w0Kvycne0vo" width="640"></iframe>
<br />
<div>
<br /></div>
<div>
חבר מועצת עיריית ירושלים, הד"ר מאיר מרגלית שהקים ועמד בעבר בראש הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, פנה השבוע ליועץ המשפטי לעיריית ירושלים, עו"ד אמנון מרחב, בעניין, בבקשה שייבחן את מדיניות העירייה לאור ההתפתחויות, כאמור, עו"ד מרחב פנה למשרד המשפטים וטרם קיבל תשובה, כך גם מן הסתם הד"ר מרגלית. </div>
<div>
<br /></div>
<div style="text-align: right;">
</div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; text-align: left;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiPdCKWBfxZHVKrhMN_YfurgGH3loi_i1oRu-ElAmS6wD1t-rYE0L_A6J9EO39yCUKP9Tm1odcqVP9t_Zk7bJI0M2BfIq1yLB6YBr8e3nk9HOLgdKIRGgJfHRLZlPfasFjYLmkf8TUJLEw/s1600/images+(3).jpg" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="136" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiPdCKWBfxZHVKrhMN_YfurgGH3loi_i1oRu-ElAmS6wD1t-rYE0L_A6J9EO39yCUKP9Tm1odcqVP9t_Zk7bJI0M2BfIq1yLB6YBr8e3nk9HOLgdKIRGgJfHRLZlPfasFjYLmkf8TUJLEw/s320/images+(3).jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מימין ברקת, לא ידוע כפשרן. משמאל מרגלית, הריסת בתים פשע מלחמה</td></tr>
</tbody></table>
ראש עיריית ירושלים,ניר ברקת, לא ידוע עדיין כפשרן מדיני, אלא כמי שלא כיבד את צווי האיטום לבית יהונתן, כבן בריתה הקרוב של עמותת אלע"ד וכמי שהוועדה המקומית שבראשה עומד סגנו אישרה לא מעט פרוייקטים במקומות ועיתויים שהציבו את מדינת ישראל במצבים דיפלומטיים לא נוחים, ובידו עכשיו מופקד גפרור נוסף. <br />
<div>
פקחי ופקידי העירייה יכולים עדיין לצאת לנופש באירופה, אבל אין ספק שככל שתבקש מדינת ישראל להפוך את ההכרה לעניין סימלי בלבד, יש לו משמעויות מעשיות ביותר. למרות הצהרותיהם של הפלסטינים כי לא ימהרו להשתמש בנשק המשפטי, אולי עדיף שראש הממשלה ועיריית ירושלים לא יאתגרו את הפלסטינים בהריסות בתים נוספות במזרח העיר.</div>
<div>
מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: עיריית ירושלים תמשיך לאכוף את חוקי מדינת ישראל החלים בשטחה המוניציפאלי של העיר ירושלים ובכל חלקי העיר. באשר להריסת בתים שנבנו באופן בלתי חוקי, העירייה תמשיך לבצע כלשונן את החלטות בתי המשפט.<br />
<br />
<br /></div>
</div>
</div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com0בית המשפט הבינלאומי, Carnegieplein 2, 2517 KJ האג, הולנד52.0866374 4.295814652.0768834 4.2760736 52.0963914 4.3155556tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-33546145370872834092012-11-28T00:19:00.003+02:002012-12-02T10:12:00.391+02:00פרזות/ קופת הדיור הציבורי שטח מפורז<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">פרזות: מקום פרוז, מקום שאינו מוקף חומה: "ארץ פרזות" (יחזקאל לח יא) "היהודים הפרוזים היושבים בערי הפרזות" (אסתר ט יט). מילון אבן שושן.</span></div>
<div style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;"><br /></span></div>
חבל שסביב קופתה של "פרזות" לא הציב אף אחד חומה, כי בסופו של דבר הצליחו משרד השיכון האוצר ועיריית ירושלים לבזוז אותה. <br />
<br />
מחדל הדיור הציבורי ידוע כבר לכולם. <a href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3710581,00.html" target="_blank">דו"ח מבקר המדינה לשנת 2008</a> חשף את מה שהיה סוד גלוי, שני מיליארד שקלים נכנסו לקופת המדינה ממכירת דירות הדיור הציבורי לזכאים במסגרת חוק הדיור הציבורי שיזמו ראובן אברג'יל ורן כהן, שני מיליארד שקלים שבהם לא נבנתה אף לא דירה אחת. למי ששכח <a href="http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/386/629.html" target="_blank">הגיעה תזכורת בימים שלאחר מותו של</a> <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%9E%D7%9F" target="_blank">משה סילמן</a>.<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh-JX8z7XzbyKqUZuY7_Smh6ZU-hH0iWNT9b4_eZN2bvaFYoe5k6zymkRuXkVgL7I2epU-V3RgJz-b7WZ53z4qNORAFxYunc7MS2AmmtxIkJqJwNgiA2lzF1bxMUVDh7fW2prP_Oux3fyg/s1600/images.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh-JX8z7XzbyKqUZuY7_Smh6ZU-hH0iWNT9b4_eZN2bvaFYoe5k6zymkRuXkVgL7I2epU-V3RgJz-b7WZ53z4qNORAFxYunc7MS2AmmtxIkJqJwNgiA2lzF1bxMUVDh7fW2prP_Oux3fyg/s1600/images.jpg" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">ניר ברקת, פירק את פרזות</td></tr>
</tbody></table>
יוצאת דופן מכל חברות הדיור הציבורי, הייתה פרזות. החל משנת 2000 לא העבירה החברה למשרד האוצר (בניגוד להסכמים), את כספי הדירות ושמרה אותם בחשבון מיוחד שהלך וטפח והגיע ל 130,000,000 שקלים. לסכום הזה לטשו עיניים עיריית ירושלים ומשרד השיכון. בשלוש השנים האחרונות ניסה ראש עיריית ירושלים ניר ברקת לפרק את החברה על מנת "לשחרר" את הכספים שבקופתה. פעם אחת כבר הגיע לסיכומים בעניין מול משרד האוצר שהיה אמור לפרק את החברה במסגרת "חוק ההסדרים". אלא שברקת "שכח" שהריבון בעיריית ירושלים היא מועצת העיר, וחבר המועצה ודירקטור בחברה, ד"ר מאיר מרגלית הצליח במשך שנתיים לסכל את פירוקה.<br />
לפני כשנה הסמיכה מועצת העיר את ראש העירייה לנהל את המו"מ על פירוק החברה, הנמצאת בבעלות משותפת של העירייה ומשרד השיכון, ובסופו של דבר צלח המהלך.<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/sOcZMtzL9VQ" width="640"></iframe>
<br />
<br />
לפני כשלושה שבועות ב 7.11.12 היו אמורים לחתום עיריית ירושלים משרד השיכון והאוצר על הסכם פירוק של החברה, אלא שאת החתימה עצר מבקר המדינה כשביקש לוודא שהכספים יועברו לטובת זכאי הדיור הציבור. <br />
בירושלים לפי הערכות נמצאות ברשימת ההמתנה כמאה ושמונים משפחות הזכאיות לדיור ציבורי, בסכום המדובר ניתן היה לרכוש מספיק דירות לכל הממתינים, אבל לעיריית ירושלים היו תוכניות אחרות. למרות <a href="https://www.facebook.com/photo.php?fbid=301242366661775&set=a.120138181438862.20527.100003280433394&type=1&theater" target="_blank">מכתב שכתב המבקר</a> השבוע בו חזר על דברים שנאמרו בפגישה לפני שלושה שבועות, וטען כי כל כספי החברה צריכים לעבור להגדלת מלאי הדירות והקטנת התור של הזכאים הוציאה העירייה את ההודעה הבאה:<br />
<br />
<br />
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgZP2W6PhP043Q95NIt8zml_jOA-gal7WwEOgucOXv5yQJ6somgMztfCFjWb-b9ZgEo6icAuHZzsvxn_JReSGo1d_hAi5nglzDKllNRTE7Fw0NsYYcS48hwWSt0hX433REn032moATnR4M/s1600/logo_muni_top+(1).jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em; text-align: center;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgZP2W6PhP043Q95NIt8zml_jOA-gal7WwEOgucOXv5yQJ6somgMztfCFjWb-b9ZgEo6icAuHZzsvxn_JReSGo1d_hAi5nglzDKllNRTE7Fw0NsYYcS48hwWSt0hX433REn032moATnR4M/s1600/logo_muni_top+(1).jpg" /></a><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif";"> <a href="http://www.blogger.com/blogger.g?blogID=8278000955675883440" name="DocDateHeb">י"ג כסלו תשע"ג</a>
<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif";"> <a href="http://www.blogger.com/blogger.g?blogID=8278000955675883440" name="DocDateEng">27 נובמבר 2012</a> <o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif";"> סימוכין:<a href="http://www.blogger.com/blogger.g?blogID=8278000955675883440" name="Reference">2012-0225-3495</a> <o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; tab-stops: 273.6pt 309.6pt;">
<blockquote class="tr_bq">
<br />
<b><span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif";">נחתם
ההסכם לפירוק חברת פרזות</span></b><a href="http://www.blogger.com/blogger.g?blogID=8278000955675883440" name="_GoBack"><span class="apple-style-span"><b><u><span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif"; font-size: 16.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Arial; mso-hansi-font-family: Arial;">כ-130 מיליון ₪ יועברו
