יום שישי, 25 במאי 2012

בימים ההם בזמן הזה/ הבן, האב והסב



בימים ההם

ליל הבדולח 1938 
ביום בו עלו הנאצים לשלטון נסע סבי מארץ ישראל המנדטורית, פלסטינה, לגרמניה והביא עמו את אמו ואחותו. אמי התגאתה תמיד בחושיו ההיסטוריים המחודדים, כיצד הבין את עוצמת הרגע. באותה נשימה גם אמרה, כי לולא היה יהודי וודאי היה בכיר במפלגה הנאצית. לא בגלל העניין האידאולוגי, אלא בגלל שהיה אוהב את הסטטוס והטקסים. כך שבראשי תמיד היה סבי מעין גרינג. לא באופיו, אלא כפרסונה המשמשת כתכשיט המכשיר את בעליו. כשניסיתי להבין ולשאול איך היה חי עם מעשי המשטר הבנתי שזה לא ממש היה מעניין אותו והוא היה מעדיף פשוט לא לדעת. ואכן הוא מעולם לא התקשר אצלי עם גבלס, הימלר או הס, דמויות אידאולוגיות נאציות. ככה די בקלות חייתי לי עם סב נאצי בכיר בפוטנציה וגם עם ההסבר הגרמני הרווח שלא ידענו, שהסתנן לו למשפחתי היהודית.

הקהל המשולהב סביבי צעק את הקריאות הקצובות והמוכרות "מוות לערבים, מוות לערבים". הם היו מפחידים ובעיקר רבים. בין הצועדים ברחוב שמואל הנביא כמה מאות מטרים מביתי היה גם מכר מבית הספר שהכיר את דעותיי, "מה אתה עושה כאן?!" הוא שאל מופתע. "אתה הרי שמאלני...". היסיתי אותו במבטי, אבל כבר מקדימה ראיתי שניים המסובבים את ראשם ומנסים למצוא מיהו המסתנן במבטם. "ששש... אמרתי לו, סתם רציתי לראות מה קורה". השנה 1990, החודש נובמבר, האירוע מסע הלוויה של הרב מאיר כהנא, אביו הרוחני של חבר הכנסת הד"ר מיכאל בן ארי.

בזמן הזה


בדיוק עשרים שנה אחר כך פגשתי את ד"ר בן ארי. יום השנה הלועזי של רבין הארבעה בנובמבר נפגש באותה שנה עם יום השנה העברי של כהנא  (שנרצח אגב בחמישה בנובמבר), ניסיתי לעמת את בן ארי עם הרקע הכהניסטי שלו. כנראה לחצתי קצת יותר מדי. בן ארי הכה בכף ידו הפתוחה על השולחן בחוזקה. היה שקט בחדר. בן ארי שתק. שתקתי גם אני. אחרי מספר שניות חזר בן ארי לחייך. חיוך מתוח. הראיון נמשך (אגב הסיטואציה הדרמטית צולמה, אבל צלם הערוץ הראשון פשוט לא פתח את הפריים, והעדשה לא הצליחה להעביר את עוצמת הרגע), אבל החוויה, בדיוק כמו מסע הלוויה עשרים שנה לפני כן, השאירה את חותמה עליי. בניגוד לד"ר בן ארי, לעוזרו הפרלמנטרי, איתמר בן גביר, וגם למציאות, חוש הומור. כשליווה אותנו בדרכנו החוצה מהכנסת צחק על כך שהוא כבר מכיר כל אגף ופינה, והוסיף עם חיוך, שאפילו הוא לא האמין שזה יהיה מקום עבודתו. באותה שנה נכנס לחיינו גם "תג מחיר"



במדינת ישראל הדמוקרטית, בה לממשלה ערוץ טלוויזיה, נמצאה הכתבה הזו כלא מאוזנת ובעייתית, לאחר שפעילי ימין התלוננו כי האתר ואנשי הימין בכתבה כונו ימין קיצוני, ומי אני שאקבע מה קיצוני ומה מתון. צודקים. ממשלת ישראל קבעה כי מי שמפרסם שמות וכתובות של פעילי שמאל ובצמוד אליהם טוקבקים הקוראים לרצח, לא נחשב קיצוני.
אם הדברים היו מסתכמים בד"ר בן ארי ובצמד חבריו בן גביר ומרזל ניחא. אם השר אלי ישי דואג כמו חבריו של הד"ר לצביונה היהודי של המדינה הזו, גם ניחא.





