יום חמישי, 26 באפריל 2012

השלום מתחיל מבפנים/ יכול להיות שזה נגמר

  מלחמת העצמאות


הייתי בן חמש כשעזבתי את הבית בפעם הראשונה. כך לפחות מספר לי זכרוני. פתחתי את המקרר, שמתי כמה פירות בשקית (כבר אז ידעתי מה חשוב) והתכוונתי לעזוב. בזכרוני אמי רצה אחרי כמה עשרות מטרים, התייאשה, ואני המשכתי בדרכי והגעתי ל"סופר הקטן" בוכה ועצוב. לא יודע כמה זכרוני מדוייק, אבל החוויה נשארה. למרוד זה מסוכן, לא בטוח שיישאר שם מישהו אחר כך. זו אולי גם הסיבה מדוע המרד הבא שלי הגיע רק אחרי עשרים שנה.

תמיד ראיתי את עצמי כאדם עצמאי. אם ההגדרה לעצמאות היא "עמידה ברשות עצמו, אי תלות באחרים, ואוטונומיה" אז בהחלט עמדתי בקריטריונים. בשלב מוקדם מאד עזבתי את הבית, לא לקחתי כסף מהוריי, את הלימודים מימנתי מכיסי כמו את חיי באופן כללי, ומעולם לא נצטוויתי לעשות דבר מה. בקיצור, עצמאי.

ולמרות עצמאותי, תמיד נשלטתי. הפנמתה של אמי הייתה כל כך חזקה שהיא לא הייתה צריכה לומר לי דבר. המנגנונים שהושתלו פעלו כמערכת פסיכולוגית משומנת היטב, ותמיד ידעתי מה עלי לעשות ואפילו לחשוב, מבלי שמישהו ייצטרך לשאת באחריות שמאחורי הבחירה, הרי תמיד היא הייתה שלי. למזלי (או שלא), נמדדתי רק במקוריות המחשבה ובכוונות, אף פעם לא בהישגים (מה שאולי הצליח להביא להישג הלא מבוטל: להיות פוטנציאל לא ממומש יותר משלושים ושש שנה).

בכל מקרה, לאט לאט חדרה לראשי מלוא  ההבנה של המושג אוטונומיה כנביעה עצמית. וההבנה שאת "התוכנה שהותקנה" בי, לא אני תיכנתי. אמנם עדכוני האבטחה שיגנו מפני וירוסים שייתקפו, נכתבו על ידי, אבל מנגנוני ההגנה האלה לא הגנו ממערכת ההפעלה, כי בהכרח נכתבו בשפתה.

מצוייד בהבנה זו עמדתי חסר אונים. אני והיא היינו שזורים זה בזו. הדברים היו מבלבלים. מה שלי? מה שלה? אני אוהב את מה שאוהב, או שמא אהבה זו הושתלה בי? כשאתה תחת מתקפה אתה נלחם, אפילו בתוך הבית. לפעמים זורקים רימון לחדר הסמוך (רק צריך להיצמד לקיר ולספור 21, 22, 23 פוצץ) ולפעמים צריך לשים חי"ת עי"ן ולקחת את הסיכון שהיד תיקטע כי אין רופא בסביבה (חשוב לזכור לרשום את השעה בה הונח על המצח, היד והבטן).

אחרי מאבקים פנימיים ארוכים, ובעיקר המון סימני שאלה, הבנתי שלא מעט ממה שחשבתי שהיה שלה, היה גם שלי. שאין צורך לקרוע חלקים מעצמי, אלא להבין שאני אוטונומי, שהנביעה היא ממני. אני הוא זה שקובע.
במקרים מסויימים עצמאות לא נותנים. עצמאות לוקחים. לפעמים ההורה הוא בעצמו ילד, שלא יודע להפריד. תפקיד זה נשאר בסופו של דבר בידיו של הילד, שפעמים רבות כואב את כאב ההורה ומונע מעצמו בעצמו את עצמאותו.