לטובת אוכלוסייה נזקקת חסרת דיור בירושלים </span></u></b></span></a><br />
<span class="apple-style-span"><b><span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif"; font-size: 13.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Arial; mso-hansi-font-family: Arial;">55
מיליון ₪ יוקצו לרכישת דירות בירושלים לזכאי משרד השיכון * כ- 1500 דירות של הדיור הציבורי ישופצו בהשקעה של כ-15
מיליון ₪ * 20 מיליון ישמשו לשיפוץ מבנים של הדיור הציבורי * 22 מיליון יועברו
לבניית בית האבות "בית אליסיה" לקשישים נזקקים * 17 מיליון ₪ יועברו לטובת
שכירות ארוכת טווח לנכים * שטח תיאטרון פרגוד לשעבר ישמש להקמת פרויקט תיאטרון ודיור
בר השגה להשכרה לסטודנטים.</span></b></span><span class="apple-style-span"><b><span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif"; font-size: 13.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Arial; mso-hansi-font-family: Arial;">ההסכם גובש בעבודה משותפת של משרדי האוצר והשיכון
יחד עם העירייה</span></b></span><br />
<span class="apple-style-span"><span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Arial; mso-hansi-font-family: Arial;">ראש העיר ירושלים ניר
ברקת חתם היום (ג') על ההסכם שגובש עם משרדי האוצר והשיכון לפירוק חברת פרזות
והעברת נכסיה לטובת סיוע וטיפול באוכלוסייה נזקקת חסרת דיור בירושלים.<br /> </span></span><br />
<span class="apple-style-span"><span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Arial; mso-hansi-font-family: Arial;">במסגרת ההסכם יועברו כ-
130 מיליון ₪ שהוקפאו לפני כחמש שנים לטובת פרויקטים לדיור הציבורי בעיר: 55
מיליון ₪ יוקצו לרכישת דירות בירושלים לדיירים שאושרו כזכאי משרד השיכון.</span></span><span class="apple-style-span"><span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Arial; mso-hansi-font-family: Arial;">15 מיליון ₪ יושקעו
בשיפוץ של 1500כ- דירות של הדיור הציבורי. זאת, בתוספת לתקציב הקיים כיום, וכ- 20
מיליון ₪ נוספים יועברו לטובת שיפוץ מבנים
בהם מתגוררים בעיקר דיירי הדיור הציבורי ונמצאים במצב תחזוקתי ירוד.<br /> </span></span><span class="apple-style-span"><span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Arial; mso-hansi-font-family: Arial;">בנוסף, יועברו 22 מיליון ₪ לבניית בית האבות "בית
אליסיה החדש" לטובת קשישים נזקקים,
וכן 17 מיליון ₪ יועברו לטובת שכירות
ארוכת טווח לנכים.</span></span><span class="apple-style-span"><span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Arial; mso-hansi-font-family: Arial;">סכומים נוספים יועברו
לרכישת דיור לדרי רחוב, ולהגדלת הסיוע בשכר דירה למשפחות ובודדים מחוסרי דיור
במצבי חירום.</span></span><br />
<span class="apple-style-span"><span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Arial; mso-hansi-font-family: Arial;">בשורה נוספת היא הקמת
פרויקט דיור להשכרה לסטודנטים ותיאטרון במתחם תיאטרון פרגוד. המתחם ישמש לתיאטרון ולדיור בר השגה להשכרה
בלבד לטובת הסטודנטים הלומדים בעיר וייתן מענה לביקוש הגדול בשכונה.</span></span><br />
<span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif";">ראש העיר, <b>ניר ברקת</b> בירך
על החתימה וציין כי "לאחר תהליך ארוך אני שמח לבשר שהצלחנו יחד עם המדינה
להביא לכך שדיירי הדיור הציבורי בעיר יקבלו תוספת תקציבית גדולה שתאפשר לאחר שנים
רבות לצמצם את הפערים ולהגדיל את המענים הקיימים למשפחות חסרות הדיור תושבות
ירושלים. העירייה תמשיך ותעמוד על המשמר כדי להבטיח את קיומו של האינטרס הציבורי.
אני רוצה להודות לשרי האוצר ושיכון על הירתמותם ותרומתם להסכם זה".</span><br />
<span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif";">ההסכם עם המדינה הכולל את מתווה
הפירוק של חברת פרזות והשימוש בנכסיה אושר על ידי מועצת העיר ירושלים. יש לציין כי
במסגרת המו"מ שניהלה העירייה עם משרדי השיכון והאוצר, עמדה העירייה על כך שיש
להבטיח רמת שירות גבוהה לתושבים הנזקקים. </span></blockquote>
</div>
<div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 115%; text-align: center;">
<span dir="RTL"></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 115%; text-align: justify;">
<span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif";"><br /></span>
<span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif";"></span><br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjI-PHG-Cmv97VwpBuPvgfAjAmVa2Vw-UN5es2JciMrg4c_96I5B0xzY0oTNNK3II2XUsZMU5BXiGNrzxj3gh0AWsjoTmBmH5vJn-1mOqUtZq6MZ5R5_Qfs5e5mAHjtBXcQsrpks2ICSXg/s1600/250px-PargodTheater_ST_06.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="240" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjI-PHG-Cmv97VwpBuPvgfAjAmVa2Vw-UN5es2JciMrg4c_96I5B0xzY0oTNNK3II2XUsZMU5BXiGNrzxj3gh0AWsjoTmBmH5vJn-1mOqUtZq6MZ5R5_Qfs5e5mAHjtBXcQsrpks2ICSXg/s320/250px-PargodTheater_ST_06.jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">תיאטרון פרגוד, ישמש תיאטרון ומתחם דיור בר השגה לסטודנטים </td></tr>
</tbody></table>
<span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif";"></span><span style="font-family: David, sans-serif;">לפני ארבעה ימים שלח המבקר דו"ח לפיו החלוקה אינה מקובלת עליו, וטען כי הכספים אינם מגיעים ליעדם, אבל מבחינת הגופים אין כל מניעה חוקית לבצע את ההסכם, הם עשו שינויים קוסמטיים ויצאו לדרך. אנחנו, כמו מבקר המדינה, נתעקש לשאול מדוע מיליון ושלוש מאות אלף השקלים לא עברו במלואם לזכאי הדיור הציבורי, שהכסף שלהם. מדוע אחרי שהמדינה מנציחה מדי שנה את גזל כספי הדיור הציבורי במסגרת חוק ההסדרים, עד שיש כבר אפשרות להשתמש בו, הוא אינו מגיע לייעודו? מדוע מתחם פרגוד, שוודאי שווה כמה מיליונים, הולך לשמש מתחם לדיור בר השגה לסטודנטים ולא יימכר כדי להכניס עוד כמה מיליוני שקלים לאותה קופה. מדוע (נורא ככל שיישמעו שתי השאלות הבאות) יועברו 22 מיליון שקלים מכספי הדיור הציבורי לקשישים? מדוע לא תדאג להם עיריית ירושלים מתקציביה? למה צריכים זכאי הדיור הציבורי לסבסד ב 22 מיליון ש"ח בנייה לשכירות ארוכת טווח לנכים?</span><br />
<div style="text-align: right;">
</div>
<span style="font-family: David, sans-serif; line-height: 115%;">אין ציני יותר מלגרום לכל הקבוצות החלשות להילחם בינן לבין עצמן, אבל זה בדיוק מה שעושים כולם. כיצד ייראו זכאי הדיור הציבורי כשייזעקו נגד סיוע לקשישים, ולמה שייצאו נגד היחידים שבשנה וחצי האחרונות עומדים לצידם, בני בריתם, הסטודנטים. יש לקוות שאף אחד לא ייפול למלכודת הזו וכולם יבינו מהיכן הגיע הכסף ולמה הוא מיועד.</span><span style="font-family: David, sans-serif;"></span><br />
<span style="font-family: David, sans-serif; line-height: 115%;"><br /></span>
<iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/2ckITl4qXnU" width="640"></iframe>
<span style="font-family: David, sans-serif; line-height: 115%;"><br /></span>
<span style="font-family: David, sans-serif; line-height: 115%;"><br /></span>
<span style="font-family: David, sans-serif; line-height: 115%;"><br /></span>
<span style="font-family: David, sans-serif; line-height: 115%;"><br /></span></div>
<b style="line-height: 115%; text-align: justify;"><u><span lang="HE" style="font-family: "David","sans-serif";"> </span></u></b> </div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com1בר יוחאי, ירושלים, ישראל31.753125 35.19653331.7497495 35.1915975 31.7565005 35.201468500000004tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-59141378295018627222012-11-25T01:11:00.004+02:002012-11-25T01:22:32.168+02:00קופצת למים של הפוליטיקה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjBfKhpRG5ya_n-a6TIJP7qyFz8IBO6Q-xwzrbw3N1pMxyndZ9wwD-UcIip7-krAs541iGcOWPyQPCiErzPhlZtLikUsXkUsM_TFq0oe9kLZ8qVvpuEDizerFFTpBntBeAhdro0nD0JbVg/s1600/1340617295.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"></a><br />
