יום שני, 18 בפברואר 2013

אדם לכלב, זאב/ ד"ר דבורקין ומיסטר עוזרי

לפני ארבעה חודשים הורעלו כמה כלבים בדרום העיר בסטריכנין, תלונה הוגשה למשטרה, אחרי ארבעה חודשים המליץ החוקר להגיש כתב אישום נגד סגן הווטרינר העירוני בירושלים. חבר הכנסת דב חנין פנה למנהל השירותים הווטרינריים בעניין וקיבל מסגנו מכתב מלא באי דיוקים. קיצורו של עניין, הכלב הוא אולי  ידידו הטוב של האדם, אבל האדם הוא חרא של חבר לכלב. 


עם חברים כאלה מי צריך אויבים (אפשר לדלג) 

עוד לפני שנכנסתי לשביל המוביל לבית ראיתי את טיפות הדם. חסר שקט עברתי בשער וראיתי שהטיפות מובילות למדרגות ביתי. התחלתי לרוץ במעלה המדרגות, חסר שקט. האפשרויות התחילו לרוץ במוחי. הסבירות הגדולה ביותר מבחינתי הייתה שקרה משהו לשותפתי, חברתו של השותף עמם חלקתי דירה. הבית היה פתוח והדם היה מרוח בכל מקום, על רצפת הסלון, בחדרם. אפשר היה להבין שמדובר בדימום רציני, ומי שדימם לא ממש ידע לאן ללכת. 
יצאתי מהבית תוך שניות ספורות. באותם ימים, שנה ראשונה באוניברסיטה, לא היה ברשותי אפילו טלפון סלולארי, שנחשב עדיין למוצר מותרות (וגם קולר אלקטרוני לא רצוי). ניסיתי להבין מה קרה, כשראיתי ניידת משטרה והתקהלות בסמוך למועצת יש"ע ששכנה מול הדירה השכורה. עד מהרה התברר לי כי שותפתי יצאה לטיול עם כלבה שנבח על מתנחל שהיה במקום ונלחץ. וכטבעם של מתנחלים שנלחצים, שלף אקדח וירה, במקרה הזה בכלב רועה גרמני חביב במיוחד.
באותו יום בחמש כבר התראיינו שותפיי וסיפרו על חוויותיהם הקשות מהאירוע, שנגמר בסופו של דבר בחבישה לכלב שכדברי הפתגם, נבח, אך לא נשך.
זה לא היה המקרה הראשון בו נתקלתי באכזריותם של בני האדם לידידו הטוב ביותר של האדם. הייתי בן חמש כשחומי הורעל. אני לא זוכר ממנו הרבה, חוץ מצורתו (היום אני יכול להגיד שמדובר היה בגולדן רטריבר לא בטוח אם מעורב או גזעי), וש"דוסים" אחראים למותו אחרי שפיזרו רעל עכברים. "הם לא אוהבים כלבים" היה ההסבר שקיבלתי מהורי ונחקק במוחי כשניסיתי להבין מי אחראי למותו של חומי, ובעיקר למה. 
כמה שנים אחר כך, כשהייתי בן 11 או 12 מצאתי כלבה צולעת משוטטת, או יותר נכון כלבה משוטטת וצולעת מצאה אותי. שיחקתי איתה והיא עקבה אחרי עד ביתי. ידעתי שהוריי לא ייתנו לי לקחת כלב, אבל גורת הדוברמן הצולעת הייתה כל כך מסכנה שניסיתי בכל זאת. רחמיה של אמי נכמרו על הגורה והיא הסכימה שנשקם אותה עד שיימצא לה פתרון. 
תוך זמן קצר הגיעו אלי ילדים שהודיעו שמדובר בכלבה שלהם ושמה פפסי. תחקיר מהיר בשכונה העלה שפפסי באמת הייתה שלהם, הם היו קושרים אותה בחצר מאחרי הבניין ובצליעה "זכתה" כנראה מהם. "הלכתי איתם מכות" ופפסי נשארה בחזקתי, ברור שגם מאמי קיבלתי גיבוי למהלך ופפסי נשארה בביתנו. אין לי מושג כמה זמן זה לקח, אבל כנראה אחרי שבועיים מצאה אמי בית לפפסי אצל נגר ערבי שהכירה והיה זקוק לכלב שמירה.
הפרידה מפפסי הייתה קשה, אבל מדובר במקרה שלישי בו גיליתי שבני אדם אינם החברים הכי טובים של חבריהם הטובים ביותר. ובמילים אחרות, עוד כמה חברים כמונו על הכוכב הזה ואבדנו.

