יום רביעי, 28 בנובמבר 2012

פרזות/ קופת הדיור הציבורי שטח מפורז

פרזות: מקום פרוז, מקום שאינו מוקף חומה: "ארץ פרזות" (יחזקאל לח יא) "היהודים הפרוזים היושבים בערי הפרזות" (אסתר ט יט). מילון אבן שושן.

חבל שסביב קופתה של "פרזות" לא הציב אף אחד חומה, כי בסופו של דבר הצליחו משרד השיכון האוצר ועיריית ירושלים לבזוז אותה.

מחדל הדיור הציבורי ידוע כבר לכולם. דו"ח מבקר המדינה לשנת 2008 חשף את מה שהיה סוד גלוי, שני מיליארד שקלים נכנסו לקופת המדינה ממכירת דירות הדיור הציבורי לזכאים במסגרת חוק הדיור הציבורי שיזמו ראובן אברג'יל ורן כהן, שני מיליארד שקלים שבהם לא נבנתה אף לא דירה אחת. למי ששכח הגיעה תזכורת בימים שלאחר מותו של משה סילמן.
ניר ברקת, פירק את פרזות
יוצאת דופן מכל חברות הדיור הציבורי, הייתה פרזות. החל משנת 2000 לא העבירה החברה למשרד האוצר (בניגוד להסכמים), את כספי הדירות ושמרה אותם בחשבון מיוחד שהלך וטפח והגיע ל 130,000,000 שקלים. לסכום הזה לטשו עיניים עיריית ירושלים ומשרד השיכון. בשלוש השנים האחרונות ניסה ראש עיריית ירושלים ניר ברקת לפרק את החברה על מנת "לשחרר" את הכספים שבקופתה. פעם אחת כבר הגיע לסיכומים בעניין מול משרד האוצר שהיה אמור לפרק את החברה במסגרת "חוק ההסדרים". אלא שברקת "שכח" שהריבון בעיריית ירושלים היא מועצת העיר, וחבר המועצה ודירקטור בחברה, ד"ר מאיר מרגלית הצליח במשך שנתיים לסכל את פירוקה.
לפני כשנה הסמיכה מועצת העיר את ראש העירייה לנהל את המו"מ על פירוק החברה, הנמצאת בבעלות משותפת של העירייה ומשרד השיכון, ובסופו של דבר צלח המהלך.



לפני כשלושה שבועות ב 7.11.12 היו אמורים לחתום עיריית ירושלים משרד השיכון והאוצר על הסכם פירוק של החברה, אלא שאת החתימה עצר מבקר המדינה כשביקש לוודא שהכספים יועברו לטובת זכאי הדיור הציבור.
בירושלים לפי הערכות נמצאות ברשימת ההמתנה כמאה ושמונים משפחות הזכאיות לדיור ציבורי, בסכום המדובר ניתן היה לרכוש מספיק דירות לכל הממתינים, אבל לעיריית ירושלים היו תוכניות אחרות. למרות מכתב שכתב המבקר השבוע בו חזר על דברים שנאמרו בפגישה לפני שלושה שבועות, וטען כי כל כספי החברה צריכים לעבור להגדלת מלאי הדירות והקטנת התור של הזכאים הוציאה העירייה את ההודעה הבאה:



                                                                                                 י"ג כסלו תשע"ג
                                                                                              27 נובמבר 2012
                                                                                              סימוכין:2012-0225-3495

נחתם ההסכם לפירוק חברת פרזותכ-130 מיליון ₪ יועברו לטובת אוכלוסייה נזקקת חסרת דיור בירושלים  
55 מיליון ₪ יוקצו לרכישת דירות בירושלים לזכאי משרד השיכון * כ- 1500  דירות של הדיור הציבורי ישופצו בהשקעה של כ-15 מיליון ₪ * 20 מיליון ישמשו לשיפוץ מבנים של הדיור הציבורי * 22 מיליון יועברו לבניית בית האבות "בית אליסיה"  לקשישים נזקקים * 17 מיליון ₪ יועברו לטובת שכירות ארוכת טווח לנכים * שטח תיאטרון פרגוד לשעבר ישמש להקמת פרויקט תיאטרון ודיור בר השגה להשכרה לסטודנטים.ההסכם גובש בעבודה משותפת של משרדי האוצר והשיכון יחד עם העירייה
ראש העיר ירושלים ניר ברקת חתם היום (ג') על ההסכם שגובש עם משרדי האוצר והשיכון לפירוק חברת פרזות והעברת נכסיה לטובת סיוע וטיפול באוכלוסייה נזקקת חסרת דיור בירושלים.

