והרי החדשות/ שירת המבזקים

את ההיסטוריה כולנו כבר יודעים לדקלם כתבו המנצחים. אבל את ההיסטוריה כותבים בהווה, למען חוקרי העתיד.
שירת הסטיקר מציגה היטב את טשטוש הזהויות כשהערכים מטשטשים, אבל לפחות מהדורות החדשות נראות לרובנו כמפלט אחרון של מודרניזם והיררכיה, כל מה שהאינטרנט הרג עדיין חי (גם אם גוסס), במהדורות החדשות, המייצגות סדרי עדיפויות באופן ליניארי. מה שחשוב ייכנס, מה שפחות לא, ומה שמעניין את "העם" יישאר לבלוק השלישי.

אבל את החדשות כותבים אנשים, ואלה אף פעם אינם חפים מטעויות. חלקן מודעות ומכוונות, וחלקן לא. אבל את כל טעויות העריכה, אפשר היה למצוא בקלות היום במבזקי האתרים. כל מה שכל עורכי החדשות ידעו, או לפחות יכלו לדעת, ובחרו להשאיר בחוץ.
   
שעה קלה לאחר הפיגוע בשומרון התקבלה קריאה גם במד"א בירושלים. עובד ניקיון פלסטיני נמצא שוכב בגינה ציבורית בסמוך לרחוב זוננפלד במאה שערים, דקור בפלג גופו העליון כשהוא מאבד דם רב. תוך זמן קצר הגיעו למקום גם כוחות משטרה שערכו סריקות אחר הדוקרים ואנשי היחידה היהודית בשב"כ.
הפלסטיני פונה לבית החולים שערי צדק לאחר שעבר החייאה בידי עוברי אורח, כשהוא במצב קשה.


בשעה 09:21 פורסמה הידיעה הבאה במבזקי ynet:

היותו פלסטיני לא ממש נראתה חשובה לעורכי המבזקים, וכך גם הסיפור שהתחיל להתפתח.

יותר מחצי שעה אחר כך עולה ידיעה נוספת, הפעם במבזקי NRG:

לפי הידיעה הזו הפצוע שכבר נמצא בחדר הניתוח בשערי צדק עדיין לא פלסטיני וכנראה התבלבל ופינה עצמו לבית החולים הלא נכון.  ואם מצבו לא מספיק קשה הנחיתו אנשי מעריב על הפועל שאך זה עתה הונשם גם אירוע לבבי. מעניינת רק עובדה אחת, מדוברת איזה בית חולים קיבלו את המידע הזה?

כעבור כמעט שעתיים, טורח גם אתר וואלה לעדכן את קוראיו:

זירת האירוע, זוננפלד פינת כפר השילוח

אז נחזור ונציין שאין כל הוכחה שמדובר בפעולת תגמול.

השמועה בקרב קהל  הסקרנים החרדים סיפרה ששני חובשי כיפות סרוגות נראו נמלטים מהמקום, ונכון שלא סתם בוחרים החרדים להשמיץ את ה"מזרוחניקים" אחרי שהוגלו מהקואליציה, אבל הספקולציה אינה מופרכת, ועל כך תעיד גם נוכחותם הממושכת של השב"כניקים במקום.

מלבד ידיעות אלו, וידיעות במבזקי הרדיו לא התייחס שום כלי תקשורת בצורה רצינית יותר לתקרית בה נדקר באופן מסתורי פועל ניקיון פלסטיני בשכונה היהודית בסמיכות לפיגוע בשומרון. אולי כי מתנחלי השומרון סיפקו את ליטרת הדם והריגוש לעורכי המהדורות המרכזיות בדמות שריפת מטעים ויידויי אבנים לעבר פלסטינים, ואולי פשוט כי אף אחד לא רוצה לדבר על תג מחיר כשיהודי מת.


