קריאות ה'מוות לערבים', 'שיישרף לכם הכפר', 'נקם אחת משתי עיניי מפלסטין יימח שימם' ו'מוחמד מת', הפכו את מצעד הדגלים בשנים עברו לאירוע שנוי במחלוקת. הקריאות השנה לא השתנו, הונדליזם לא חלף אבל הסיקור התקשורתי של מצעד הדגלים בשבוע האחרון לא התייחס אפילו לרגע לאלימות הצועדים והפרובוקציה שבמצעד.
פעם קראו המתנחלים למצעד הדגלים ריקודגלים, והיום באמת התחיל המצעד במעין ריקוד. ריקוד מלחמה. בשעות הצהריים התחילו סוחרי הרובע המוסלמי לסגור את החנויות. הרחוב ברחבה הפנימית של שער שכם התרוקן. עיתונאים ופעילי שמאל עמדו בצידי הרחוב ליד החנויות, ולידם הצעירים הפלסטינים תפסו עמדות וישבו על הגדרות שבשולי הרחוב. בשלב הזה החלו להיכנס לרחבה נערים יהודים, רובם לבושים בחולצות טריקו ובעלי פאות ארוכות, אחדים עם חולצות לבנות מכופתרות מעטים בחולצות שחורות נושאים דגלי להבה. שפת גופם משדרת הזמנה לעימות.
דקות ארוכות בדקו הצדדים זה את זה, חבורות הנערים הפלסטינים ישבו ודיברו בקול, מפגינות בעלות על המרחב, בזמן שהנערים היהודים בוחנים אותם, יוצרים קשר עין ומנסים לעורר תגובה ללא הצלחה. אז החלה גם שפת הגוף הופכת לבוטה יותר, ואחד הנערים שאל את הנערים הפלסטינים על מה הם מסתכלים. תוך רגעים החל עימות מילולי. אחד הנערים היהודים הסתכל ימינה ושמאלה, ראה שאין שוטרים וירק על אחד הנערים הפלסטינים, אז גם הגיעו כוחות מג"ב ודחפו בכוח את קבוצת הנערים הפלסטינים וגירשו אותם מהמקום. את מקומם על הגדר תפסה קבוצת הנערים היהודים.
הדינמיקה הזו עברה מהגדר התחתונה לגדר העליונה ועוד קבוצת נערים פלסטינים פונתה וקבוצה אחרת של יהודים ישבה במקומה עד ששלושת הגדרות אוכלסו בנערים יהודים. בשלב הזה, כשהרחוב "נקי" מפלסטינים, החלו שוטרי מג"ב לבדוק מי מהזרים ברחוב נושא תעודת עיתונאי, ומי שלא הציג תעודה פונה מהמקום. מצעד הדגלים אינו מפלה בין לא יהודי ללא יהודי, פלסטיני, איטלקי או אמריקאי, כולם גורשו.
המועמדת הבאה לגירוש הייתה השוטר אז-אולי שרבים כבר מכירים. דמות ליצנית של שוטר שמלווה לא פעם את השוטרים באירועים קשים, ומצליחה בנוכחותה לרכך התרחשויות קשות. לפחות עד מצעד הדגלים. בשלב מסוים דרשו השוטרים מהליצנית לעזוב את הרחבה, אך היא התעקשה וסירבה. בזמן שהעיתונאים והפעילים שנותרו ניסו לצלם את השיחה, ניסו השוטרים למנוע זאת מהם כאשר הם מסתירים בגופם את ההתרחשות. בסופו של דבר התעקשותה של אז-אולי השתלמה והיא המשיכה לחלק מדבקות ולבבות לעוברים ושבים.
כל ההתרחשויות האלו התקיימו עוד לפני שהחל המצעד. כניסת הצועדים לרחוב הייתה מלווה כרגיל בשירי הנאצה הגזעניים המוכרים ובעצירה מול הסמטאות שהפלסטינים הושארו מאחוריהן, כדי שיישמעו את כל הרפרטואר. מי שלא נכח ברחוב היו צוותי הטלוויזיה הישראליים. שירי שטנה, "ניקוי" הרחוב על רקע אתני ואלימות בוטה של שוטרים, פסקו לעניין את התקשורת הישראלית וכנראה גם את הציבור. המעט מתוך יום הגועל שנכנס לכתבות, היו חומרים שצילמו פעילים ישראלים שהגיעו לתעד את האירועים, או חומרים שפלסטינים צילמו מבתיהם. התקשורת הישראלית לא טרחה לתעד.
בשלב זה החל המצעד. קבוצה אחר קבוצה, צעירים, זקנים וטף נכנסו לרחוב והחלו לצעוד. השירים אותם שירים והרובע אותו רובע. שנה אחר שנה מוחמד מת, גם אחרי חווארה יישרף להם הכפר ויהודי הוא נשמה גם הפעם, בעוד שערבי הוא בן זונה, לפחות כשצועדים במצעד ברובע המוסלמי.
בעקבות האירוע שלחנו הודעה לנייד של חברתי וביקשנו שמי שימצא את הטלפון יתקשר אלי, וכך היה. המוצא הישר הגיע כבר לרחבת הכותל ואני הלכתי פעם ראשונה בחיי בנתיב המלא של המצעד עם הצועדים ולא כמתעד. הייתי חלק מהגל האנושי ששר שירי שטנה, בועט ופוגע ברכוש של אנשים פרטיים ללא כל בושה וללא היסוס. בדרך הערתי למספר נערים שפגעו עם מקלות במנורות תלויות, לאחרים שניסו להוריד שלט התלוי מעל כניסה לבית ומכולם קיבלתי מבטים עוינים. לשמחתי הרבה לא הייתי היחיד. בתוך הגל הזה היו שני מבוגרים נוספים שהעירו על הונדליזם, אך גם הם לא הצליחו למנוע זאת.
אל תוך הצפיפות הזו, שהייתה משולה בעייני לתור באותו מלון באילת בו עמדו יחדיו אנסים וחיכו לתורם, נכנסה קבוצת שוטרים שדחקה את ציבור הצועדים לצד אחד כדי ש"השר" יוכל לעבור. קבוצת נערות שנדחקה לקיר הייתה באימה, אך רוב הציבור שמח והחל בקריאות קצובות "בן גביר בן גביר".
בסופו של דבר הגעתי לצדיק ששמר על הטלפון ובהמשך הוא הושב לבעליו, אבל אני זכיתי לראשונה להיות בעצרת של המצעד בכותל ולשמוע את אבי מעוז מסביר לקהל העצום ש"ירושלים היא רק אחת, והיא שייכת רק לנו היהודים". אתמול זה באמת היה כך וזה היה עצוב מאד, אבל במהדורות החדשות לא סיפרו שזה היה יום עצוב, אלא דיווחו שעשרות אלפים חגגו את יום ירושלים שעבר בשקט למעט תקריות חריגות בודדות.
.jpeg)
.jpg)