ד"ר דבורקין ומיסטר עוזרי

מימין פאפי הניצול, משמאל דפי שהורעלה ומתה
לפני ארבעה חודשים יצאו פפי ודפי לטיול עם בעליהם בארמון הנציב. שני הכלבים היו קשורים ברצועה אך כשחזרו לביתם החלה דפי לפרפר וקיבלה עוויתות ולבסוף נפלה. בעליה מיהרו עמה למרפאה הוטרינארית ושם לא הצליחו להציל את חייה, כשבעליה חזרו לביתם עם גופתה החל גם פפי לקבל עוויתות. הפעם מיהרו השניים ובמרפאה הצליחו להציל את חייו. מבדיקות הדם שנערכו בשני הכלבים התגלו שאריות סטרכנין, אותו רעל עכברים שהרג גם את חומי שלי.
בסטרכנין, חומר מסוכן שהשימוש בו מחייב אישור מיוחד עם נהלים ברורים מאד, משתמשת עיריית ירושלים בכדי להמית כלבים משוטטים המגיעים משטחי הרשות, שלרוב אינם מחוסנים ולכן מהווים איום.
לאחר מותה של דפי התגלו מקרים נוספים בארמון הנציב, באותה הזירה הסמוכה לבית הספר סליסברג, ומקרים נוספים בדרום העיר. תלונה הוגשה במשטרה בכדי לברר מי עומד מאחורי ההרעלה, והשבוע המליץ חוקר המשטרה שבחן את הנושא להגיש כתב אישום נגד  ד"ר אסף בריל, סגנו של הוטרינר העירוני. סעיף האישום המומלץ הוא שימוש רשלני בחומר מסוכן. מאז שורת מקרי המוות המסתוריים, שעיריית ירושלים טוענת שאין לה קשר אליהם, לא הוארך ההיתר שלה להשתמש בסטריכנין. השבוע הגיש רפ"ק שמעון קדוש המלצה למחלקת התביעות במשטרה להגיש כתב אישום.

  

עוד לפני החלטתו של החוקר, שנדגיש היא עדיין בגדר המלצה לתובעת המשטרתית, יוני שוהמי וחבריו פנו לחבר הכנסת דב חנין שייתערב בסיפור. בתשובה לפנייתו של חבר הכנסת חנין השיב משרד החקלאות מכתב מנומק.
מכתב זה, עוד לפני שהוכרע האם השירות הווטרינרי של עיריית ירושלים הוא האחראי להמתת כלבי הבית, מטריד מאד.

סעיף 3 בדף הנהלים של משרד החקלאות, שנכתב בשנת 2002 ונשלח לכל הווטרינרים הרשותיים מספר כי


אולם סגן מנהל השירותים הווטרינריים כנראה לא מודע לנהלים לשימוש בסטריכנין, שאחד מקודמיו בתפקיד מנהל השירותים נווטרינריים בשדה, הד"ר מ.חיימוביץ' הפיץ לפני כעשור, ומפרט כיצד יש להשתמש בחומר המסוכן כל כך, שלפי המסמך לפחות, יכול להרוג בני אדם.

הסעיף הראשון בדף הנהלים של משרד החקלאות מתייחס להיתר השימוש בסטריכנין, ולאחר שהוא מסביר כי השימוש ברעל המסוכן הוא מוצא אחרון הוא מגדיר את תוקף ההיתר כך:
"תוקפו של ההיתר יהא מוגבל מוגבל לתקופה שלא תעלה על 30 יום. יש לשלוח העתק ההיתר למנהל הלשכה הווטרינרית המחוזית".
 במסגרת נסיונו של סגן השירותים הווטרינריים להגן על הווטרינר העירוני של עיריית ירושלים הוא כותב בסעיף 8א, במכתב התשובה לחבר הכנסת דב חנין כי:
"על פי חוק אסור השימוש בסטריכנין, או בכל רעל אחר, אלא בהיתר מאת מנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, לשירות הווטרינרי בירושלים ניתן היתר כדין".
ואחר כך מוסיף בסעיף ג':
"פרסום ביצוע הדברת כלבי הבר מתבצע בהתאם לתנאי ההיתר. בין היתר מדובר על פרסום מדי שלושה חודשים בכל המקומונים ובשלושת השפות (עברית, רוסית וערבית), תוכן הפרסום מפרט את הפעולות הננקטות על ידי השירות הווטרינרי ומזהיר את כל בעלי הכלבים בעניין ביצוע הדברת כלבים וחיות בר".   
כיצד הדברים מסתדרים? איך ניתן היתר לשלושים יום לפי הנהלים, אם על הווטרינר הרשותי ליידע שלושה חודשים מראש? האם ניתן לו היתר לשלושה חודשים? קארט בלנק כזה? כנראה. אלא שגם הסעיף הזה לוקה בחוסר אמירת אמת.
הסעיף הראשון המתייחס להשמדת כלבים ברעל בדף הנהלים, מתייחס לדיווח לתושבים, ודורש מהווטרינר הרשותי כך:
1. הודעה - לפחות יומיים בטרם ביצוע ההשמדה יש לפרסם הודעה, בכל היישובים שבקרבת מקום הפעולה, בכתב ורצוי גם בכלי התקשורת על המקום, מועד ושעות הביצוע".