במסגרת ההסכם יועברו כ- 130 מיליון ₪ שהוקפאו לפני כחמש שנים לטובת פרויקטים לדיור הציבורי בעיר: 55 מיליון ₪ יוקצו לרכישת דירות בירושלים לדיירים שאושרו כזכאי משרד השיכון.15 מיליון ₪ יושקעו בשיפוץ של 1500כ- דירות של הדיור הציבורי. זאת, בתוספת לתקציב הקיים כיום, וכ- 20 מיליון ₪ נוספים יועברו לטובת  שיפוץ מבנים בהם מתגוררים בעיקר דיירי הדיור הציבורי ונמצאים במצב תחזוקתי ירוד.
בנוסף, יועברו  22 מיליון ₪ לבניית בית האבות "בית אליסיה  החדש" לטובת קשישים נזקקים, וכן  17 מיליון ₪ יועברו לטובת שכירות ארוכת טווח לנכים.סכומים נוספים יועברו לרכישת דיור לדרי רחוב, ולהגדלת הסיוע בשכר דירה למשפחות ובודדים מחוסרי דיור במצבי חירום.
בשורה נוספת היא הקמת פרויקט דיור להשכרה לסטודנטים ותיאטרון במתחם תיאטרון פרגוד.  המתחם ישמש לתיאטרון ולדיור בר השגה להשכרה בלבד לטובת הסטודנטים הלומדים בעיר וייתן מענה לביקוש הגדול בשכונה.
ראש העיר, ניר ברקת בירך על החתימה וציין כי "לאחר תהליך ארוך אני שמח לבשר שהצלחנו יחד עם המדינה להביא לכך שדיירי הדיור הציבורי בעיר יקבלו תוספת תקציבית גדולה שתאפשר לאחר שנים רבות לצמצם את הפערים ולהגדיל את המענים הקיימים למשפחות חסרות הדיור תושבות ירושלים. העירייה תמשיך ותעמוד על המשמר כדי להבטיח את קיומו של האינטרס הציבורי. אני רוצה להודות לשרי האוצר ושיכון על הירתמותם ותרומתם להסכם זה".
ההסכם עם המדינה הכולל את מתווה הפירוק של חברת פרזות והשימוש בנכסיה אושר על ידי מועצת העיר ירושלים. יש לציין כי במסגרת המו"מ שניהלה העירייה עם משרדי השיכון והאוצר, עמדה העירייה על כך שיש להבטיח רמת שירות גבוהה לתושבים הנזקקים.


תיאטרון פרגוד, ישמש תיאטרון ומתחם דיור בר השגה לסטודנטים 
לפני ארבעה ימים שלח המבקר דו"ח לפיו החלוקה אינה מקובלת עליו, וטען כי הכספים אינם מגיעים ליעדם, אבל מבחינת הגופים אין כל מניעה חוקית לבצע את ההסכם, הם עשו שינויים קוסמטיים ויצאו לדרך. אנחנו, כמו מבקר המדינה, נתעקש לשאול מדוע מיליון ושלוש מאות אלף השקלים לא עברו במלואם לזכאי הדיור הציבורי, שהכסף שלהם. מדוע אחרי שהמדינה מנציחה מדי שנה את גזל כספי הדיור הציבורי במסגרת חוק ההסדרים, עד שיש כבר אפשרות להשתמש בו, הוא אינו מגיע לייעודו? מדוע מתחם פרגוד, שוודאי שווה כמה מיליונים, הולך לשמש מתחם לדיור בר השגה לסטודנטים ולא יימכר כדי להכניס עוד כמה מיליוני שקלים לאותה קופה. מדוע (נורא ככל שיישמעו שתי השאלות הבאות) יועברו 22 מיליון שקלים מכספי הדיור הציבורי לקשישים? מדוע לא תדאג להם עיריית ירושלים מתקציביה? למה צריכים זכאי הדיור הציבורי לסבסד ב 22 מיליון ש"ח בנייה לשכירות ארוכת טווח לנכים?
אין ציני יותר מלגרום לכל הקבוצות החלשות להילחם בינן לבין עצמן, אבל זה בדיוק מה שעושים כולם. כיצד ייראו זכאי הדיור הציבורי כשייזעקו נגד סיוע לקשישים, ולמה שייצאו נגד היחידים שבשנה וחצי האחרונות עומדים לצידם, בני בריתם, הסטודנטים. יש לקוות שאף אחד לא ייפול למלכודת הזו וכולם יבינו מהיכן הגיע הכסף ולמה הוא מיועד.