הכיבוש


סבי נולד בגרמניה, בין למשפחה יהודית עשירה. כאלו שהקנאה בהם ליבתה את האנטישמיות הנאצית. ברשותם היה בנק, מפעל נשק (מאלה שאם ישראלי היה מגיע לשם במכונת זמן היה אומר להם "חיים טוב אה...?"). סבי היה אהבת חייה של אמי, והיא כנראה אהבת חייו. בניגוד לאמי היה ככל הנראה אגואיסט ואגוצנטרי לא קטן, כך שלפחות בעיני (שמכיר אותו רק מהסיפורים) תהליך הפנמתו על ידה היה אולי אפילו מודע. בכל מקרה, אמי העריצה אותו וגם היום למרות הבנתה את כל התהליכים הפסיכולוגיים עדיין מעריצה. 

מרטין בובר, חבר ברית שלום
אחד מהסיפורים עליהם גדלתי היה כיצד פגש אביה פילוסוף בבית קפה ברחביה והתווכח איתו. הפילוסוף היה איש שמאל תמים שרצה להקים מדינה דו לאומית, וסבי ציוני גאה הנחית על ראשו מהלומות אינטלקטואליות בזו אחר זו. כעבור כמה "סיבובים של מכות" אינטלקטואליות בין שני היקים, ניצח סבי בנוקאאוט את הפילוסוף ה"נחנח" מרטין בובר. 
לפי המיתוס אגב, אחרי הוויכוח חשב סבי להקים מפלגה, ואפילו אסף סביבו חבורת פרופסורים, אבל המציאות הייתה קצת מעייפת בשבילו ולכן נשארו המפלגה וסימלה במגירתו (עוד פוטנציאל לא ממומש מאז 1898). 
                                                        
                                                                 

מבחינתו הוא צדק, אם אפשר לשלוט על האחר מבלי שייתקומם מה הבעייה? לפעמים הכיבוש עובר בשלום. ההתקוממות הפלסטינית דילגה על דור. עשרים שנה לקח להם להתחיל באינתיפאדה. גם במשפחתנו ההתקוממות דילגה דור על אמי.

השלום 


בשנת 2012 קמה ברית שלום פעם נוספת, לא מעט אנשים פה משמאל ומימין חושבים שבמציאות הנוכחית אי אפשר לחלק את הארץ הזו, חלקם חושבים שצריך להקים מדינה דו לאומית, אחרים חושבים שצריך לתת לפלסטינים זכויות שוות כדי שנוכל לשלוט על השטח ולהישאר דמוקרטים.

השבוע רגע לפני יום העצמאות פגשתי את פעיל השמאל מיכאל סולסברי התומך במדינה דו לאומית, חבר הכנסת אורי אריאל שחושב שצריך לספח את השטחים ולהעניק אזרחות לפלסטינים, את פעיל הימין אריה קינג שחושב שירדן והטרנספר הם עדיין אופציות ריאליות, ואת פעיל הפת"ח הירושלמי מוחמד אבו חומוס שאמר בפשטות קודם תנו לי מדינה, אחר כך נדבר.

אם תשאלו אותי, צודק. להפנים זהות של מישהו אחר זה בלתי אפשרי לאורך זמן. בסוף זה מתפוצץ בפנים. מניסיון.
כשמישהו נשלט זמן רב על ידי מישהו אחר הוא חייב לקחת את העצמאות שלו, רק אחר כך אולי יהיה מוכן לחיות בשלום.
למרות שאנחנו רגע לפני מימוש חזון ארץ ישראל השלמה של הימין, עדיין אפשר לחזור בנו. אם לא, תהיה כאן מלחמה בתוך הבית, זורקים רימונים אמיתיים ומאבדים זרועות כי לא רואים רופא בזמן. 
הפלסטינים כבר התקוממו, עכשיו אנחנו צריכים לדעת לכבד את רצונם לעצמאות, גם, אם באיחור אופנתי.