עד כאן להתייחסות סגן מנהל השירותים הווטרינריים לנהלים שקבע משרדו. לגרסת המשרד לא עיריית ירושלים היא האחראית למותם של כלבי הבית בדרום העיר, אלא ככל הנראה מישהו שהחליט להרעיל כלבים. מחשבה די מוזרה בהתחשב בעובדה שסטריכנין הוא חומר מסוכן שרק בסמכות משרד החקלאות להנפיק, כלומר מישהו היה צריך להשיגו בדרכי מירמה מהמשרד, אבל ניחא.

בשיחות סגורות בעיריית ירושלים הסביר הווטרינר העירוני ד"ר זוהר דבורקין כי יש להבין את האירוע בקונטקסט הסטטיסטי שלו, והוא שלושה כלבי בית מתוך 6000 המתות של כלבים בארבע השנים האחרונות. למה ארבע שנים? כי אירוע דומה אירע לפני ארבע שנים, אז הורעלו בעטרות, בסמוך למרפאת צער בעלי חיים שלושה כלבים של אחד המתנדבים בעמותה בסטריכנין, ותוצאות העימות בנושא הוביל למאבק ארוך ומתוקשר בין הצדדים, במסגרתו ניסה דבורקין לקחת מהאגודה את סמכותה לשמש כבית מחסה לבעלי החיים בטענה כי התנאים הפיזיים הקשים הם בבחינת התעללות בבעלי החיים.

בכל מקרה בהנחה ואכן השירות הוטרינרי של עיריית ירושלים אחראי להמתת הכלבים בדרום העיר משמעות הדבר שכל הסעיפים בדף הנהלים של משרד החקלאות היו בגדר המלצה שלא יושמה. לפי מכתבו של סגן מנהל השירותים הווטרינריים עוזרי כל הפיתיונות ניתנו בהאכלת יד, וברגע שהתגלו מקרים של מוות מסטריכנין הופסקה ההדברה, אלא שימים אחרי המקרה של פאפי ודפי צצו מקרים נוספים של הרעלות. כלומר, פתיונות הונחו בשטח. במקרה כזה ישנם נהלים ברורים מאד שלא יושמו:

10. הנחת הפיתיונות - ...חובה לסמן כל פיתיון בדיגלון, על מנת שבמידה ולא נלקח ניתן יהא למוצאו בבוקר.
11. אזהרה לאזרחי הסביבה - ביישובים הסמוכים למקום בו פוזרו הפיתיונות יש לתלות "אזהרה" בולטת. כן     יש להציג אזהרה על לוחות קרטון ליד מקום הפיזור.
12. בקורת התוצאות - יש לחזור לשטח למחרת מוקדן ככל האפשר בבוקר, לאסוף את הפיתיונות שלא נאכלו, לעטפם בשקית ניילון, להעבירם להשמדה במכון הווטרינרי בבית דגן.
נזכיר, המדובר בסטריכנין, רעל מסוכן לבני אדם שפוזר בסמוך לבית ספר, סליסברג, בליבה של שכונת מגורים.
 אולי הגיבוי לו זוכה השירות הווטרינרי של עיריית ירושלים הוא חוסר הרצון של משרד החקלאות לבדק בית אצלו, ייתכן?

ממשרד החקלאות הסתפקו בתגובה לקונית לכל הטענות שהובאו כאן:
המקרה מוכר לנו והינו בבדיקה, תימסר תגובה בנושא לאחר קבלת דוח המשטרה וסיום תהליך החקירה.

ומעיריית ירושלים נמסר בתגובה:
נושא אישורי הדברה הינם באחריות הממונה על השירות הווטרינרי במשרד החקלאות ויש לפנות אליהם.
הווטרינר העירוני סייר במקומות בהם דווחו ההרעלות ונפגש עם בעל הכלבה, סייר במסלול ההליכה ובדק את טענותיה. מבדיקת המקרה עולה כי במקום לא פוזר רעל.
חשוב לציין כי חקירת הנושא עדיין לא הסתיימה ויש להמתין לסיומה בטרם הסקת מסקנות או קבלת החלטות.
הנהלת העירייה נותנת גיבוי מלא לעובדי השירות הווטרינרי שפעלו לאורך כל השנים בהיתר ועל פי החוק לטובת בריאותם ובטיחותם של תושבי העיר ובעלי החיים בה.