  

יום ראשון, 25 בנובמבר 2012

קופצת למים של הפוליטיקה


קפיצת ראש

קפיצה. רעש המפגש של הגוף עם המים. טיפות עפות לכל עבר. קצף ובועות מלטפים את כל הגוף. ובאבחה אחת שקט.  הגוף מתרגל למגע המים, הנשימה היא הקול היחיד. אחרי מספר תנועות הראש יוצא החוצה, מתווספים קולות נוספים, אבל הדבר היחיד שעובר לתודעה הוא הקול הפנימי. הגוף עובד כמכונה והמחשבות משתלטות. לרגע אתה מרגיש שקט. סוף סוף אתה לבדך עם המחשבות.

גב

במציאות אידאלית זהו סשן של שעה, טיפול אישי, זמן לסדר את הדברים. נפש בריאה בגוף בריא. אבל אפילו בבריכה המציאות רחוקה להיות מאידאלית, ונשארת פשוטה, אף פעם אינך לבד בעולם. ניסיון להשתלב במסלול אחד מגלה שאתה מהיר מדי עבורו, ניסיון להשתלב במסלול שני מגלה שאתה איטי מדי. הבחירה חופשית אבל תחומה תמיד באפשרויות קיימות.
מאימי קיבלתי את החיבה לאקזיסטנציאליזם, מאבי למרקסיזם. בדיוק כמו הורי הם לא ממש מתאימים אחד לשני, אבל קוהרנטיות היא דבר אחד ומציאות אחר. באופן די מוזר הטמפרמנט המהפכני מתאים לאקזיסטנציאליזם, אבל מהפכנים רבים פנו למרקסיזם שמבחינה פילוסופית משאיר פחות מקום לאופי האינדיבידואליסטי והחופשי של המהפכן. אבל, קוהרנטיות ומציאות כבר אמרנו הם שני דברים שונים. כך או כך,  במשך שנים ניסיתי לגשר על הפער הפילוסופי בין שתי התפיסות. על פניו הפער לא צריך להיות מאד רחוק, מרקס ראה באדם יצור יוצר, ניטשה ראה בו יצור ייצרי יוצר. היצר (הדיוניסי הניטשיאני), הוא אולי הפער בין שתי הגישות. בניסיונו של סארטר לגשר על הפער, כמעט ייתר את האקזיסטנציאליזם שהוא היה סוכנו, או הדמות המזוהה עמו יותר מכל במאה העשרים. במקום ללכת דווקא למרקס הצעיר (שבמובנים רבים היה מראשוני האקזיסטנציאליזם), קבע כי היא "שיטה פראזיטית".

סיימתי עוד בריכה. הצצתי על השעון, מתחתיו ראיתי את אבי מסתכל עלי, מניד ראשו בתנועה קלה לחיוב. הטיפות שעל המשקפת הפריעו לי לראות בבירור את תווי פניו. הסרתי את המשקפת כדי לסדרה והצצתי שוב בפני האדון הזר שהביט עלי בעת שישב על כסא קרוב לשפת הבריכה. על הקיר היה שעון מקל הליכה. החזרתי את המשקפת ויצאתי לבריכה נוספת. רגלי בועטת בקיר, הגב מתיישר לאחור, כפות רגליי פונות מעלה וגם פני המביטות בדגלונים התלויים מעל הבריכה. יד רודפת יד, נשימות סדורות, נזכרתי בויקי וענונו. אם חד הורית. המפגש הראשון שהיה לי עמה היה בקיץ שעבר. החודש הראשון של מחאת האוהלים. מאהל ה"אין ברירה" (כפי שכינו אותו יושביו) בגן העצמאות מתפצל. אמהות חד הוריות, מחוסרי דיור ונרקומנים שיתפו בהתחלה פעולה, אבל עד מהרה הריבים השתלטו על המאהל והתחילו הפילוגים. ויקי התרגשה, היא לא ידעה לעמוד מול מצלמה. חששה. ניסתה להתאמן. גילגלה בקול ניסוחים שונים לפני שתאמר דברים למצלמה. הצלם מוכן וויקי לא יודעת אל מי לפנות, אלי? למצלמה?