לא חולפת חצי שעה מהידיעה שניתנה באתר וואלה, ו ynet מוסיף ידיעה נוספת:

הידיעה לא זוכה להפוך לכתבה, תקיפה של ערבים שוב אינה שווה יותר מידיעה במבזק, אליו לא ממש ברור מי מגיע. חולפות כמה שעות נוספות ופשע שנאה נוסף לכאורה מופנה נגד ערבים בקרית משה, לא רחוק מאותה ישיבה ממנה יצאו הנערים שתקפו את הבלשים הערבים.

על כל אלה ועוד לא שמעתם היום לא בערוץ עשר ולא בשתיים, כי מה זה אוטו של ערבי שנשרף, ומה זה פועל פצוע במצב קשה לעומת אלמנה וחמישה יתומים. ואיך אפשר להאשים את מיטב בני הציונות הדתית שיצאו ממרכז הרב?
את ההיסטוריה כותבים בהווה אמרנו, האינטרנט הרג גם את ההיררכיה, אבל לפחות נתן במה דמוקרטית לתיעוד וכתיבה. את מה שבחרו עורכי המהדורות להוציא, יכניסו בלוגרים ופוסטים בפייסבוק, אבל גם עליהם ייכתבו בקרוב את "שירת הבלוגר", נראה לי עדיף מ"מצעד המבזקים".

פוסט, ציונות.

מיום השואה ועד יום העצמאות

כמו כל יהודי טוב, עונה לשאלתי על יחסו לציונות יו"ר זק"א יהודה משי זהב בשאלה: "מי הוא ציוני?" ומיד ממשיך "מי שחי בארץ. מי שאוהב את הארץ. ברור שאני ציוני. הרי אני כאן כבר 11 דורות". אבל מי שעשה היפוך של מאה ושמונים מעלות מאז תיפקד כקמב"ץ העדה החרדית ועד שהדליק משואה ביום העצמאות, לא נעצר בנקודה זו "אנשים אומרים גן עדן, בית שלישי וחושבים שייפול איזה בית מקדש מזהב משמיים ומכוניות ייצמחו על העצים, אבל הם לא מבינים שזה כאן. המדינה, מעולם מצבנו לא היה טוב יותר".
קשה להישאר אדיש ללהט בו נאמרים הדברים, אבל קשה עוד יותר שלא לשאול את עצמך, מה קורה פה? גם ככה לרפלקס השמאלי ולחוש האסתטי שלי לא נוח להודות שאני ציוני, אבל כאשר הנאום הציוני ביותר ששמעתי לאחרונה בוקע מפיו של חרדי המדבר בלהט על השילוש של הרב קוק: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, כחילוני שמאלי אני מתכווץ עוד קצת בפינה ושואל את עצמי האם אני באמת רוצה או אפילו יכול, לחסות בצילו של אותו עץ.

כותרת המשנה של הבלוג, שבחרתי לפני בערך כשנה, היא "ניסיון להבין מאיפה באנו ולאן אנו הולכים", ובכל זאת מעטים הפוסטים הקולעים להגדרה. אולי מכיוון שהכותרת נבחרה בסמיכות לפתיחת הבלוג, בתקופה שלקראת יום העצמאות, כשברקע יום השואה ובפתח יום הזכרון, עסקו הפוסטים הראשונים בדיוק בשאלות אלה. מטבעה של התקופה שמכבש האירועים פועל גם עליך, ואתה מוצא את עצמך קצת יותר ציוני, ומעט פחות ציני.
סביר להניח שלולא הכריחה אותי העבודה לעסוק בחומרים אלו, מהם עשויה בניית הזהות הישראלית המשתנה,  הייתי עושה כל שבכוחי להתרחק מהמכבש הדורס את המטענים השונים והופך אותם לשטוחים יותר ואחידים, לא בגלל הרצון להיבדל, כמו סלידה מהרטוריקה והפשטנות שהמשימה דורשת.

את השורה התחתונה אתן כבר עכשיו, למרות כל המאמצים המכבש הצליח בסופו של דבר לעבור במידה מסויימת גם עליי, בין יום השואה ליום העצמאות כשבתווך יום הזכרון מצאתי גם לא מעט דברים יפים שקורים פה, מדינה של מוח (state of mind) אמרתי כבר בפוסט הראשון של הבלוג הזה.

