יום שלישי, 24 באפריל 2012

מדינה של מוח/ ציניות או ציונות

קשה לי לחשוב על עצמי כפטריוט גדול. אני בהחלט ציוני, אבל מבחינה אסתטית מה אני אגיד לכם, דגל, המנון ואנדרטה זה לא בדיוק כוס התה שלי (אני יותר בכיוון של שחור, וגם אספרסו בא בחשבון). ובכל זאת, אתמול מצאתי את עצמי מצפצף בצומת פת למוכר דגלים (בטח עובד קבלן של ארגון פשע שקיבל זיכיון על הצומת הסואן) ורוכש ארבעה דגלונים. שניים לאוטו  ושניים נוספים לבנות. כשראו את הדגלים התרגשו כמובן ותלו כל אחת בצידה על חלון האוטו, ובדגל הנוסף נופפו בנסיעה.

כשהגענו הביתה רצה כל אחת לעיסוקיה וזרקה את הדגל על הרצפה. כמו רס"ר בקבע (ואני כדי להסיר ספק, רס"ר רק במילואים) הפניתי את תשומת לבן לכך שזרקו את דגליהן על הרצפה. בניגוד לכל פעם אחרת בה אני מעיר להן, הפעם שתיהן הזדקפו, הקשיבו ורצו לתקן את "הטעות". עדיין איני מצליח להבין למה.

בערב ציירה בתי ציור של גטו. בגיל חמש זרקו לחייה את המושג "שואה", יום הזכרון והצפירה עברו, אבל היא עוד לא התחילה אפילו לעכל את הדברים (כאילו שאפשר). כדרכה החלה לחקור ולעבד את העניין.

בערב הן ביקשו שאקריא להן את "משה בתיבה" ושוב מצאתי שאני מלמד אותן כיצד אנו היהודים נרדפים מאז ומתמיד, "שמי השני" אמרתי להן "משה, בדיוק כמו סבי, ומה זה משנה בכלל אם יש או אין אלוהים אם אחרי אלפי שנים כולנו עדיין זוכרים את משה", ולא ממש הצלחתי להבין מאיפה זה בא לי...

כל זה היה אתמול. הבוקר כבר הגעתי לגבעת התחמושת, שם כתובות נאצה רוססו ערב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל.  אני באמת מהאחרונים להזדעזע, אבל התקשיתי, ועודני מתקשה להבין, איך זה שבמהדורות החדשות המרכזיות קיבל אירוע, בו קבוצה, ולא ברור עדיין איזו, בחרה לירוק דווקא על מה שמסמל את הערבות ההדדית שנוצרה פה, לפני שעלו עוד שאלות של כיבוש.

אני שואל את עצמי אם  יש לי ו' אחת מיותרת. אם אני יותר מדי ציוני ופחות מדי ציני, אבל כנראה שאני בכלל לא הנקודה, אלא הבנות שלי והעורך. בזמן שאני שחזרתי איך רצו להשמידנו, הוא ישב ככל הנראה בקונטרול. במקום להקריא לבתו את משה בתיבה מוחו התעסק בדברים אחרים, ולכן הוא אינו לא חולק את מצב רוחי הציוני. בינינו הכל עניין של מדינה של מוח, איך אומרים באנגלית? State of Mind





2 comments:

  1. אין ספק שהאירועים של השנה האחרונה הביאו רבים מאיתנו להרהר אודות מידת הציונות והציניות שלהם. כל אחד תר אחר המידה הראויה והמתאימה לו.
    הסמיכות של יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות עושים סלט לא פשוט בבליל הקולות הרוחש במוחנו. אז פעם אנחנו עם הפנים לכיוון הציני, ובשבוע זה אנחנו עם הפנים בכיוון הציוני.
    ואיך אמר שלמה ארצי? "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר" - בשבוע הבא נשוב להיות ציונים צינים...
    בהחלט פוסט חזק, גורם למחשבה - תודה!

    השבמחק
  2. אין ציונות בלי ציניות, ולהיפך. רק קבוצה כמונו, ברוכה בהומור עצמי, יכולה לקחת על עצמה פרוייקט כמו ישראל. נראה לי שככה זה – כדי להיות מלאי חזון, צריך לגחך קצת מאחורי השפם. אחרת הרצינות תגמור את כולנו.

    לא ציניות ולא ציוניות הן מילים גסות. ציוניות היא מילה בעייתית, כי כמו "ישראלי" יש לה משמעות סובייקטיבית ומשתנה מאדם לאדם. אם הציוניות שלך כוללת ציניות (כמו אצלי) – זכית. גם להשתייך לקבוצה וגם להעביר עליה ביקורת. אני חושבת שזה מה שעושה את ישראל למה שהיא.

    מדינה היא יצור פיקטיבי. זה לא עניין מוחשי, אלא רעיון שכולנו מורגלים אליו מלידה. הסיבה שהדגלים הזרוקים הפריעו לך, אני מניחה, היא כי אתה משייך את הסמלים למדינה (שזה הדבר שלימדו אותנו לעשות). כלומר – הן זרקו את הרצל, בן גוריון, 5 פרסי נובל ועגבניית שרי של מכון וייצמן על הרצפה, יחד עם 3 שנים בצבא וכל הזהות שלנו כישראלים. תכל'ס, הדגל הזה הוא לא האישיו. זה שיש לך את הרפלקס הזה כלפיו זו התפתחות טבעית של המקום בו גדלת. זה בעיקר אומר שאתה שייך, ושלמרות הציניות (שהובילה אותך לשים לב לכל העסק), אתה גם ציוני.

    השבמחק