יכול להיות שזה נגמר



הכרזת העצמאות הפלסטינית לא התרוממה, אבל הכריחה את הישראלים לבחון את השאלה האם השליטה על השטחים לא מובילה למדינה דו לאומית. ערב יום העצמאות ה-64 אורי ארליך יצא לשאול האם יש עתיד ציוני למדינת ישראל
צילום: יוני ריקנר, עריכה: עמיר שחר

לעוד כתבות וידאו בקרו בערוץ היו-טיוב שלי http://www.youtube.com/user/erlichuri?feature=guide


יום שלישי, 24 באפריל 2012

מדינה של מוח/ ציניות או ציונות

קשה לי לחשוב על עצמי כפטריוט גדול. אני בהחלט ציוני, אבל מבחינה אסתטית מה אני אגיד לכם, דגל, המנון ואנדרטה זה לא בדיוק כוס התה שלי (אני יותר בכיוון של שחור, וגם אספרסו בא בחשבון). ובכל זאת, אתמול מצאתי את עצמי מצפצף בצומת פת למוכר דגלים (בטח עובד קבלן של ארגון פשע שקיבל זיכיון על הצומת הסואן) ורוכש ארבעה דגלונים. שניים לאוטו  ושניים נוספים לבנות. כשראו את הדגלים התרגשו כמובן ותלו כל אחת בצידה על חלון האוטו, ובדגל הנוסף נופפו בנסיעה.

כשהגענו הביתה רצה כל אחת לעיסוקיה וזרקה את הדגל על הרצפה. כמו רס"ר בקבע (ואני כדי להסיר ספק, רס"ר רק במילואים) הפניתי את תשומת לבן לכך שזרקו את דגליהן על הרצפה. בניגוד לכל פעם אחרת בה אני מעיר להן, הפעם שתיהן הזדקפו, הקשיבו ורצו לתקן את "הטעות". עדיין איני מצליח להבין למה.

בערב ציירה בתי ציור של גטו. בגיל חמש זרקו לחייה את המושג "שואה", יום הזכרון והצפירה עברו, אבל היא עוד לא התחילה אפילו לעכל את הדברים (כאילו שאפשר). כדרכה החלה לחקור ולעבד את העניין.

בערב הן ביקשו שאקריא להן את "משה בתיבה" ושוב מצאתי שאני מלמד אותן כיצד אנו היהודים נרדפים מאז ומתמיד, "שמי השני" אמרתי להן "משה, בדיוק כמו סבי, ומה זה משנה בכלל אם יש או אין אלוהים אם אחרי אלפי שנים כולנו עדיין זוכרים את משה", ולא ממש הצלחתי להבין מאיפה זה בא לי...

כל זה היה אתמול. הבוקר כבר הגעתי לגבעת התחמושת, שם כתובות נאצה רוססו ערב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל.  אני באמת מהאחרונים להזדעזע, אבל התקשיתי, ועודני מתקשה להבין, איך זה שבמהדורות החדשות המרכזיות קיבל אירוע, בו קבוצה, ולא ברור עדיין איזו, בחרה לירוק דווקא על מה שמסמל את הערבות ההדדית שנוצרה פה, לפני שעלו עוד שאלות של כיבוש.

אני שואל את עצמי אם  יש לי ו' אחת מיותרת. אם אני יותר מדי ציוני ופחות מדי ציני, אבל כנראה שאני בכלל לא הנקודה, אלא הבנות שלי והעורך. בזמן שאני שחזרתי איך רצו להשמידנו, הוא ישב ככל הנראה בקונטרול. במקום להקריא לבתו את משה בתיבה מוחו התעסק בדברים אחרים, ולכן הוא אינו לא חולק את מצב רוחי הציוני. בינינו הכל עניין של מדינה של מוח, איך אומרים באנגלית? State of Mind