חתירה

ב"אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" קובע סארטר כי קיום קודם למהות, את המהות של קיומנו אנו טוענים בעצמנו. החירות היא אקסיומה, האדם נידון לה. הוא סך בחירותיו. אבל הבחירות, אני טוען, נטועות במציאות חיינו. ההוויה קובעת את ההכרה. אינך יכול לבחור אפשרויות שאינך מכיר והחירות אולי קיימת אבל תחומה במקטע מסויים וקבוע של המציאות. ויקי הייתה תמימה. לא בעלת תום. היא לא הבינה את המציאות כולה ובחרה לחתור למאבק חברתי, תוך הבנה של הכוחות הפועלים במגרש. היא ראתה התרחשות, התקוממות חברתית כללית שאולי תסחוף אחריה את המדינה, ושמחה להצטרף לגל שהאמינה שישטוף לא מעט מהלכלוך, השחיתות והאינטרסים הצרים הזרוקים ללא בושה, על חופי הפוליטיקה הישראלית. ובעיקר קיוותה שאותה מחאה תשנה את המציאות כך שגם היא, הנמצאת בשולי החברה, תזכה לטעום מהעוגה. התמימות הילדותית הובילה אותה לבחור להצטרף לגל הרענן. היא פגשה סטודנטים וכרתה עימם ברית מבלי לחשוב פעמיים. הבחירה לא הייתה אותנטית, היא הייתה סך נסיבות חייה שפגשו מציאות חברתית לאומית שהעלו אותה על נתיב חדש.
המטריקס, לבחור בגלולה האדומה
המפגש עם פעילים חברתיים פתח אותה לעולמות חדשים. הרחיב את תודעתה ולא את הווייתה. במקרה הזה התודעה עיצבה את הווייתה החדשה. שבועות ספורים אחרי המפגש הראשון שלי עמה, עמדה ויקי על במה ונשאה דברים מול עשרת אלפים אלפי אנשים. צעקתה "העם דורש דיור ציבורי", זכתה להד מהקהל. כשדיברתי איתה השבוע אמרה "צעקתי את הססמאות כי מתתי מפחד. מה אני יודעת? הסתתרתי מאחורי הצעקות". ספק אם ידעה לנסח את הדברים אז, לפני שנה וחצי, כשירדה מהבמה, חשבתי לעצמי. באותו רגע עקבתי בדאגה אחר בחור שנראה היה שעומד להיכנס למסלול שלי, ואכן, הפור נפל, הבחור נכנס למסלול שלי והייתי צריך להתאים את קצב השחייה לזה שלו. החלטתי  לעבור למסלול השחייה החופשית.
חזרה לויקי, גם היא בחרה לעבור מסלול באופן מקרי, בחירה שהובילה אותה למאהל בגן העצמאות, העלתה אותה בסוף למסלול מודע יותר. ההוויה קובעת את ההכרה עד מידה מסויימת, אבל ככל הנראה מרקוזה צדק, שיטות הדיכוי השתכללו כל כך, שמזמן המדוכא לא רק שאינו מבין שהוא מדוכא, הוא בוחר בכך. ולכן, למרות שהשינוי יכול להתרחש רק במציאות, ויקי הייתה צריכה לבחור בגלולה האדומה. בחירה שהובילה אותה לעימותים עם המשטרה ושינתה את חייה.

חזה  

במסלול השחייה החופשית יש מידה רבה של הימור. במסלול החופשי אתה יכול לפגוש פליטים מהמסלול האיטי, ולצידם שחיינים מהירים מאד שאינם מוצאים את מקומם במסלול המהיר. ישנם שני מסלולים שאינם מסומנים. יש שבוחרים לשחות הלוך ושוב בחצי מסלול. אחרים עומדים במים, ויש כאלו שעושים טאי-צ'י. איש כרצונו יעשה. עכשיו לך תסתדר. פעמים רבות אני מוצא את עצמי מרגיש הכי בנוח שם. במסלול האנרכיסטי. בשנה וחצי האחרונות הייתה שם גם ויקי יחד עם חבריה. הם לא כל כך אהבו את הסדר שקבעו בבריכה, וביקשו לבטל את המסלולים. "לא יהיו מבנים נטושים ואנשים ללא קורת גג" צעקו כשאיימו על הסדר הקיים. סך הכל קבוצה קטנה של כמה עשרות חברים, שזכתה ליחס לא פרופורציונלי מצד הממסד. מצד שני, מספיק שלושה שחיינים ששוחים בכוונה נגד כיוון התנועה כדי להרוס את הסדר הקיים.