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">קפיצת ראש</span></h3>
קפיצה. רעש המפגש של הגוף עם המים. טיפות עפות לכל עבר. קצף ובועות מלטפים את כל הגוף. ובאבחה אחת שקט. הגוף מתרגל למגע המים, הנשימה היא הקול היחיד. אחרי מספר תנועות הראש יוצא החוצה, מתווספים קולות נוספים, אבל הדבר היחיד שעובר לתודעה הוא הקול הפנימי. הגוף עובד כמכונה והמחשבות משתלטות. לרגע אתה מרגיש שקט. סוף סוף אתה לבדך עם המחשבות.<br />
<br />
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">גב</span></h3>
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh9UB_LBLE0pTaiYYSNDNFJL-7Yr5nFDmOvp-7REQVj1iUFRpMKwU6H3oupgFAO-gETcSu8a_veM9xeFclNcoaKHCJBJ7qb81TByTq0CSuM3kObtteq9RVzTQwxk5XkjtGCBcPkEvyC204/s1600/203550354.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="236" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh9UB_LBLE0pTaiYYSNDNFJL-7Yr5nFDmOvp-7REQVj1iUFRpMKwU6H3oupgFAO-gETcSu8a_veM9xeFclNcoaKHCJBJ7qb81TByTq0CSuM3kObtteq9RVzTQwxk5XkjtGCBcPkEvyC204/s320/203550354.jpg" width="320" /></a>במציאות אידאלית זהו סשן של שעה, טיפול אישי, זמן לסדר את הדברים. נפש בריאה בגוף בריא. אבל אפילו בבריכה המציאות רחוקה להיות מאידאלית, ונשארת פשוטה, אף פעם אינך לבד בעולם. ניסיון להשתלב במסלול אחד מגלה שאתה מהיר מדי עבורו, ניסיון להשתלב במסלול שני מגלה שאתה איטי מדי. הבחירה חופשית אבל תחומה תמיד באפשרויות קיימות.<br />
מאימי קיבלתי את החיבה לאקזיסטנציאליזם, מאבי למרקסיזם. בדיוק כמו הורי הם לא ממש מתאימים אחד לשני, אבל קוהרנטיות היא דבר אחד ומציאות אחר. באופן די מוזר הטמפרמנט המהפכני מתאים לאקזיסטנציאליזם, אבל מהפכנים רבים פנו למרקסיזם שמבחינה פילוסופית משאיר פחות מקום לאופי האינדיבידואליסטי והחופשי של המהפכן. אבל, קוהרנטיות ומציאות כבר אמרנו הם שני דברים שונים. כך או כך, במשך שנים ניסיתי לגשר על הפער הפילוסופי בין שתי התפיסות. על פניו הפער לא צריך להיות מאד רחוק, מרקס ראה באדם יצור יוצר, ניטשה ראה בו יצור ייצרי יוצר. היצר (הדיוניסי הניטשיאני), הוא אולי הפער בין שתי הגישות. בניסיונו של סארטר לגשר על הפער, כמעט ייתר את האקזיסטנציאליזם שהוא היה סוכנו, או הדמות המזוהה עמו יותר מכל במאה העשרים. במקום ללכת דווקא למרקס הצעיר (שבמובנים רבים היה מראשוני האקזיסטנציאליזם), קבע כי היא "שיטה פראזיטית".<br />
<br />
סיימתי עוד בריכה. הצצתי על השעון, מתחתיו ראיתי את אבי מסתכל עלי, מניד ראשו בתנועה קלה לחיוב. הטיפות שעל המשקפת הפריעו לי לראות בבירור את תווי פניו. הסרתי את המשקפת כדי לסדרה והצצתי שוב בפני האדון הזר שהביט עלי בעת שישב על כסא קרוב לשפת הבריכה. על הקיר היה שעון מקל הליכה. החזרתי את המשקפת ויצאתי לבריכה נוספת. רגלי בועטת בקיר, הגב מתיישר לאחור, כפות רגליי פונות מעלה וגם פני המביטות בדגלונים התלויים מעל הבריכה. יד רודפת יד, נשימות סדורות, נזכרתי בויקי וענונו. אם חד הורית. המפגש הראשון שהיה לי עמה היה בקיץ שעבר. החודש הראשון של מחאת האוהלים. מאהל ה"אין ברירה" (כפי שכינו אותו יושביו) בגן העצמאות מתפצל. אמהות חד הוריות, מחוסרי דיור ונרקומנים שיתפו בהתחלה פעולה, אבל עד מהרה הריבים השתלטו על המאהל והתחילו הפילוגים. ויקי התרגשה, היא לא ידעה לעמוד מול מצלמה. חששה. ניסתה להתאמן. גילגלה בקול ניסוחים שונים לפני שתאמר דברים למצלמה. הצלם מוכן וויקי לא יודעת אל מי לפנות, אלי? למצלמה? <br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">חתירה</span></h3>
ב"אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" קובע סארטר כי קיום קודם למהות, את המהות של קיומנו אנו טוענים בעצמנו. החירות היא אקסיומה, האדם נידון לה. הוא סך בחירותיו. אבל הבחירות, אני טוען, נטועות במציאות חיינו. ההוויה קובעת את ההכרה. אינך יכול לבחור אפשרויות שאינך מכיר והחירות אולי קיימת אבל תחומה במקטע מסויים וקבוע של המציאות. ויקי הייתה תמימה. לא בעלת תום. היא לא הבינה את המציאות כולה ובחרה לחתור למאבק חברתי, תוך הבנה של הכוחות הפועלים במגרש. היא ראתה התרחשות, התקוממות חברתית כללית שאולי תסחוף אחריה את המדינה, ושמחה להצטרף לגל שהאמינה שישטוף לא מעט מהלכלוך, השחיתות והאינטרסים הצרים הזרוקים ללא בושה, על חופי הפוליטיקה הישראלית. ובעיקר קיוותה שאותה מחאה תשנה את המציאות כך שגם היא, הנמצאת בשולי החברה, תזכה לטעום מהעוגה. התמימות הילדותית הובילה אותה לבחור להצטרף לגל הרענן. היא פגשה סטודנטים וכרתה עימם ברית מבלי לחשוב פעמיים. הבחירה לא הייתה אותנטית, היא הייתה סך נסיבות חייה שפגשו מציאות חברתית לאומית שהעלו אותה על נתיב חדש.<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjzRdw_mk-ehcsnCUP70VpsGz6kCHU-IL7yGTJlE5yF_exkBT0visYYzbJdXjMrdM76rC2jHY9jHwcgsw7QuPcrzcL4II1SGBVKqUlqhKpKcfuW_RlTQjCKWx9v3HPR91o2QbFIKaGDboY/s1600/matrix-pill.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="240" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjzRdw_mk-ehcsnCUP70VpsGz6kCHU-IL7yGTJlE5yF_exkBT0visYYzbJdXjMrdM76rC2jHY9jHwcgsw7QuPcrzcL4II1SGBVKqUlqhKpKcfuW_RlTQjCKWx9v3HPR91o2QbFIKaGDboY/s320/matrix-pill.jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">המטריקס, לבחור בגלולה האדומה</td></tr>
</tbody></table>
המפגש עם פעילים חברתיים פתח אותה לעולמות חדשים. הרחיב את תודעתה ולא את הווייתה. במקרה הזה התודעה עיצבה את הווייתה החדשה. שבועות ספורים אחרי המפגש הראשון שלי עמה, עמדה ויקי על במה ונשאה דברים מול עשרת אלפים אלפי אנשים. צעקתה "העם דורש דיור ציבורי", זכתה להד מהקהל. כשדיברתי איתה השבוע אמרה "צעקתי את הססמאות כי מתתי מפחד. מה אני יודעת? הסתתרתי מאחורי הצעקות". ספק אם ידעה לנסח את הדברים אז, לפני שנה וחצי, כשירדה מהבמה, חשבתי לעצמי. באותו רגע עקבתי בדאגה אחר בחור שנראה היה שעומד להיכנס למסלול שלי, ואכן, הפור נפל, הבחור נכנס למסלול שלי והייתי צריך להתאים את קצב השחייה לזה שלו. החלטתי לעבור למסלול השחייה החופשית.<br />
חזרה לויקי, גם היא בחרה לעבור מסלול באופן מקרי, בחירה שהובילה אותה למאהל בגן העצמאות, העלתה אותה בסוף למסלול מודע יותר. ההוויה קובעת את ההכרה עד מידה מסויימת, אבל ככל הנראה <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%99" target="_blank">מרקוזה צדק</a>, שיטות הדיכוי השתכללו כל כך, שמזמן המדוכא לא רק שאינו מבין שהוא מדוכא, הוא בוחר בכך. ולכן, למרות שהשינוי יכול להתרחש רק במציאות, ויקי הייתה צריכה <b>לבחור</b> בגלולה האדומה. בחירה שהובילה אותה ל<a href="http://www.urierlich.com/2012/06/blog-post_14.html#.ULE8cORSiAg" target="_blank">עימותים עם המשטרה</a> ושינתה את חייה.<br />
<br />
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">חזה </span></h3>
במסלול השחייה החופשית יש מידה רבה של הימור. במסלול החופשי אתה יכול לפגוש פליטים מהמסלול האיטי, ולצידם שחיינים מהירים מאד שאינם מוצאים את מקומם במסלול המהיר. ישנם שני מסלולים שאינם מסומנים. יש שבוחרים לשחות הלוך ושוב בחצי מסלול. אחרים עומדים במים, ויש כאלו שעושים טאי-צ'י. איש כרצונו יעשה. עכשיו לך תסתדר. פעמים רבות אני מוצא את עצמי מרגיש הכי בנוח שם. במסלול האנרכיסטי. בשנה וחצי האחרונות הייתה שם גם ויקי יחד עם חבריה. הם לא כל כך אהבו את הסדר שקבעו בבריכה, וביקשו לבטל את המסלולים. "לא יהיו מבנים נטושים ואנשים ללא קורת גג" צעקו כשאיימו על הסדר הקיים. סך הכל קבוצה קטנה של כמה עשרות חברים, שזכתה ליחס לא פרופורציונלי מצד הממסד. מצד שני, מספיק שלושה שחיינים ששוחים בכוונה נגד כיוון התנועה כדי להרוס את הסדר הקיים.<br />
<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhs_4EF288vHYyIbflX9Br7QP2Ir7Xv1koqwUV8-rspprtgjFGiq2IQoH778T3xztIt-cK3SX4QucH2knmXHZHq5Zr5MLyoXebUDwoG_DGjVLD1YovZeeJj-0Ef5V1ipa21QCWqDJ1ZAX0/s1600/1340617295.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="475" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhs_4EF288vHYyIbflX9Br7QP2Ir7Xv1koqwUV8-rspprtgjFGiq2IQoH778T3xztIt-cK3SX4QucH2knmXHZHq5Zr5MLyoXebUDwoG_DGjVLD1YovZeeJj-0Ef5V1ipa21QCWqDJ1ZAX0/s640/1340617295.jpg" width="640" /></a></div>