יום השואה

מקהלת בת ים, טקס יום השואה בבית הדיור המוגן לניצולים

אחרי כל דובר בטקס יום השואה בבית הדיור המוגן הציבורי בארמון הנציב עלתה מנהלת הבית לתרגם את הדברים. כתשעים אחוז מדיירי הבית הם ניצולי שואה, אף לא אחד מהם דובר עברית. את הטקס פתחה מקהלת בת ים, מקהלה רוסית. השירה נוגעת ללב, הגברים לבושים חליפות שחורות, הנשים שמלות. במהלך הטקס והנאומים אחד החברים תופס תנומה. הקהל שקט, אנשים שאינך יכול לנחש מה חולף בראשם, לא רק בגלל המרחק התרבותי, חייהם לימדו אותם להסתיר. בצעירותם חוו את זוועות השואה, ורוב שנותיהם עברו בצל השלטון הסובייטי, קשה להאמין שדווקא בזקנתם ירשו לעצמם להסיר הגנות. בין אנשי הבית עיניי צדות גברת מבוגרת עם תנועות לא רצוניות שדמתה באופן מפחיד לניצולת שואה שהייתה הולכת בשכונת ילדותי. כולנו פחדנו ממנה, כנראה שגם היא מאיתנו. מעולם לא ראיתי אותה מסתכלת על אף אחד. תמיד הלכה כשראשה פונה ימינה בתנועה חדה וחוזר קדימה, ושוב ימינה. ידה המקועקעת רועדת. יום אחד פשוט הפסקתי לראות אותה.

השואה מבחינתי היא נושא חי אמנם, אבל רחוק מאנשים. אני קורא שואה, רואה שואה, תקופות שיותר ותקופות שפחות, שבל ככל שחולפות השנים, החיבור בין היום הרשמי לרצף והקונטקסט הלאומי קשה לי. יום השואה בין ניצולים מחזיר אותי מצד אחד להקשר הלאומי, ומנגד מנכיח את האינסטרומנטליות שלה בידי המדינה.

לפי נתוני משרד השיכון כעשרים אלף ניצולי שואה הזכאים לדיור מוגן נמצאים ברשימות ההמתנה. לרוב מחכה הזכאי עשר שנים עד שזוכה למקום, ובמקרים האלה קשה להתעלם מהעובדה שהזמן דוחק.
שר השיכון אורי אריאל מכריז כי אישר לבנות חמישים דירות נוספות בבית ודוחף את חברת עמיגור לצאת למכרזים נוספים. הטקס תם ואחד מדיירי הבית, דוד לוי, ניגש לשר ומטיח בו: "אתם תמיד מבטיחים ולא מקיימים". השר אריאל שואל: "אתה דייר פה?" ולוי עונה: "כן. אני מרוקאי ואני גר איתם, ולאנשים האלה אין חיים. תדאגו להם". אנשי עמיגור משתדלים למנוע דרמה, מנסים להרגיע את לוי ואומרים לו כי זה לא מתאים, היום יום השואה, לוי עונה בכעס "אז מתי אם לא היום?". דווקא אריאל מרגיע, הוא מחבק את לוי עם חיוך חם ואומר לו: "תעקוב אחרי, טוב? אני מבקש ממך".
משהו בסיטואציה הזו, בה לוי המרוקאי זועק את זעקתן של סווטלנה ואולגה חסרות הקול, ואריאל לא רק שאינו מתרגש, אלא רגיש, משהו בסיטואציה הזו מצליח לשבור את כל מטעני היום. משהו בסיטואציה הזו, רגע אחרי הצפירה, מזכיר כי למרות הכל, הישראליות כאן. דוד לא חושש לדבר, אריאל לא מבקש להשתיק. וסווטלנה ואולגה? טוב, הן אולי לא מדברות, אבל הבנים שלהן כבר לעולם לא יישתקו.