בחממה האנרכיסטית הזו צמחה ויקי, וזכתה בה למקום מרכזי. אפילו להכרה מצד הממסד זכתה כשקיבלה איומים חוזרים ונשנים מהמשטרה, וסומנה בכל הפגנה כאחת הראשונות להיעצר. הכרה זו זיכתה אותה לאחרונה גם בהזמנה להיכנס לחיים הפוליטיים. לא הייתי מפריז בחשיבות ההזמנה, בסך הכל מפלגה קקיונית המבקשת לחגוג על גלי המחאה, ומחזיקה בשם "צדק חברתי". התשתית הוצבה כבר בעבר, ארקדי גאידמק ניסה לבנות עליה את ריצתו לפוליטיקה וסימן את הרשויות המקומיות כיעד ראשון בדרכו לשלטון. ברחבי הארץ מכהנים שלושים ושישה חברי מועצות ערים ברשימות הנושאות את שם המפלגה, ועכשיו מנסים להחיות אותה שוב. לפני שבועיים הכריזה המפלגה על התמודדותה בבחירות לכנסת ה-19.
קדם להכרזה סיור במבנים נטושים בירושלים. את מסיבת העיתונאים עצמה ערכו בבית ראש הממשלה הישן, העומד נטוש כארבעים שנה, הדיירת האחרונה במבנה שבלב רחביה הייתה ראש הממשלה גולדה מאיר. באותו מקום הכריזה ויקי, "לא נחמדה", על עצמה כמועמדת לייצג את "השכונות" בכנסת. קשה להאמין שבסיום ריצתה תשב ויקי על כסא בבית המחוקקים הישראלי, אבל המסע שעשתה מאז הגיעה למאהל האין ברירה ועד לבחירה לנסות לשנות מבפנים, הוא הישג של הקבוצה ממנה באה. האמונה של ויקי בעצמה, וביכולתה לשנות הגיעה בזכות המאבק והסיטואציות בה הוא העמיד אותה, אותן צלחה במידה רבה בזכות חבריה. כמו שאמר חברה לקבוצה, מיכאל סולסברי: "אני לא מזדהה עם המהלך, אבל אי אפשר לנתק אותו מהמסלול שעשתה מאז נכנסה לפעילות עם "המעברה". כמה הייתה מפוחדת ואיך היא מרגישה עכשיו". אני בהחלט נוטה להסכים, תחושת המסוגלות נוצרה בזכות מציאות סינטתית. כשמסתכלים מזווית על, מגלים שאי אפשר לנתק את בחירותיה מאלו של שותפיה.


שחרור

השאלה עד כמה אפשר (אם בכלל אפשר) לעשות זום אאוט ולראות את תוואי הבחירות. ואולי הדיכוטומיה הזו בין בחירה חופשית לדטרמיניזם, בין אקזיסטנציאליזם למרקסיזם כלל לא משנה במציאות בה המדע עצמו בוחן היתכנות של דברים בצורה סטטיסטית. אבל בסוגיית הביצה והתרנגולת, ההווייה הקובעת את התודעה והתודעה הקובעת את ההכרה, יכולה מכניקת הקוונטים לפתור את הבעייה. כשיש תצפית התודעה קובעת את ההוויה וכשאין ההוויה קובעת את ההכרה.
יצאתי מהמים. הבריכה התרוקנה. יכולתי להרגיש את הדם זורם בגוף. שתיתי מים מהקולר. הסדר בבריכה נשמר. אף מהפיכה לא התרחשה, האנשים המשיכו להתאים עצמם אחד לשני במסלולים למרות שהשלטים שקבעו את מהירויות השחייה לא היו רלוונטיים, ויכולתי לסמן לעצמי עוד וי - 900 קלוריות שנשרפו. או לפחות היתכנות גבוהה ש 900 קלוריות נשרפו.