<br />
בחממה האנרכיסטית הזו צמחה ויקי, וזכתה בה למקום מרכזי. אפילו להכרה מצד הממסד זכתה כשקיבלה איומים חוזרים ונשנים מהמשטרה, וסומנה בכל הפגנה כאחת הראשונות להיעצר. הכרה זו זיכתה אותה לאחרונה גם בהזמנה להיכנס לחיים הפוליטיים. לא הייתי מפריז בחשיבות ההזמנה, בסך הכל מפלגה קקיונית המבקשת לחגוג על גלי המחאה, ומחזיקה בשם "צדק חברתי". התשתית הוצבה כבר בעבר, ארקדי גאידמק ניסה לבנות עליה את ריצתו לפוליטיקה וסימן את הרשויות המקומיות כיעד ראשון בדרכו לשלטון. ברחבי הארץ מכהנים שלושים ושישה חברי מועצות ערים ברשימות הנושאות את שם המפלגה, ועכשיו מנסים להחיות אותה שוב. לפני שבועיים הכריזה המפלגה על התמודדותה בבחירות לכנסת ה-19.<br />
קדם להכרזה סיור במבנים נטושים בירושלים. את מסיבת העיתונאים עצמה ערכו בבית ראש הממשלה הישן, העומד נטוש כארבעים שנה, הדיירת האחרונה במבנה שבלב רחביה הייתה ראש הממשלה גולדה מאיר. באותו מקום הכריזה ויקי, "לא נחמדה", על עצמה כמועמדת לייצג את "השכונות" בכנסת. קשה להאמין שבסיום ריצתה תשב ויקי על כסא בבית המחוקקים הישראלי, אבל המסע שעשתה מאז הגיעה למאהל האין ברירה ועד לבחירה לנסות לשנות מבפנים, הוא הישג של הקבוצה ממנה באה. האמונה של ויקי בעצמה, וביכולתה לשנות הגיעה בזכות המאבק והסיטואציות בה הוא העמיד אותה, אותן צלחה במידה רבה בזכות חבריה. כמו שאמר חברה לקבוצה, מיכאל סולסברי: "אני לא מזדהה עם המהלך, אבל אי אפשר לנתק אותו מהמסלול שעשתה מאז נכנסה לפעילות עם "המעברה". כמה הייתה מפוחדת ואיך היא מרגישה עכשיו". אני בהחלט נוטה להסכים, תחושת המסוגלות נוצרה בזכות מציאות סינטתית. כשמסתכלים מזווית על, מגלים שאי אפשר לנתק את בחירותיה מאלו של שותפיה.<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/yjU_bj_c-wU" width="640"></iframe>
<br />
<h3 style="text-align: right;">
<span style="color: #b45f06;">שחרור</span></h3>
השאלה עד כמה אפשר (אם בכלל אפשר) לעשות זום אאוט ולראות את תוואי הבחירות. ואולי הדיכוטומיה הזו בין בחירה חופשית לדטרמיניזם, בין אקזיסטנציאליזם למרקסיזם כלל לא משנה במציאות בה המדע עצמו בוחן היתכנות של דברים בצורה סטטיסטית. אבל בסוגיית הביצה והתרנגולת, ההווייה הקובעת את התודעה והתודעה הקובעת את ההכרה, יכולה מכניקת הקוונטים לפתור את הבעייה. כשיש תצפית התודעה קובעת את ההוויה וכשאין ההוויה קובעת את ההכרה.<br />
יצאתי מהמים. הבריכה התרוקנה. יכולתי להרגיש את הדם זורם בגוף. שתיתי מים מהקולר. הסדר בבריכה נשמר. אף מהפיכה לא התרחשה, האנשים המשיכו להתאים עצמם אחד לשני במסלולים למרות שהשלטים שקבעו את מהירויות השחייה לא היו רלוונטיים, ויכולתי לסמן לעצמי עוד וי - 900 קלוריות שנשרפו. או לפחות היתכנות גבוהה ש 900 קלוריות נשרפו.</div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com0מרכז קוסל, גבעת רם, ירושלים, ישראל31.777103076067625 35.19929409027099631.775415576067626 35.196826590270994 31.778790576067625 35.201761590271tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-9502731008609613722012-11-12T00:24:00.000+02:002012-11-12T00:24:16.148+02:00טיל כלכלי חברתי לעובדים ובחזרה/ החתול של שטייניץ<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
מה אתם יודעים, ככה פתאום, ד"ר יובל שטייניץ החליט לעשות קמבאק לאקדמיה. כידוע לכולכם, את השכלתו לא רכש במחלקה לכלכלה, ואפילו לא במחלקה למדע המדינה, אלא דווקא בחוג לפילוסופיה. בספרו "טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה" יצא נגד המדע של המאה העשרים כמדע שאינו נאור, מדע אמפירי בלבד שאינו נותן הסברים. גם למכניקת הקוונטים התנגד כיוון שאינה הסברית ואינה נותנת הסברים למה ומדוע. כנראה גם שטייניץ מתחבר ל<a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%97%D7%AA%D7%95%D7%9C_%D7%A9%D7%9C_%D7%A9%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%A8" target="_blank">שרדינגר</a> בביקורתו על פרשנות קופנהגן, ובאופן אמיץ החליט לחצות את הקווים פעמיים. פעם אחת כשחזר לעולם האקדמי ובפעם השנייה כשהחליט בפעם הראשונה לבצע בצורה אמפירית את ניסוי החתול של שרדינגר.<br />
<div>
<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhIKYz-11ms-rDgKszf-lBZUE8Uwi9IOFHfyfutnMpxZLGt1w15VG9gwikbsQqDfqFLTGzcUOox5F9N39mqMVa2Qe6OvCOPZJsMH4WVxFtjaz7K8s2zezBApE6SZcX6U5aSRK6_PTktl0w/s1600/cat(1).jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="339" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhIKYz-11ms-rDgKszf-lBZUE8Uwi9IOFHfyfutnMpxZLGt1w15VG9gwikbsQqDfqFLTGzcUOox5F9N39mqMVa2Qe6OvCOPZJsMH4WVxFtjaz7K8s2zezBApE6SZcX6U5aSRK6_PTktl0w/s640/cat(1).jpg" width="640" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">ניסוי החתול של שרדינגר, עד שתיפתח הקופסה החתול חצי חי וחצי מת</td></tr>
</tbody></table>
<div>
<br /></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<div>
</div>
<div>
ניסוי החתול של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי, שנועד להמחיש את המוזרויות שבמכניקה הקוואנטית. לפיה חלקיקים נמצאים בסופרפוזיציה של מצבים אפשריים. על פי פרשנות קופנהגן של מכניקת הקונטים, אנחנו יכולים לדעת את מצבו של חלקיק קוואנטי רק כאשר מתבצעת מדידה של גודל פיזיקלי כלשהו שלו, דבר הידוע גם כ "קריסת פונקציית הגל". כל עוד לא קרסה הפונקציה, יש רק מידות שונות של הסתברות לאפשרויות השונות של המצב החלקיקי, והחלקיק נמצא בסופרפוזיציה של כל התוצאות האפשריות. הקריסה של פונקצית הגל מתרחשת רק כאשר בא צופה מן הצד ובודק את המצב. </div>
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEip8nZt-BkC6BY3v72t3KJ6wQ2j3u5D48IamAJ2qrgKNnuUIi6XLVn8Oa1NCVi5J_90yAPS1jdH2nNj5eMniGTYU8P8550iKTA0Sds8vs-qHzkBdymYp7k7SRm0cAGqDjbNE3OEDE6WD8c/s1600/184828_293041624148516_865842563_n.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEip8nZt-BkC6BY3v72t3KJ6wQ2j3u5D48IamAJ2qrgKNnuUIi6XLVn8Oa1NCVi5J_90yAPS1jdH2nNj5eMniGTYU8P8550iKTA0Sds8vs-qHzkBdymYp7k7SRm0cAGqDjbNE3OEDE6WD8c/s320/184828_293041624148516_865842563_n.jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">אבי בלשניקוב, יו"ר דירקטוריון ערוץ 10 מחלון החשב הכללי</td></tr>
</tbody></table>
<div>
בניסוי שהציע מוכנס חתול לתיבה אטומה, בה ישנו אטום בודד של חומר רדיואקטיבי בעל הסתברות של 50% בדיוק להתפרק במהלך הניסוי. אם החומר יתפרק, ירגיש בכך חיישן המצוי בתוך התיבה ויגרום לפליטת רעל שיגרום למות החתול. אם החומר לא יתפרק, החתול יישאר בחיים. לאחר הזמן הקצוב לניסוי פותחים את התיבה האטומה ואז יודעים אם החתול חי או מת. אבל כל עוד התיבה סגורה, מהו מצבו של החתול? על פי פרשנות קופנהגן לתורת הקוונטים, החתול לא חי ולא מת, אלא חצי מזה וחצי מזה. וזהו למעשה הפרדוקס שבניסוי המחשבתי של שרדינגר.</div>
<div>
<br /></div>
<div>
כאמור, שטייניץ החליט לבדוק את הדברים בצורה אמפירית ובקנה מידה נרחב. בתחילה רצה לעשות את הניסוי על רשות השידור והערוץ הראשון, הוא קרא לו "רפורמה", אבל מכיוון שאף אחד לא צופה בערוץ הראשון לא התרחשה "קריסת פונקציית הגל", ולא ניתן היה לדעת את תוצאות הניסוי.</div>
<div>
שטייניץ לא האיש שיישבר והוא עבר לערוץ 10, שהתנדב בעצמו להיכנס לקופסא. יו"ר הדירקטוריון של הערוץ, אבי בלשניקוב נכנס למשרדי החשב הכללי בדרישה לקבל תשובה על עתיד הערוץ, אבל הוא טרם קיבל תשובה, ולמעשה הוא עדיין כלוא בקופסה של החשב הכללי.</div>
<div>
<br /></div>
<div>
בינתיים שטייניץ הוסיף גם את ששת המהדורות של החדשות המקומיות על מאה ושמונים עובדיהן לניסוי. ובקרוב תיפתח הקופסה וכולנו נדע מה עלה בגורלנו. נכון לעכשיו גם אנשי ערוץ 10 וגם אנשי החדשות המקומיות הם על תקן חצי מתים חצי חיים. חבל שאנשי האוצר לא למדו משפטים, אולי הם היו מספרים לשר שלהם (גם אם לא אכפת להם מהעובדים), שהחוק הישראלי עדיין אוסר על ניסויים בבני אדם.