יושב על הגדר

"מה שעיריית ירושלים החליטה לעשות כאן היא להקטין ראש ולשחק אותה נעלבת". אומר עו"ד רועי גיא גרין, המייצג את בעלי אחד הכלבים שהורעלו. מאז מקרה ההרעלה שלל משרד החקלאות את רשיונו של השירות הווטרינרי של עיריית ירושלים לשימוש בסטריכנין ותופעת הכלבים המשוטטים בקו התפר הלכה והתגברה. גרין, שבעבר ייצג גם את צער בעלי חיים בעימות מול הווטרינר העירוני, טוען כי ברגע שתופעת הכלבים המשוטטים מהרשות הפלסטינית התגברה, עשתה לעצמה עיריית ירושלים חיים קלים ובמקום ללכוד ולהשתמש בכלים שונים להילחם בתופעה בחרה להשתמש בפתרון הקל ביותר, הרעלה. כעת, כשההיתר נשלל מהעירייה היא בוחרת להתעלם מהבעייה ופשוט אינה נלחמת בה.



"אם משרד החקלאות לקח את ההיתר, אז שייתן פתרון אחר" אומרת יעל ענתבי, חברת מועצת עיריית ירושלים ונציגת שכונת פסגת זאב בעירייה. "מדובר בסכנה אמיתית, אלה כלבים מסוכנים שמשוטטים בשכונה בלי חשש ומטילים אימה על הילדים והתושבים".
עיריית ירושלים מסרה בתגובה לטענות:
העירייה מבצעת הדבר של כלבי בר משוטטים בפיקוח ועל פי הכללים. נושא אישורי הדברה הינם באחריות הממונה על השירות הווטרינרי במשרד החקלאות ויש לפנות אליהם.
ומשרד החקלאות בחר שלא להשיב גם בעניין ותגובה תבוא רק לאחר שייתבררו תוצאות חקירת המשטרה.

יום חמישי, 7 בפברואר 2013

פרידה

שנים עברו מאז שנפרדנו, ועדיין מדי פעם אני מתעורר ונזכר שחלמתי עלייך. מחצית מחיי היינו יחד, תמיד היית שם לצידי מנחמת ומרגיעה. גם בתקופות הקשות ביותר, כשהכל היה מתמוטט ומתפרק, תמיד היית שם לאסוף אותי, לקחת אותי הצידה ולהרגיע.
זו לא הפרידה הראשונה שלנו, נפרדנו פעמים רבות בעבר. כל פעם כזו הייתה סיוט. לא עברו יום, שעה לעיתים אפילו דקה, מבלי שחשבתי עלייך.  כולם היו אומרים לי "עזוב אותה, היא לא בשבילך", אבל הם לא ידעו מה זה לנשום אותך, מה זה לשאוף אותך.  הם ניסו לשכנע אותי שבלעדייך יהיה לי עדיף "אפילו הריח של הפרחים יהיה עז יותר" הם אמרו, אבל את היית כמו אוויר בשבילי ותמיד חזרתי אלייך.

פעם הם אפילו הצליחו לשכנע אותי, והלכתי לרופא שיעזור לי. הוא נתן לי כדורים. הם טשטשו אותי, לאט לאט הרגשתי איך התלות הלא רציונאלית שלי בך הולכת ונעלמת. אבל למרות שהצורך בך פחת, תופעות הלוואי הכריעו אותי. את התשוקה הפיזית החליפו סחרחורות, גירודים וקושי בשינה. הכדורים הצליחו אולי לעבוד על המוח אבל לא על הגוף. מי אמר שהחיים רציונאליים? הפסקתי עם הכדורים וחזרתי אלייך.

את הענקת לי בטחון, שמת חיץ ביני לבין העולם, מסך עשן, כמו הזקן הצרפתי שלי שמסתיר את פני, כך גם תנועת ידי כשהייתי מקרוב אותך אל פי הסתירה משהו. אני הייתי קורא לך סיגי, ואת לא היית עונה. תמיד פאסיבית ושקטה אבל גם תובענית ונאמנה.

בדיוק לפני ארבע שנים נפרדנו. אולי הרגשתי בטוח יותר ולא הייתי צריך את המחיצה הזו ביני לבין העולם, אולי פשוט הייתי חזק יותר. בכל מקרה ביום אחד החלטתי שזהו. לא סיפרתי לאף אחד. ידעתי שאם אגיד ייסתכלו, ייבחנו וינסו אותי. אחרי ארבעה ימים אזרתי אומץ וסיפרתי לאשתי. "את מרגישה שמשהו שונה בי?" שאלתי כשהיא הגיעה לסלון אחרי שסיימה לתלות כביסה? היא הסתכלה, היססה, ואז אמרה: "קיצרת את הפאות...?" "לא. הפסקתי לעשן" עניתי, אבל לא בגאווה ובבטחון, אלא בחשש, ידעתי שעכשיו הדברים מתחילים להיות ממשיים. תגובתה הייתה מפתיעה: "מה פתאום?!?" אמרה בהחלטיות  "לפני חצי שעה ראיתי אותך מעשן במרפסת". "לא" התעקשתי "כבר ארבעה ימים שאני לא מעשן". אשתי חשבה כמה רגעים ואז חיבקה אותי בשמחה. עד אז הבינה שמדובר בעסקת חבילה, עכשיו משפורקה החבילה מיוזמתי, שמחה.