יום הזכרון

כחברה שסוגדת למוות ולמרטירים, יום הזכרון הוא שיא באורגזמה המורבידית של החברה הישראלית. כולנו זוכרים ונזכרים בחמגשיות האלומיניום שעליהן הוגש לנו הכיבוש והסיפוח הזוחל. את השאלה האם מותם היה לשווא הס מלהזכיר בכל ימות השנה, אך ביום זה אנו גם נדרשים לכבד לא מעט מיתות מיותרות. 

בימי מבצע עופרת יצוקה גוייסתי בצו 8, חבר טוב הסובל מהתקפי חרדה גוייס גם הוא. מ"פ הפלוגה, אז קצין בן 37, לא ילד, סירב לבקשתו לפגוש קב"ן, ליתר דיוק נענה לבקשתו, אך מנע את הפגישה פעם אחר פעם.

החבר שגם ככה התקשה לחשוף את מצבו נשבר וסיפר לי על הסיטואציה בה הוא עומד. פניתי למ"פ שהסביר לי כי "הדרך הטובה ביותר היא להתמודד עם הדברים. ברגע שהוא יהיה בפנים הוא יהיה חייב להילחם בזה"  בצה"ל 2008, מ"פ מילואים עדיין מבקש לשחק בחיי החיילים כי "הוא יודע", לא רק את החייל הספציפי הוא היה מוכן להעמיד בסכנה אלא חיילים שצריכים לעמוד לצידו במהלך התקף חרדה תוך כדי קרב. רק בעקבות פנייה אישית ואיומים שלי הגיע הלוחם לקב"ן ששיחרר אותו מפעילות מבצעית. אינני יודע אם החבר כותב למגירה, אך בקלות אני יכול לדמיין מצב בו גם הוא היה יכול להפוך לשיר.

מטרתו של אתר האינטרנט שהוקם לקראת יום הזכרון לעורר את הזכרונות של החיים

ולמרות כל הקושי עם המיליטרזים והמצ'ואיזם של החברה הישראלית הצלחתי גם בעניין זה למצוא מעט אופטימיות. לקראת יום הזכרון הקים מי שהיה מ"פ בחטיבת הנח"ל, אתר אינטרנט שמטרתו הצפה ולא הנצחה. הצפה של הטראומות ודיבור בין הלוחמים שהיו שותפים לקרב בסלוקי בקיץ 2006. האתר הוקם בעקבות פוסט בפייסבוק בו ביקש אדל לברר לגבי תמונה שצולמה בעת פינוי הפצועים למסוק וגררה מאות שיתופים ודיונים, שיתופים ותמונות שהפכו לאתר אינטרנט. "יום הזכרון" אמר השבוע אדל "הוא יום למען החיים ולא למען המתים. אני מאמין כי לכל לוחם הזכות לספר את מה שחווה. בחברה הישראלית כיום אין ממש מקום לחוויות הלוחם הבודד, להתמודדויות הרגשיות שלו, אף לא ביום הזיכרון". מרגע שהחליטו, עבדו הוא ואשתו במרץ כדי להספיק "להעמיד" את האתר ליום הזכרון. אז נכון שכפי שאומר אדל "אנו שולחים את ילדנו להלחם מבלי לצייד אותם בכלים הדרושים כדי שבאמת יחזרו הביתה מהקרב", אבל הוא ושכמותו אינם אפילו סנונית ראשונה של לוחמים מזן אחר, והפתיחות בחברה הישראלית (למרות קצינים כמו מ"פ המילואים שלי) הולכת ומתרחבת, בטח אחרי התנהלות הדרג המדיני במלחמת לבנון השנייה. האתר, והדיון עליו, אני מעז לומר, מעידים שגם אם הסגידה למוות עדיין לא גוססת, היא בדעיכה.