<br />
<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/2WDn9Ktofjw" width="640"></iframe>
<br />
<br />
<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="480" src="http://www.youtube.com/embed/GdwVxIj2eTA" width="640"></iframe>
<br />
<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="480" src="http://www.youtube.com/embed/uXK6Og7-xgg" width="640"></iframe>
</div>
</div>
</div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com0משרד האוצר, ירושלים, ישראל31.777601 35.20243931.7759135 35.1999715 31.7792885 35.2049065tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-76853315708467557562012-10-31T18:27:00.001+02:002012-11-11T13:55:45.186+02:00מבשרי הציונות/ עזר נתן ודן מגיעים למבשרת ציון<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
המשך ל<a href="http://www.urierlich.com/2012_08_01_archive.html#.UJ-Re-Q3tM4" target="_blank">מבשרי הציונות/ רם דרג ורם זרג מגיעים למבשרת ציון</a><br />
<br />
תמונה 7<br />
<span style="color: #b45f06;">[טיגסט יוצאת מהמקלחת, התינוקת ישנה והיא יושבת עם מגבת על הספה וחושבת שאין לה כוח לקום להכין אוכל. דפיקה בדלת. טיגסט לא פותחת. מישהו מנסה לפתוח את הדלת הנעולה. טיגסט צופה בדלת הרוטטת. המנעול מסתובב ונתן איש האחזקה נכנס. טיגסט רצה ומסתתרת מאחורי הדלת. נתן מסביר לה שאין לה מה לדאוג, הוא רק מנתק את החשמל ויוצא.</span><br />
<span style="color: #b45f06;">טיגסט יושבת וחושבת, לפחות יש גז ואפשר להכין ארוחה מהמוצרים שנשארו במקרר לפני שייתקלקלו. היא מנסה להדליק את הגז אבל הוא לא נדלק. את הגז אפשר לנתק מבחוץ].</span><br />
<span style="color: #b45f06;"><br /></span>
בחיי היומיום של הדיירים במרכז הקליטה במבשרת ציון אין מקום למותרות כמו פרטיות. בתיהם יכולים להיפתח כל רגע על ידי אנשי חברת האחזקה במקום. אחרי שלקחו מטיגסט ובעלה את הפרטיות בלילה, לקחו אותה גם ביום. דלת ביתה פרוצה למעשה כשמפתחות דירתה נמצאים בידי הקבלן המפעיל את מרכז הקליטה.<br />
<br />
תמונה8<br />
<span style="color: #b45f06;">[גטהון מגיע הביתה. כמעט חצות. הוא סיים משמרת כמאבטח. אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס עצר בשירותים הציבוריים בקניון. הלילה לפניו והוא לא רצה לרוקן את השלפוחית כי נעלו לו את השירותים בדירה. הוא מכניס את המפתח אבל המנעול לא מסתובב. הוא מקלל את המפתח ומנסה שוב. המפתח נשבר. הוא דופק אצל השכנה טיגסט שאומרת לו שחברת האבטחה החליפה לו מנעול. גטהון מבקש לישון אצל השכנה. היא מציעה לו מיטה אבל לא קפה, אין גז].</span><br />
<span style="color: #b45f06;"><br /></span>
מדי יום אנשים יוצאים מביתם, נועלים את דלתם לוקחים בחשבון שיש סיכוי שהדלת תיפרץ, אך משוכנעים שלא הם אלו שיישארו נעולים בחוץ. במרכז הקליטה מבשרת ציון אי אפשר להיות בטוחים כי השמש תזרח מחר. אולי הדבר היה טוב לו היו נכונים למציאות משתנה והיו מוכנים להגיב אליה, אבל במעבר התרבותי, הידיעה כי השינוי יכול לבוא כל רגע לא מובילה אותם להתכונן אליו. תמיד דיירי מרכז הקליטה מגיבים למציאות החדשה ולא נערכים אליה.<br />
<br />
תמונה 9<br />
<span style="color: #b45f06;">[צדוק הכתב מגיע למרכז הקליטה. במקומות כאלה יש המון מקרים קשים הוא חושב לעצמו. קשה זה טוב הוא עונה לעצמו. בדיוק הוא רואה את נתן לוקח את המפתח השוודי ומנתק לארקי את המים. ארקי שותה בירה ולא עושה כלום. צדוק חושב לעצמו - הנה הכותרת: אם אין מים שישתו בירה. והולך מרוצה מהמקום. הוא שולח בקשת תגובה מדוע מנתקים את המים הגז והחשמל מהמערכת וכותב ידיעה בת מאתיים מילה.</span><br />
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgrjKwJdoV_A_ZXX6K96lSexpCJ0jj6CdRcU1orTpvDa-KAbgXRxkAGM9_pM8y89-5YpCXZR8Zck-HXmyVdqS4eTiioZp-1OOEDbNombYNkUbnwu-z0sfSoToKVDJK3OdltjW16ORCYx7k/s1600/2012-10-31_18-13-25_106.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em; text-align: center;"><img border="0" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgrjKwJdoV_A_ZXX6K96lSexpCJ0jj6CdRcU1orTpvDa-KAbgXRxkAGM9_pM8y89-5YpCXZR8Zck-HXmyVdqS4eTiioZp-1OOEDbNombYNkUbnwu-z0sfSoToKVDJK3OdltjW16ORCYx7k/s320/2012-10-31_18-13-25_106.jpg" width="234" /></a><span style="color: #b45f06;"><br /></span>
גם התגייסותה של התקשורת, גם אם הצינית לפעמים, לא עוזרת. במשך חודשים חיים תושבי מרכז הקליטה במציאות בלתי נסבלת בה זכויותיהם הבסיסיות ביותר נלקחות מהם. הם אינם מעניינים אף אחד, אפילו כש ynet וערוץ 2 מסקרים אותם הם נשארים לבדם במציאות המוחקת אליה נשלחו וממנה לא יצליחו לצאת ללא סיוע. אבל סיוע לא יינתן מעצמו.<br />
<br />
תמונה 10<br />
<span style="color: #b45f06;">[אחרי שדיבר עם צדוק ניתקו לארקי גם את החשמל. </span><span style="color: #b45f06;">גטהון וטיגסט פונים לעו"ד עזר לסיוע. עזר שומע ומזדעזע ופונה למקונן מנהל מרכז הקליטה שאומר שאינו יודע מי אחראי על הניתוקים. עזר פונה לבית המשפט באופן בהול.</span><br />
<span style="color: #b45f06;">עזר מסביר לשופט דן את רצף ההתרחשויות. השופט דן מורה להחזיר את התשתיות באופן מיידי וקובע דיון בנוכחות נתן. </span><span style="color: #b45f06;">המים הגז והחשמל של גטהון חוזרים, אבל נתן טוען כי אף אחד לא ניתק גז חשמל ומים. </span><br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<br /></div>
אז מסתבר שלפעמים המאבקים חשובים, השטח יכול לומר את דברו, אבל אולי אפיק בית המשפט יעיל לא פחות. היום קבע הית המשפט דיון למחר, אבל אנשי משרד הקליטה ביקשו לדחות את הדיון. ב"כ התובעים, עו"ד אלי בוטבול (ממשרד אשר שרביט) הסכים לדחייה בתנאי שהתשתיות יחזרו. הקבלן סירב בתחילה לקבל לידיו את ההנחיות ובהמשך טען כי הם אינם מבצעים ניתוקים. בעוד שבוע ידון בית המשפט בנעשה במרכז הקליטה במבשרת ציון ויאמר את דברו.<br />
<br />
<span style="color: #b45f06;"><br /></span><iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/nnsF7AG1Zf4" width="640"></iframe>
<span style="color: #b45f06;"><br /></span>
<span style="color: #b45f06;"><br />עו"ד אלי בוטבול בא כוחם של כמה מהתושבים לאחר שבית המשפט פסק להחזיר באופן מיידי את החשמל והמים</span><iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/OI4clEVZmQc" width="640"></iframe>
<span style="color: #b45f06;"><br /></span>
<br />
תגובת הסוכנות היהודית<br />
<br />
מרכזי הקליטה נועדו לסייע לעולים חדשים בחודשי הקליטה הראשונים שלהם בישראל. כל עוד גרים במרכזים עולים ותיקים שמסרבים לפנות את דירותיהם וממשיכים לגור במקום שנים רבות לאחר עלייתם ומימוש זכאותם, הם לא מאפשרים לקלוט במקום עולים חדשים הממתינים לעלייתם בתנאים קשים באתיופיה ומצפים שנים לאיחוד עם בני משפחותיהם בישראל, זאת תוך ביצוע החלטת ממשלה. עתה, עם הרצון להמשיך ולקלוט במהרה עולים נוספים מאתיופיה, ישנו צורך דחוף בדירות במרכזי הקליטה.<br />