עבר שבוע וחצי עד שהעזתי להרחיב את מעגל השותפים. מה שהתחיל מבחינתי כתגובה מוזרה אצל אשתי, הפך לריטואל. כל מי שסיפרתי לו שהפסקתי לעשן התעקש שראה אותי מעשן לפני שעה, שעתיים או עשרים דקות. לא משנה כמה מחיתי כולם ראו אותי מעשן במשרד, בחדר המדרגות בדרך למכונית ואפילו במקומות אסורים כמו ליד הקונטרול. כמו שלי היה קשה לוותר עלייך, ככה היה קשה להם לראות שאנחנו לא יחד.

לא ברור מה עשה את הפעם הזו שונה מקודמותיה. אבל למרות מבחנים קשים שעברתי בדרך, כמו פטירתו של אבי ואינסוף אירועים אחרים לא נשברתי. חיבתי אלייך לא פסה, כשאני מריח אותך פעמים רבות אני מתמלא געגועים, לפעמים גועל. לא פעם ולא פעמיים אני חושב על לחזור. נו... לחשוב מותר.

יום ראשון, 3 בפברואר 2013

זה היה השבוע שהיה/ טיול בין שסעים בבירה

"מה אתה מטורף?" סיפר לי פעם מוצי דהמן, ראש המועצה האזורית  הקטנה בארץ, מגילות ים המלח, על שיחה שהייתה לו עם עם רון חולדאי, כשעשה לו סיור בקיבוץ. "כל כמה מטרים אני רואה אותך עוצר מדבר עם מישהו אחר" אמר לו חולדאי "למה אתה צריך את זה?" הוא שאל אותו. "זה באמת אחד התפקידים הקשים ביותר של פוליטיקאי" סיכם דהמן שניהל 3000 תושבים.  בשנה האחרונה ערכתי את התכנית שאלה מקומית, שיחה אישית ראשי השלטון המקומי. כל ראשי הרשויות הקטנות חזרו על הטענה, ככל שהעיר קטנה יותר, הם אמרו, כך קשה יותר לנהל אותה. ולמרות הטענות המלומדות, ירושלים, שהינה העיר הגדולה בארץ מזמנת מכשולים ומשוכות פוליטיות קשות ביותר לעומדים בראשה.  אומרים שהאינטנסיביות החדשותית בארץ אינה דומה לשום מקום אחר. על אותו משקל אפשר בהחלט לומר שהאינטנסיביות בפוליטיקה המוניציפלית בירושלים אינה דומה לזו של שום עיר אחרת. ההספק של שבוע אחד בירושלים, לא ישווה לשום ביצה, קטנה ככל שתהיה. "מכל שסע שיש בחברה הישראלית, כל בעייה, כל חיכוך בין אוכלוסיות ומגזרים יש לנו פה והרבה" אוהב תמיד ברקת לומר כשהוא מדבר על תפקידו המסובך של ראש עיריית ירושלים. והוא צודק. בשבוע האחרון הוא היה צריך לטפל בכמה שסעים ומתחים שהם חלק יומיומי מההוויה והחברה הישראלית, ובחר לטפל בדברים בדרכו.

רמת שרת, בית וגן ומה שביניהם/ השסע החילוני חרדי

עד לפני שנים חמש שנים תפסה האג'נדה החילונית לוחמנית נפח רב בהרבה גם בעבודתי וגם בתודעתי כירושלמי וכפליט צפון העיר. העובדה שהעיר התחרדה ושחברי ("הצעירים") ברחו, הייתה אז הרבה יותר מוחשית בעבורי.
באותם ימים, ימי טרום האבהות, היה ההיצע הדל של מקומות הבילוי, התמעטותם עד היעלמות של הפרצופים המוכרים, והכפייה הסמויה והגלויה בעיר, מוחשיים מאד עבורי.

רחביה, ליברלית או חרדית?
ואז לפני שש שנים נולדה בתי הבכורה, רחביה הסטודנטיאלית והאריסטוקרטית בה גרתי התגלתה באבחה אחת לשכונה חרדית. לצד בתי הקפה ההומים בצעירים חילונים, סופרים ואנשי רוח, שרים ואנשי אקדמיה נכנסו לחיי גם גני השעשועים שחשפו תמונת ראי, אותה לא ראיתי עד אז. בגן הג'ירף כלבתי לא הייתה רצויה, ובגן מאגנס כבר נשמעו טרוניות על הגעתן של אמהות עם חולצות בעלות שרוול קצר עם ילדיהם, ובקשות להתחשבות ברגשותיהם של החרדים נשמעו יותר ויותר.
חרדים צרפתים ואנגלוסקסים מילאו את הגנים בהם גדלה אצולת חרות, בתי כנסת וישיבות פתאום נגלו לעיני, ויקום מקביל שלא חשתי בקיומו עד אז הפך לחלק יומיומי מחיי.