יום העצמאות

באופן די אבסורדי הפכה הפוסט ציונות את הציר הפוליטי בין ימין לשמאל בישראל למעגל. הימין והשמאל הפוסט ציוניים נמצאים במובנים מסויימים קרובים זה לזה הרבה יותר מהשמאל והימין המסורתיים. התמה המרכזית של השנה שעברה הייתה חוסר היכולת או הרצון של הציבור והפוליטיקאים הישראלים והפלסטינים להחליט, שמובילה את שני העמים לכיוון של מדינה דו לאומית. 

בשנה החולפת התמה השתנתה. ההשלמה עם חוסר הרצון להחליט, הסיתה את הדיון מהעניין הפלסטיני פנימה. במערכת הבחירות האחרונה תפסו הדיונים הכלכליים והבין מגזריים חלק גדול בהרבה מבעבר. אבל גם בעניין זה עושה רושם שבזמן שהתלבטנו, התכתשנו ולא הכרענו עשתה המציאות את שלה. החרדים נעשו ציונים יותר והמדינה חרדית יותר.

ביסודה הייתה הציונות מרידה בדת, אך לא שלילתה. להחלטה לא לחכות לביאת המשיח אלא לקום ולעשות מעשה, להתיישב בארץ ישראל ולקחת את גורלנו בידינו, הייתה משמעות מהפכנית. קטונתי מלהכריע אם התזה של פרופ' שטרנהל בדבר היותו של הסוציאליזם הציוני סוציאליזם קונסטרוקטיבי, כלומר משרת את בניית הלאום ולא סוציאליזם כמערכת ערכית בפני עצמה, אבל עובדה היא שרובה של תנועת העבודה הישראלית לא היתה רדיקלית ביחסה לדת כמו מפלגות מרקסיסטיות, ובמילים אחרות, הציונות אולי מרדה בדת, אבל אף פעם לא הייתה מוכנה להתכחש לה, וזו אולי הטעות ההיסטורית, כפי שבאה לידי ביטוי גם בפטור ההיסטורי של בחורי הישיבה. 

אלא שכעבור קצת יותר ממאה שנה הפך הציבור החרדי לציוני, מדינת ישראל היא כבר עובדה מוגמרת מבחינתו, אמנם היא  אינה מבשרת את הגאולה, אבל חלקים גדולים בציבור החרדי מזדהה היום עם הנראטיב הציוני יותר מאשר ישראלים רבים שעובדים ומשרתים במילואים. 

בראיון שערכתי עמו השבוע אמר יהודה משי זהב כי "אני אומר לחבריי כל יום, נגמרה החגיגה, עוד כמה שנים אנחנו צריכים לקחת את המדינה על הגב שלנו, צריך ללמוד איך לעשות את זה. כשהאברכים מתפעלים מפרי הארץ כשהם יוצאים לטיול בבין הזמנים, הם לא מבינים שחקלאי בערבה קם מדי יום לפנות בוקר כדי לגדל אותו, ועכשיו אנחנו צריכים לעשות את זה". רוב החילונים  שסיפרתי, או השמעתי להם את הדברים, לא מיהרו לשמוח על נבואת השוויון בנטל, מה שכולנו שמענו הוא את העובדה שבקרוב הם יהיו הרוב כאן ונשימתנו נעתקה. ובמובן זה צודקים החרדים, הבעייה אינה בצבא או בעבודה (למרות שברור שברגע שייכנסו באופן מלא לסיר הלחץ וכור ההיתוך גם הרתיעה מהם תצטמצם), אלא בעובדה שללא קשר לציונות אנו חולקים שתי מערכות ערכים שונות לחלוטין.

מכיוון שכנגזרת מהיותי ציוני אני מתנגד למדינת דו לאומית ותומך בפתרון שתי המדינות, כך כציוני אני חושב שהדרך היחידה לחבר את החרדים לשאר המדינה הוא להכפיף את שתי האוכלוסיות לסט אחד של כללים, כלומר הפרדה מלאה של הדת מהמדינה, ומי יודע, אולי מהלך זה יצליח לקרב את הצדדים תוך פחות ממאה שנה.