באופן תמוה, אותם גורמים אשר הפגינו בעבר לזרז את העלייה מאתיופיה, הם אותם גורמים הפועלים כיום כנגד האינטרסים של הממתינים לעליה ומעודדים עולים ותיקים לא לפנות את מרכז הקליטה. מדובר ביחידים אשר עלו לישראל לפני שנים רבות, ומסרבים לעזוב את מרכז הקליטה על אף תום זכאותם להתגורר שם, ועל אף סיוע נדיב שמציעה המדינה לעולים מאתיופיה, הכולל מענקי שכירות שיעניק משרד הקליטה לאותם יחידים, על סך 1500 ש"ח בכל חודש למשך 5 שנים, סך הכל 90 אלף ש"ח, תוך שמירה על זכאותם להלוואה כאילו הם ממשיכים להתגורר במרכזים.<br />
ניתוקי חשמל ומים, אם נעשים כאלה, מתבצעים על ידי יזם פרטי המפעיל את המגורים במרכז, על בסיס חובות רבים שהצטברו ולא חלילה כסנקציה.<br />
לשכת דובר הסוכנות היהודית<br />
<br /></div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com0מרכז קליטה, מבשרת ציון, ישראל31.803204 35.14679531.7897095 35.127053999999994 31.8166985 35.166536tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-49307660256874680112012-10-28T23:18:00.001+02:002012-10-28T23:25:57.838+02:00חלב, זה כל הסיקור.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
יוקר המחייה הפך לסוגייה מרכזית בשיח הציבורי מאז המחאה החברתית? אולי, ואולי לא.<br />
<div>
השיח הציבורי עד לא מזמן תווך באופן בלעדי על ידי התקשורת הממוסדת, הרשתות החברתיות נגסו בכוחה, אבל עדיין קשה להתעלם מכוחו של ערוץ 2 בקביעת סדר היום.</div>
<div>
כולנו כבר יודעים שמאחורי ערוץ 2 עומדים בעלי הון. אבל על פניו חברת החדשות היא עצמאית ואינה נתונה ללחצי בעלי ההון. האמנם?</div>
<div>
<br /></div>
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg93gpE4IBZvusjOBBgPwjUal7DChoOZyi1wcl2-AhchuXqDpP1B6y6sO-NAEaJRq8yF82_13KtSt2i0Fh_lBg-SWJfjJiMnJ1055KQwp7vTbfjs1wKGt4dyAXp3wUzRVNkegujDjHPhmA/s1600/PicsArt_1351458082081.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="133" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg93gpE4IBZvusjOBBgPwjUal7DChoOZyi1wcl2-AhchuXqDpP1B6y6sO-NAEaJRq8yF82_13KtSt2i0Fh_lBg-SWJfjJiMnJ1055KQwp7vTbfjs1wKGt4dyAXp3wUzRVNkegujDjHPhmA/s200/PicsArt_1351458082081.jpg" width="200" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">16% ממניות רשת בידי מיכאל שטראוס</td></tr>
</tbody></table>
<div>
ביום ד' האחרון ה-26.10.12 העלתה שטראוס את מחירי מוצרי החלב בעד חמישה אחוזים. בסמל המחאה "הגבינה הישראלית - הקוטג'" לא נגעה. במשך כל היום עסקו אתרי האינטרנט בהצטרפות של שטראוס לאסם, קוקה קולה, יוניליוור שייקרו את מחירי המוצרים והובילו לגל התייקרויות נוסף במשק. </div>
<br />
<div>
אבל בשמונה בערב, נעדרה הידיעה מהליין אפ של מהדורת השבט, המספקת חדשות לכל מי שאינו יושב כל היום וגולש באתרי החדשות והכלכלה. גם בתכנית הכלכלית-צרכנית "תכנית חיסכון" לא טיפלו בהתייקרות מוצרי החלב של שטראוס, ובחרו לעסוק בהרחבה בתחרויות בין רשתות השיווק בפריפריה.</div>
<div>
בערוץ 10 דווקא שידרו כתבה נרחבת בנושא, ובהתחשב בעובדה שמדובר ביום שהיה עמוס חדשות בו הוכרז על איחוד ביברמן ועל פיצוץ מפעל הנשק בסודן, העובדה שנכנס לכותרות המהדורה ושובץ בליין אפ אחרי סרן שילוני מעידה כי כנראה בכל זאת לא היה זניח. </div>
<div>
למחרת תנובה ייקרה גם היא את מחירי מוצרי החלב ובחדשות 2 עסקו בעניין בכותרות המהדורה ודיברו על גל ההתייקרויות. </div>
<div>
אז מה ההבדל? בדיקה מעלה שיום רביעי הוא יום שידור של רשת. ובדיקה נוספת מגלה שמיכאל שטראוס, מבעלי החברה מחזיק גם בשישה עשר אחוז ממניות הזכיינית. מקרי? אולי. </div>
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjcxG6UwR6GKCXrvLJQsk5g7JtmSt0tjOgofzE-Ayn_GkLzMVZ4b0oakZ1HIcHFo97bqEJwKa5Xg4tp00JOxULu0EsmOwFzFl1yfbtWwg4XKUjItI9Jt8t7cH72kPkScw3Ri1CJ1PmR4q8/s1600/PicsArt_1351456264974.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="200" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjcxG6UwR6GKCXrvLJQsk5g7JtmSt0tjOgofzE-Ayn_GkLzMVZ4b0oakZ1HIcHFo97bqEJwKa5Xg4tp00JOxULu0EsmOwFzFl1yfbtWwg4XKUjItI9Jt8t7cH72kPkScw3Ri1CJ1PmR4q8/s200/PicsArt_1351456264974.jpg" width="178" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מוזי ורטהיים המחזיק ב 51% ממניות קשת<br />
הוא גם בעל השליטה בטרה</td></tr>
</tbody></table>
<div>
היום דווח כי טרה תעלה גם היא את מחיר מוצרי החלב בארבעה אחוזים. גם את זה לא שמעו צופי חדשות 2 במהדורה. מקרי? אולי.</div>
<div>
בדיקה מהירה מעלה שיום ראשון הוא יום שידור של קשת. בדיקה נוספת מראה שמי שמחזיק ב 51% ממניות קשת ועד לא מזמן שימש יו"ר הדירקטוריון הוא מוזי ורטהיים. חיפוש מהיר בגוגל מעלה כי בבעלותו נמצאת גם קוקה קולה שרכשה את טרה לפני שבע שנים.</div>
<div>
לשם ההגינות נזכיר כי גם בערוץ 10 לא שידרו כתבה על טרה היום, וייאמר שאתר הזכיינית קשת מאקו דיווח על ההתייקרות, ובכל זאת כצרכני חדשות שווה לבדוק בכל זאת, מי מוסר לנו אותן, וכן, גם צריכת חדשות ברשתות החברתיות יכולה להפוך לסוג של תיקון שהליין אפ החברתי עושה לתקשורת הממוסדת. ולתנובה, הזוכה הגדולה בקרב על הסיקור העויין, נציע לרכוש כמה מניות בערוץ 10.</div>
<div>
<br /></div>
</div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com1נווה אילן, ישראל31.807585 35.08092231.800838 35.0710515 31.814332 35.0907925tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-47248176866863194932012-10-16T00:51:00.000+02:002012-10-16T01:44:31.269+02:00סותמים לנו את הפה שלכם<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
אם במקרה הייתם משחקים איתי במשחק האסוציאציות, ורק במקרה הייתם בוחרים ב"הפגנה" בתור השאלה הראשונה הייתי אומר: "הקניון של כתב הטלוויזיה". בהפגנה יש הכל, דרמה, טובים ורעים, אלימות, גיבורים, והכל זמין בהישג יד. כולם מבקשים לשרת אותך, הלקוח, יגידו ויעשו כמעט כל מה שתבקש, רק תצלם ותעזור להעביר את המסר. אבל היום הלכתי לקניון בלי ארנק.<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhPgc0hkjBZ8vA1diH5CuyRB3Wdi0vwb4Kxopta2EYrWg8RrlJxpiZsyPCOqt9zg_M5PPZI9OPikIuP_1l4hMXSVeaPFGXxo1tep8Whh1RXiKi621e82nKKMHcXowQIrrYBJeQR4PaWUZM/s1600/DSC_6734p.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="235" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhPgc0hkjBZ8vA1diH5CuyRB3Wdi0vwb4Kxopta2EYrWg8RrlJxpiZsyPCOqt9zg_M5PPZI9OPikIuP_1l4hMXSVeaPFGXxo1tep8Whh1RXiKi621e82nKKMHcXowQIrrYBJeQR4PaWUZM/s320/DSC_6734p.jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">הפגנת החדשות המקומיות, צילום: יוני ריקנר</td></tr>