לפני חמש השנים ארזתי פעם נוספת את חפציי, בפעם הקודמת היה זה כבחור צעיר שסיים את הצבא ועזר להוריו לעזוב את העיר כשנסו משכונת רמת אשכול שהפכה לשכונה חרדית מן המניין. חמש שנים גרתי עם חברתי ובהמשך אשתי, במרכזה של העיר, ברחביה, וכעת נסנו אנחנו לדרום מערב העיר, רמת שרת. כאן מצאנו את הנחלה.

כשחיפשתי דירה מיד התאהבתי "בדשא", בו ראיתי המון הורים בני גילי עם ילדיהם. ללא חליפות ועם כלבים. בימבות לא היו עילה למתיחות בין מגזרית, פשוט כי היה רק מגזר אחד שחי בשלווה ובנחת. "השמורה" ידעתי תיעלם מתישהו. מתי? זו הייתה תעלומה. מפעם לפעם נכנס זוג חרדים לבניין שלנו או לזה השכן, אבל אף אחד לא נשאר לאורך זמן, כולם בשכירות וכולם נתנו את התחושה שגם נוכחותם פה, היא סוג של בריחה מהמגזר, ולא השתלטות עויינת. ואכן, בדרך כלל השתלטות חרדית על שכונות, מנסיוני כירושלמי וגם ככתב איננה תהליך טבעי, אלא תהליך מתוכנן בו החיילים השחורים מוזזים על לוח השחמט, מתוך הנחה שאצל החיילים הלבנים אין יד מכוונת  והם אינם מחשבים מהלכים רבים קדימה.  

השכונה הנעימה, בתוספת לכך שבשל אופי החיים המשפחתי מקומות הבילוי והאוכלוסייה שממלאת אותם אינם חלק מרכזי בחיינו, וגם העובדה ש"הראש" (של העיר) חילוני, נתנה תחושה נוחה יותר, לפחות מבחינה אסתטית הרגשנו חופשיים יותר, גם אם אין באמת קשר בין המציאות לתחושה.

אחרי כמה שנים של שקט קידמו השחורים את המהלך שלהם. השחקן הלבן דווקא רואה קדימה. אבל הפעם הוא מוכן להקריב כמה מה"חיילים" שלו. החרדים שמו על הכוונת שלהם שטח של רמת שרת הגובל בבית וגן, בו הם מבקשים להקים קרית חינוך חרדית.

   

שבוע אחרי הכתבה הזו הגיע הסיפור לאישור מועצת העיר (החל מדקה 2:16:38). ראש העירייה כאמור הקריב את רמת שרת והשטח לטובת שתי ישיבות חרדיות בשכונה החילונית. הכניסה למתחם לפי גורמי התכנון תתאפשר רק מרמת שרת, ברקת עמד על כך שהכניסה תהיה מבית וגן. ייתכן והוא יודע על מה הוא מדבר, אבל הוא התעקש להעביר את ההחלטה והתחייב להסיר אותה רק אם בעתיד ייתברר כי אכן הכניסה תהיה מרמת שרת. את חברת מועצת העיר, רחל עזריה, שנלחמה נגד ההחלטה גם בוועדת ההקצאות וגם במועצת העיר, תקף ברקת: "מעולם לא שמעתי אותך דואגת לצד השני. רק לצד שלך. את קיצונית". קיצונית? בקואליציה של ברקת לא מעט קיצונים לובשי שחורים, שנים עשר ליתר דיוק. הם תמיד דואגים לצד שלהם. חבל שאינך קיצוני, ובעבור הצרחה בעוד כמה חודשים, כלומר תמיכה חרדית בעתיד, אתה מוכן להקריב שכונה חילונית בדרום מערב העיר. מבחינתי שכולנו נהיה קיצוניים כמו רחל עזריה, מה שמוביל אותנו לעניין הבא.


בין הבית לגן/ השסע הכלכלי

רחל עזריה, בימי טרום הצ'ילבה עם ניר ברקת, הובילה את אחד המהלכים עליהם הייתה גאוותה של העירייה ושל ראשה. החודש האחד עשר, במסגרתו המשיכו גני העירייה לעבוד חודש נוסף בסיוען של עובדות הצהרונים. שנה לפני שצעדות העגלות היו חלק מהוואי קיץ 2011, אירגנה תנועת ירושלמים ונציגתה במועצת העיר רחל עזריה, את צעדת העגלות שביקשה להעלות את הצרכים של שכבת הגיל של ההורים הצעירים, החילונים והדתיים הלאומיים הליברלים בעיר לסדר היום העירוני. מעבר לכל מאבקיה נגד הדרת נשים, הצליחה עזריה להעלות את הצרכים של שכבת הגיל החשובה הזו לעתידה של העיר על המפה. התנועה שהתפתחה בכל שכונות העיר, על פעילויותיה הקהילתיות, ברל'ה וכו'  תפסה חלק מרכזי מחיי העיר ופעלה לשינוי ולעשייה לא רק מהמקום הפוליטי, אלא מהמקום האישי שמשנה את סביבתו ועולמו.