יום שני, 12 בנובמבר 2012

טיל כלכלי חברתי לעובדים ובחזרה/ החתול של שטייניץ

מה אתם יודעים, ככה פתאום, ד"ר יובל שטייניץ החליט לעשות קמבאק לאקדמיה. כידוע לכולכם, את השכלתו לא רכש במחלקה לכלכלה, ואפילו לא במחלקה למדע המדינה, אלא דווקא בחוג לפילוסופיה. בספרו "טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה" יצא נגד המדע של המאה העשרים כמדע שאינו נאור, מדע אמפירי בלבד שאינו נותן הסברים. גם למכניקת הקוונטים התנגד כיוון שאינה הסברית ואינה נותנת הסברים למה ומדוע. כנראה גם שטייניץ מתחבר לשרדינגר בביקורתו על פרשנות קופנהגן, ובאופן אמיץ החליט לחצות את הקווים פעמיים. פעם אחת כשחזר לעולם האקדמי ובפעם השנייה כשהחליט בפעם הראשונה לבצע בצורה אמפירית את ניסוי החתול של שרדינגר.

ניסוי החתול של שרדינגר, עד שתיפתח הקופסה החתול חצי חי וחצי מת

     
ניסוי החתול של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי, שנועד להמחיש את המוזרויות שבמכניקה הקוואנטית. לפיה חלקיקים נמצאים בסופרפוזיציה של מצבים אפשריים. על פי פרשנות קופנהגן של מכניקת הקונטים, אנחנו יכולים לדעת את מצבו של חלקיק קוואנטי רק כאשר מתבצעת מדידה של גודל פיזיקלי כלשהו שלו, דבר הידוע גם כ "קריסת פונקציית הגל". כל עוד לא קרסה הפונקציה, יש רק מידות שונות של הסתברות לאפשרויות השונות של המצב החלקיקי, והחלקיק נמצא בסופרפוזיציה של כל התוצאות האפשריות. הקריסה של פונקצית הגל מתרחשת רק כאשר בא צופה מן הצד ובודק את המצב. 
אבי בלשניקוב, יו"ר דירקטוריון ערוץ 10 מחלון החשב הכללי
בניסוי שהציע מוכנס חתול לתיבה אטומה, בה ישנו אטום בודד של חומר רדיואקטיבי בעל הסתברות של 50% בדיוק להתפרק במהלך הניסוי. אם החומר יתפרק, ירגיש בכך חיישן המצוי בתוך התיבה ויגרום לפליטת רעל שיגרום למות החתול. אם החומר לא יתפרק, החתול יישאר בחיים. לאחר הזמן הקצוב לניסוי פותחים את התיבה האטומה ואז יודעים אם החתול חי או מת. אבל כל עוד התיבה סגורה, מהו מצבו של החתול? על פי פרשנות קופנהגן לתורת הקוונטים, החתול לא חי ולא מת, אלא חצי מזה וחצי מזה. וזהו למעשה הפרדוקס שבניסוי המחשבתי של שרדינגר.

כאמור, שטייניץ החליט לבדוק את הדברים בצורה אמפירית ובקנה מידה נרחב. בתחילה רצה לעשות את הניסוי על רשות השידור והערוץ הראשון, הוא קרא לו "רפורמה", אבל מכיוון שאף אחד לא צופה בערוץ הראשון לא התרחשה "קריסת פונקציית הגל", ולא ניתן היה לדעת את תוצאות הניסוי.
שטייניץ לא האיש שיישבר והוא עבר לערוץ 10, שהתנדב  בעצמו להיכנס לקופסא. יו"ר הדירקטוריון של הערוץ, אבי בלשניקוב  נכנס למשרדי החשב הכללי בדרישה לקבל תשובה על עתיד הערוץ, אבל הוא טרם קיבל תשובה, ולמעשה הוא עדיין כלוא בקופסה של החשב הכללי.

בינתיים שטייניץ הוסיף גם את ששת המהדורות של החדשות המקומיות על מאה ושמונים עובדיהן לניסוי. ובקרוב תיפתח הקופסה וכולנו נדע מה עלה בגורלנו. נכון לעכשיו גם אנשי ערוץ 10 וגם אנשי החדשות המקומיות הם על תקן חצי מתים חצי חיים. חבל שאנשי האוצר לא למדו משפטים, אולי הם היו מספרים לשר שלהם (גם אם לא אכפת להם מהעובדים), שהחוק הישראלי עדיין אוסר על ניסויים בבני אדם.