</tbody></table>
<div>
<br /></div>
<div>
השתתפתי בלא מעט הפגנות כמפגין, החל מהפגנות נגד סגירת רחוב ים סוף בשנות השמונים, דרך ההפגנות המיתולוגיות נגד סגירת רחוב בר אילן בירושלים, וגם בהפגנות "מחנה השלום" בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, אבל מאז חלף זמן רב, בו הייתי בלא מעט הפגנות, אבל אף פעם לא על תקן משתתף, אלא על תקן כתב המסקר את ההתרחשויות.</div>
<div>
<br /></div>
<div>
ברוח פוסט מודרנית ומכניקת הקוונטים, רק אגיד שברור שגם אם אינני משתתף אני חלק מההתרחשות, ונוכחותה או אי נוכחותה של המצלמה משנה את תוצאות הניסוי. כל סיטואציה מקבלת פרשנות אחרת ועוצמה שונה כשהמצלמה נכנסת לתמונה. כל כתב מחכה למכה במצלמה לפעמים ממושא הסיקור, כמו מפגין חרדי שיוסיף גוועלד מאיים וייתן לצופה תחושה ש"עבדת בשבילו", לפעמים כניסתו המאיימת של שוטר ששם ידיו על העדשה יכולה לעשות את העבודה. אם הצלחת לקלוט פוליטיקאי או פקיד בכיר המנסה לחמוק מהמפגינים ודחפת לו מיקרופון כשאינו מוכן אתה יכול להיות מבסוט ולטפוח לעצמך על השכם.</div>
<div>
<br /></div>
<div>
אבל היום הלכתי להפגנה ללא צלם. גם בלי מיקרופון. עמדתי והפגנתי עם שאר חבריי. בימים הקרובים יכריעו הפוליטיקאים את עתידנו, בשבוע הקרוב, לפני שתתפזר הכנסת יוכלו חברי הכנסת להעביר את החוק שעבר בוועדת שרים לענייני חקיקה ועוכב בשל הערר שהציב האוצר. אם לא ייקרה הדבר נלך אני ושאר מאה ושמונים חבריי מהחדשות המקומיות בכל רחבי הארץ ללשכת האבטלה.</div>
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjTUCRInmoZbN6TJobhO05LWrZrL0NW3-vwlaTCSAi3k9WceleMT18-V5l_c-kCOuphi0pxixTBuiuVnOdsiZGj_NlePMdWRNWNBn-pRnvO-WDCi1naBC3Eu4YDUOQijS4UhyphenhyphenzuZKnk5YY/s1600/1374838-18.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="150" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjTUCRInmoZbN6TJobhO05LWrZrL0NW3-vwlaTCSAi3k9WceleMT18-V5l_c-kCOuphi0pxixTBuiuVnOdsiZGj_NlePMdWRNWNBn-pRnvO-WDCi1naBC3Eu4YDUOQijS4UhyphenhyphenzuZKnk5YY/s200/1374838-18.jpg" width="200" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">שטייניץ אל תחסל את החדשות המקומיות</td></tr>
</tbody></table>
<div>
זו הייתה הפגנה עצובה. השלטים הוכנו, המגפונים הובאו, אבל לא היה מי שירים אותם ונאומי פועלים לא ממש נשמעו. בדיוק כמוני מורגלים שאר המפגינים להיות בצד השני. לא מפגינים אלא מסקרים. בגל הקשה שעובר על התקשורת הישראלית, שלוקח איתו עיתונאים ומערכות חזרה אל מימיו הסוערים והקוצפים של שוק העבודה, זו כבר קלישאה שחוקה, אבל היום הרגשתי כמה היא נכונה.</div>
<div>
<br /></div>
<div>
עשרות עיתונאים המסקרים את הפריפריה והפריפריה החברתית ומורגלים בסיפורים קשים של מפעלים שנסגרים, מוצאים עצמם לפתע באותה סיטואציה, ותאמינו לי, לא קל להרגיש פתאום שאתה בצד השני. זה לא שלא עשית את עבודתך על הצד הטוב ביותר, זה לא שלא עשית הכל כדי שהמפעל יצליח, אבל המציאות שרירותית ולפתע גם אתה בסכנה.</div>
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgJ9-WDhWvMDLocyfvkNf30kDk1MquczRBK-ECyLaZF4gI_-VuPtezzCuRfTAV4nO8MdYnGN-YfJeKHFcB9fasZVWFUrRSRE7-nqFpLZniNRf3_Z_q3RWAehy0YBibsQ6Sz6i2A4YirJ2k/s1600/2979169408.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="150" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgJ9-WDhWvMDLocyfvkNf30kDk1MquczRBK-ECyLaZF4gI_-VuPtezzCuRfTAV4nO8MdYnGN-YfJeKHFcB9fasZVWFUrRSRE7-nqFpLZniNRf3_Z_q3RWAehy0YBibsQ6Sz6i2A4YirJ2k/s200/2979169408.jpg" width="200" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">סותמים לנו את הפה שלכם</td></tr>
</tbody></table>
<div>
ואז, בזמן שחיים הר-זהב נואם ומנסה לעורר את המפגינים השפופים הגיעו מפגינים של הפגנה אחרת. ביניהם אנשי "המעברה" וחבריהם מרחבי הארץ. בשנה האחרונה סיקרתי לא מעט את מאבקם של זכאי הדיור הציבורי, וכך גם חבריי במערכות האחרות. ולפתע הגיעו מושאי הסיקור מכל הארץ כדי לעמוד לצידנו. המפגינים המקצועיים האלה, שצברו לא מעט ניסיון בהפגנות בשנה וחצי האחרונות הביאו עמם תנופה והשתלבו בהפגנה. ולא איכפת לי להיות רגשני ולהגיד שצמרמורת עברה בגבי, וגאווה מילאה אותי. עיוור מחיפה שלא קיבל סיוע בדיור נעמד וסיפר במגפון כיצד מערכת חיפה הייתה שם בשבילו וליוותה אותו, אחרים אמרו שהשתקת החדשות המקומיות היא סתימת פיותיהם. שלא סתם מבקשים לסגור אותנו, ולרגע הרגשתי איך הסיסמאות אינן מופרכות.</div>
<div>
<br /></div>
<div>
ההפגנה ביקשה לעבור אל מול הכנסת והיס"מניקים סירבו לתת לנו לחצות את הכביש. לרגע ביקשתי להוציא את הפלאפון ולצלם, בכל זאת זה חזק ממני, אבל נמנעתי. דווקא למפגינים שזה עתה באו הירשו לצאת, הם "שייכים" להפגנה אחרת. ושוב שיעשעה אותי הסיטואציה. לרוב אני הוא זה שיכול לעזוב את הזירה מתי שאני רוצה, ואותי יעזבו השוטרים בשקט. אתי חן, פעילה במאבק הדיור הציבורי, הרימה את מצלמת ה PC (מפגינים מקצועיים כבר אמרנו) וצילמה אותי, לרגע הרגשתי איך היוצרות מתהפכות, מי מסקר את מי, ומי עוזר למי. גם עובדיה, גלית ובני באו להביע את הזדהותם, והרגשתי שלא משנה איך יסתיים הסיפור שלנו, בהצטרפותם הראינו לכולם שאנחנו הכי רלוונטיים, ומי שמשמיעים את קולה של הפריפריה. אבל איך אמר חיים הר-זהב בהפגנה, "כששאלתי למה שטייניץ לא מטפל בזה, פקידי האוצר ענו לי זה לא מעניין אותו. הפריפריה לא מעניינת אותם". ומסתבר שלא מדובר בססמאות נבובות, אנחנו קולה של הפריפריה, ולנו סותמים את הפה.</div>
</div>
אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com0רוטשילד, ירושלים, ישראל31.777042 35.2053531.7635435 35.185609 31.790540500000002 35.225091000000006tag:blogger.com,1999:blog-8278000955675883440.post-58783879578237041212012-09-29T00:00:00.002+02:002012-10-04T12:10:33.189+02:00אחרי החגים חוזרים לפינויים<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjh5xJcille9g7FPa49DVtbWu_z4lhFBwWf5p5X5wsLQo-Z8sW-xRX8WkpmpQ_cTAVWDdpMdnrr8JCOKM4e9sxcZXPrpOKv4zp1PorgUDm4Ix5xyZ0p3qQujUUKcTyWf44-oiJyjc0eER4/s1600/%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%93.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjh5xJcille9g7FPa49DVtbWu_z4lhFBwWf5p5X5wsLQo-Z8sW-xRX8WkpmpQ_cTAVWDdpMdnrr8JCOKM4e9sxcZXPrpOKv4zp1PorgUDm4Ix5xyZ0p3qQujUUKcTyWf44-oiJyjc0eER4/s1600/%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%93.jpg" /></a>סוכות בפתח, וכמי שקרוב מאד למסורת וחגי ישראל פירסמתי את הפוסט <a href="http://www.urierlich.com/2012/09/blog-post_27.html#.UGYZQrLN_N4" target="_blank">בסוכות תשבו שעת ימים או אולי כמה שנים...</a><br />
<div>