במסגרת המלצות ועדת טרכטנברג מתחיל השבוע פיילוט בירושלים שמטרתו הוזלת הצהרונים לגילגאים 3-9 באופן משמעותי. את עיקר הנטל אמורות לספוג הסייעות. מעבר לשאלה הבסיסית מדוע הייתה צריכה הרפורמה להתחיל דווקא באמצע השנה, במקום בראשיתה ולפגוע בילדים שנקשרו לדמויות החינוכיות, נשאלת השאלה מדוע הסייעות הן שאמורות לשלם את המחיר. 

סייעות והורים נגד הרעת תנאים, הפגנת הסייעות וההורים, כיכר ספרא 31.01.13


 לפני כחודש הודיעה עיריית ירושלים לעובדות כי בתוך חודש תיכנס התוכנית לתוקפה, ובפניהן שתי אפשרויות: להתפטר או לעבוד בתנאים מופחתים. משרד החינוך ועיריית ירושלים החליטו על תנאי העסקה החדשים, בהתאם לתוכנית יממנו המדינה והעירייה את רוב עלות הפרויקט שעלותו הכוללת 65 מליון ₪, אבל כרגיל במקומותינו, הביצוע עובר לקבלן משנה שנוגס בשכרם של העובדים. במקרה הזה החברה למתנ"סים. עבור הגננות מהווה התוכנית מכה כפולה: ירידה בשכר הגננות של עד 22% (62 ₪ לשעה ל-42 ₪) וירידה בשכר הסייעות עד 35% (מ-52 ₪ ל-28.70 ₪ לשעה). ובנוסף, מעבר להעסקה שעתית, משכורת רק על שעות העבודה בפועל וללא משכורת בחופשות (כפי שהיה עד היום) וכן פגיעה בזכויות סוציאליות ואי הכרה בותק. תכלית התוכנית היא להקל משמעותית על הוצאות ההורים: במקום 815 ₪ לילד לחודש ידרשו ההורים לשלם כ-200 ₪ בלבד. למרות זאת, מסתייגים הורים רבים מיישום התכנית במחיר של פגיעה בגננות והסייעות

ראש עיריית ירושלים הוא כידוע גם מחזיק תיק החינוך, באותה ישיבת מועצה בה דיברנו קודם הפגינו גם עובדות הצהרונים. "ראש העיר חשב כי ניתן לקבוע עובדות. ביום ראשון מתחילים לעבוד הוא אמר לנו" אמרה ציקי ארנון- לוזון מוועד הגננות והסייעות "אני רוצה לראות אותו מתקיים ממשכורת של 2000 ₪ ברוטו!"
רחל עזריה "הקיצונית" והתנועה הירושלמית, המייצגים את הקבוצה היחידה שאמורה ליהנות מהתכנית הם דווקא בין היחידים שחברו למאבקן של הסייעות המאוגדות על ידי ארגון העובדים "כוח לעובדים". 
אולי גם מתוך ההבנה לה שותפים גם בארגון העובדים הדמוקרטי שטובת הילדים היא שאלו האחראיות להם כשעתיים וחצי מדי יום לא יגיעו לעבודה עם גב כפוף, או לחלופין יגייסו כח אדם פחות איכותי שיהיה מוכן לקבל את השכר שבעבור חלקן לא יגיע אפילו לאלף שקל בחודש.

יוני בלבן רכז מטה ירושלים של כוח לעובדים: "המאבק הכולל מכוון בשלב הראשון, לשמירה על זכויות העובדות הנפגעות משמעותית תחת ההסכם החדש. בשלב הבא, נפעל לשיפור תנאיהן של העובדות. מניסיוננו מעבר למשכורת שעתית גורמת לשיעורי עזיבה גבוהים. מובן שזה יפגע גם ברווחת ההורים והילדים. נוכל להשיג זאת, כפי שעשינו במקומות רבים בעבר,  רק בהקמת איגוד גננות וסייעות יציג." אמר והוסיף: "הפיילוט צפוי להסתיים בסוף יוני, ואז מסתיימת גם תקופת ההעסקה החדשה של העובדות. כל 400 העובדות תישארנה ללא עבודה החל מה- 1.7.13 ".