פולו אפ על כמה סיפורים של מצוקת דיור, לכבוד החג שמהותו דיור ארעי. כל המקרים מחכים "לאחרי החגים", אלא שיש מי שמבקשים להפוך את החג לאקטואלי יותר. לפני כארבעה חודשים השתלטה קבוצת המעברה על בניין נטוש בשכונת הקטמונים. אבל רגע לפני סוכות הודיעו להם כי הפינוי בדרך. </div>
<div>
<iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/qvPxM_pRkTE" width="640"></iframe></div>
<div>
<br />
אחרי שורה של פלישות ופינויים ממבנים שונים ברחבי העיר הם חזרו הביתה, ל"קטמונים". באישון לילה נכנסו הפעילים למבנה הנטוש ברחוב השומר בשכונה, ודי מהר גילו שצדקו. שם, במגרשם הביתי, אף אחד לא מיהר לפנות אותם בכוח. המבנה שנמצא בבעלות משותפת של נעמ"ת ועיריית ירושלים עמד נטוש כשלוש שנים, ועד מהרה נוצר קשר עם ארגון הנשים של ההסתדרות והחל מו"מ על שימוש הקבוצה במבנה.<br />
<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjD9DjhluSKVEY28r3xOIMkI0tN1g4u-r_3HELSheb6j0nfrcDTd7DyarSu7Y0JmKN2CkM8IaMmVQlmWa1A4Ng3IPvEdryFXwCWEkvln8KPNlRC45mcennLRtPncV1uNgudRoUGgD1L5JU/s1600/537746_453760797985177_274242409270351_1558031_1719957980_n.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="238" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjD9DjhluSKVEY28r3xOIMkI0tN1g4u-r_3HELSheb6j0nfrcDTd7DyarSu7Y0JmKN2CkM8IaMmVQlmWa1A4Ng3IPvEdryFXwCWEkvln8KPNlRC45mcennLRtPncV1uNgudRoUGgD1L5JU/s320/537746_453760797985177_274242409270351_1558031_1719957980_n.jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">פעילי המעברה אחרי הפלישה "משחררים" את המבנה</td></tr>
</tbody></table>
הגרעין הקשה של הקבוצה המורכב מאמהות חד הוריות המתקשות לקבל זכאות לדיור ציבורי, והן שניהלו את המו"מ.</div>
<div>
הפנתרים השחורים הם מודל לחיקוי, ופנתרות הוא הכינוי או מילת החיבה האהובה עליהן כשהן פונות זו אל זו, ובמידה רבה של צדק. בקבוצה גם גברים, אבל הנשים הן הלב הפועם של המאבק, והגברים בקבוצה אינם דומיננטיים כמו קבוצת הנשים הנלחמות בשביל גוריהן האנושיים. מטבע הדברים ניהלו הן את המו"מ עם ארגון הנשים.<br />
המבנה הפך למבנה ציבור ולמרכז פעילותה של הקבוצה. השבועות עברו, החודשים חלפו והמו"מ הלך והתקדם. אף פעם הן טוענות לא הסתירו את המטרות של הקבוצה ואת העובדה שהיא מורכבת מפעילים נוספים. אבל השבוע קיבלו הפעילות את הידיעה המרה שירח הדבש בינן לנעמת נגמר. לפני חודשיים ניתקו להם את חשבון המים וכעת מתכוונים לנתק את חשבון החשמל. כדי לעשות את זה תצטרך חברת החשמל להיכנס למבנה, ושם צפוי הפיצוץ.<br />
<br />
<blockquote class="tr_bq">
<i><span style="color: #b45f06;">"הפינוי יהיה כלל הנראה אחרי החג"</span> </i>קבעה אילנה דניאל, יו"ר מחוז ירושלים של נעמת. <i><span style="color: #b45f06;">"בעקבות הסיור שערכנו במקום אני וגליה וולך (יו"ר נעמת), הגענו למסקנה כי לא נוכל לשתף פעולה עם הקבוצה. בכלל לא מדובר בקבוצת נשים, יש שם גם גברים"</span></i>. לא ידעתם זאת שאלתי? הרי הקבוצה לא הסתירה זאת מעולם, דניאל לא נתנה תשובה ברורה, אבל הוסיפה "<i><span style="color: #b45f06;">כשהיינו במקום ראינו שלט בו כתוב משהו כמו 'פלשת, ניצחת' זה לא מקובל עלינו. חוץ מזה במקום מתגוררים אנשים. איזה מין מרכז קהילתי זה?"</span></i>. הקשיתי ושאלתי, הרי המקום עומד ריק כבר שנים, לא מדובר במקום שהשמשתם. הם לקחו ועשו יש מאין, מדוע לא לאפשר להם את הפעילות? <i><span style="color: #b45f06;">"הצענו להן את זה במו"מ, אבל הן אינן מוכנות לחלוק את המקום עם אף אחד"</span> </i>ענתה דניאל, <span style="color: #b45f06; font-style: italic;">"הם רוצים את המקום לגמרי לעצמם" </span>קבעה. וכדי לתת חיזוק לעמדתה הוסיפה,<span style="color: #b45f06; font-style: italic;"> "גם השכנים לא ממש רוצים אותם שם. קיבלנו המון תלונות"</span>. </blockquote>
<br />
<blockquote class="tr_bq">
את ויקי וענונו, אחת מפעילות המעברה הדברים מקוממים. <i><span style="color: #b45f06;">"זה שקר. רק לפני כמה ימים אילנה (אילנה דניאל - יו"ר מחוז ירושלים של נעמת) השביעה אותי לא לספר לאף אחד, אבל אמרה שכנראה נקבל את המקום חמישה ימים בשבוע מבוקר ועד ערב"</span></i>. אז מה השתנה תהיתי, לוענונו הסבר פשוט מאד. <span style="color: #b45f06;">"<i>אחרי הסיור אצלנו הייתה להם פגישה אצל ברקת. הוא רק שמע עלינו ואמר לה שבשום פנים ואופן לא לאפשר לנו את זה"</i></span>. שאלתי את דניאל האם יש אמת בדברים, אבל היא שללה זאת בתוקף. <i><span style="color: #b45f06;">"עיריית ירושלים וניר ברקת אין שום חלק בעניין. זה לא עניינם בשום צורה"</span></i>. היא קבעה שוב באופן חד משמעי. אלא שהמבנה נמצא בבעלות משותפת לעירייה ולנעמת, כך שבכל מקרה העירייה צד בעניין. אלא שעד עכשיו, ארבעה חודשים, לא התנכלה העירייה לקבוצה ולא ביקשה לפנותם. מדוע אם כן דווקא עכשיו בחרו לפנותם?. אילנה דניאל: <i><span style="color: #b45f06;">"תראה, אני קיבלתי את הסיפור הזה בירושה. נבחרתי לא מזמן. אני ילידת השכונה, ובאמת יש לי המון רצון לעזור והמון רעיונות מה לעשות עם המבנה. אבל זו לא החלטה שלי. היו"רית הארצית ראתה את המקום ולא מוכנה לאפשר להן להיכנס למבנה".</span></i></blockquote>
את תגובתה של עיריית ירושלים אגב לא הצלחנו לקבל כי דוברות העירייה אינה עובדת בחג. אבל סביר להניח שגם אחרי הפינוי לא תמהר העירייה להגיב. כך או כך וענונו מצידה רואה עצמה נבגדת.<br />
<blockquote class="tr_bq">
<span style="color: #b45f06;"><i>"במשך חודשים אנחנו במו"מ איתם. לקחנו מקום ששלוש שנים אף אחד לא נכנס אליו. הם לא יכלו לעשות שם כלום. רק לאחרונה הייתי אצלם בפגישה בת"א ונתנו לי להאמין שהכל הולך בכיוון הנכון. למה? אבל כדי לנתק את החשמל ייצטרכו להיכנס למבנה..." </i></span></blockquote>
<br />
אחרי החגים ישובו פעילי "המעברה" לשיגרה הסיזיפית. פינוי, שוב פלישה, וכנראה עוד פינוי. אבל לפני זה ייצטרכו לפנות אותם מרחוב השומר 5. את הפינוי הפעם תוביל ההסתדרות, באמצעות הזרוע הנשית שלה, נעמת. כן, הפעם הגיע תורו של ארגון העובדים שהיה אמור לדאוג לתודעה המעמדית של הפרולטריון, לנסות לרסק אותה פעם נוספת. את התמונות הקשות של הפינויים ראינו כבר בשטרן ובפינסקר. אבל הם בסיזיפיות של מי שאין לו באמת ברירה ימשיכו להילחם על החיים ועל קורת הגג.<br /><iframe width="640" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/CHpjTiiTbUI" frameborder="0" allowfullscreen></iframe>
<br />
<div>
<br /></div>
<iframe allowfullscreen="allowfullscreen" frameborder="0" height="360" src="http://www.youtube.com/embed/9yp1DI0OI_I?list=PL89CB4E7E6140EAD7&hl=iw_IL" width="640"></iframe>
</div>
</div>אורי ארליךhttp://www.blogger.com/profile/16023016292103221245noreply@blogger.com0השומר 5, ירושלים, ישראל31.755511 35.197778731.7538235 35.1953112 31.757198499999998 35.2002462