נשאלת השאלה מדוע כשהורים רבים כל כך מתנגדים לתכנית לא מצליח ראש העירייה שדאג כל כך לאינטרסים של כלל המגזרים, למעלה, לא יכל לדאוג לאינטרסים של ארבע מאות עובדות, ברובן מבוגרות, המשתכרות שכר נמוך ממילא? אולי מפני שדווקא הוא קיצוני, המאמין באידאולוגיה כלכלית ברורה מאד וקיצונית לא פחות. לא סתם אותו ראש עירייה יצא דווקא נגד המאהלים של מחוסרי הדיור ולא של הסטודנטים. טובת הכלל? מי אמר שהסייעות הן הכלל?  

שער שכם ובית צפפא/ השסע היהודי ערבי

לפני שנתיים בערך הפקיעה עיריית ירושלים את רחבת החנייה הסמוכה לשער שכם לטובת "התחנה המרכזית של מזרח העיר". שורה של תחנות מסודרות נבנתה בשביל לקלוט את המיניבוסים שמספריהם כתובים בערבית, ומחירם שונה מאלו הנהוגים במערב העיר. בניגוד לעיר שחוברה לה יחדיו, הסדרי הנסיעה הרב קו ונסיעות ההמשך, אינן חלות במזרחה של העיר. מאוחדת? לא ממש. בכל מקרה, באותם ימים התלוננו תושבי העיר העתיקה שאינם נהנים מחניון כפי שנהנים תושבי הרובע היהודי, כי החנייה היחידה שלהם נלקחה מהם.

18 רוכלים מול שער שכם קיבלו צווי פינוי
באותה תקופה ניסתה העירייה לסלק את בעלי הבאסטות מרחוב סולטן סולימן מול שער שכם, בטענה כי מדובר במפגע חזותי. רשיונות הרוכלים בכל העיר לא חודשו מאז נכנס ברקת לתפקידו. אבל בשוק האוריינטלי, על הצבעים והריחות שלו ביקשה העירייה לפנות את הדוכנים מכיוון שלטענתם מדובר במפגע חזותי. בין השאר פינתה אז את מוחמד אבו רמוז, שבידיו הייתה פסיקה של בית המשפט שהעירייה אינה רשאית לעשות זאת.

כעת מנסה העירייה שוב לפנותם. בראשון למרץ אמורים שמונה עשרה הדוכנים ברחוב להתפנות בשל עבודות שיפוץ של הכביש והרחוב. טענה הגיונית לחלוטין, אלא שלסוחרים נאמר שהעבודות ייארכו שנה וחצי, מה אמורות עשרות המשפחות המתפרנסות מהדוכנים לעשות בזמן זה? וגם חזרתם למקום אחרי תום העבודות לא מובטחת, כך גם לדברי רויטל מרזין, ראש האגף לקידום עסקים בעיריית ירושלים. קשה שלא לקרוא למהלכים של השנתיים האחרונות במילה אחרת מאשר נישול וסילוק. לאט לאט דוחקת עיריית ירושלים את הרוכלים המאפיינים כל כך את האזור מהמקום. תחילה פוגעת ביכולתם של אנשים להגיע למקום, בהמשך פינוי, פגיעה בפרנסה ובסופו של תהליך הרחקה מלאה.


תהליך דומה של פגיעה בזכויות האזרחיות של הפלסטינים בעיר קורה גם בבית צפפא. לפני עשרים שנה אישרו ועדות התכנון באופן עקרוני כביש בבית צפפא. על בסיס החלטה זו, נבנה בימים אלה כביש בעל שישה מסלולים בתוך הכפר. למרות שחלפו יותר מעשרים שנה, כל העובדות מסביב השתנו, ביניהן קיומו של כביש המנהרות (אליו אמור הכביש הממשיך את כביש בגין להתחבר) לא ניתנה לתושבי הכפר הזדמנות להתנגד. מעבר לעניין העקרוני לא ברורה הבחירה לגרום דווקא לכפר האוהד ביותר בעיר למרמור והתנגדות, ובסופו של דבר לארגן את ההפגנה הפלסטינית הגדולה ביותר שנראתה במערב העיר בשנים האחונות אם לא בכלל.


גם במקרה זה עיריית ירושלים והעומד בראשה לא ממש גילו התחשבות בצורכיהם של כלל התושבים בעיר, אלא דווקא בצורכיהם של תושבי גוש עציון.   

המעשים של אדם מגדירים מי הוא, ויאמר לזכותו של ברקת שלא בחר בשום מקרה מהמקרים "להתאפר" ולהסתיר את דרכו. למרות החזות הפלסטית הבנאדם לא מסתתר מאחורי מילים יפות, ואת מעשיו ובחירותיו קל לייחס לו לשפוט לעניינו של דבר. עוד שמונה חודשים בחירות, וכל אחד ייבחר האם מעשיו של ברקת הם גם דרכו.