אבל למרות כל ההשוואות לליל הבדולח, אפילו לנאצים הייתה בושה. בליל הבדולח ירדו בכירי המשטר למחתרת, הד"ר שלהם, ד"ר גבלס ביקש להציג את המחאה כעממית. ואילו אצלנו עמדו חברי כנסת ממפלגת השלטון , כביכול מפלגת מרכז-ימין על הבמה והתבטאו ברטוריקה המתאימה לאותן שנים
.



להיות או לא להיות

מה אני אגיד לכם מזל. תארו לכם מה היה קורה אם רק הד"ר שלנו, בן ארי היה שם. לא דני דנון ולא מירי רגב, וגם רונית תירוש לא הייתה מגיעה למקום ושמו של אופיר אקוניס לא היה משתרבב. האם האירוע היה מקבל את עוצמת הסיקור לה זכה. האם יכולנו להתעלם מעוצמתו. האם האלימות לא הייתה נשארת אירוע מקומי?
והתשובה היא כן. כן חד משמעי. בדיוק כמו בקבוק המולוטוב שנזרק לגן הילדים לפני שבוע, גם הפוגרום הקטן הזה לא ייצרב בזכרון הלאומי.
אבל קומץ השמאלנים שנשארו כאן מבינים שאנחנו בנקודה של להיות או לחדול. שאי אפשר לומר יותר שלא ראינו. שאי אפשר להתעלם. עם פרלמנט בו שמונים אחוז מהחברים בקואליציה, כשבאופוזיציה עוד חמישה אחוז של חכי"ם מהימין הקיצוני (האיחוד הלאומי) הם עמדו והסבירו שהשמאל מפריע להם לפעול. וכשהם עמדו שם ואיימו האיום היה מוחשי ביותר. אחרי ההומואים, הערבים והעובדים הזרים יבוא גם תורנו. תסלחו לי שאני לא מתעכב על מוסריות וגזענות, ועל זכויות המיעוטים ומתעורר רק כשבאים לכלות אותי, אבל המאבק הוא אותו מאבק. אם לא נעמוד עכשיו ונעצור את הטירוף הזה לא תישאר כאן מדינה, לפחות לא כזו שאפשר לחיות בה.
לסבא שלי היו חושים היסטוריים חדים, מעניין מה הוא היה עושה עכשיו. עולה מיד על ספינה ומחזיר את אמו ואחותו לגרמניה?








יום רביעי, 16 במאי 2012

3 הערות על מחאה/ מבוא למדע המדינה

משטרה

הקסבה בערה. רצתי ברחוב הצר מנסה להתחמק ממטר מהאבנים שהושלכו לעברי מהבניינים הסמוכים. חיפשתי מחסה ומצאתי אותו מתחת לגגון. השנה הייתה 2007. הימים ימי ההפגנות נגד מצעד הגאווה. מאה שערים בערה, יותר נכון פחי האשפה שלה. אחת לכמה זמן נכנסו היס"מניקים לתפוס מפגין אחד או שניים ולהביא אותו לרחוב הנביאים. לרוע מזלי עשרת היס"מניקים חבושי הקסדות ביקשו לתפוס דווקא את המחסה שלי בדרכם ל"קן הטרוריסטים" ודחפו אותי חזרה אל הקסבה. הרמתי את המיקרופון שבידי וצעקתי "אני עיתונאי" כשאני מנסה לעלות חזרה למחסה תוך כדי שאני מתחמק מהאבנים ששוב נפלו סביבי. את היסמ"ניקים זה לא עניין. עיתונאי, עובר אורח או שבבניק, דינם אחד. פעם אחר פעם דחפו אותי חזרה לרחוב עד שדילגו למחסה הבא.

אגב, באותם רחובות בדיוק, כששבעים חסידי תולדות אהרן רדפו אחרי, מי שידע לעזור לי היה עיתונאי חרדי ששמע על האירוע. משטרת המחוז לעומתו לא מצאה את התוקפים עד היום.

מרץ 2011. מחלון המערכת אנחנו רואים עשן בסמוך לגשר המיתרים. רצתי עם הצלם למקום האירוע. מטען התפוצץ בסמוך לאוטובוס. אחרי זמן קצר התקבל דיווח על פיצוץ נוסף קילומטר משם. רצנו עם צבא הצלמים לנקודה הבאה. דיווח שווא. חזרנו לזירה. ביקשתי לראיין עובדת סוציאלית שבאה לטפל בנפגעי הלם ומצאה את בתה. אבל, שוב לרוע מזלי, נמצאה העו"סית מעבר לכביש והמשטרה ביקשה מהציבור להתרחק. ניסיתי לחצות את הכביש כשמשום מקום הגיעו חמישה חיילים שניסו לעצור אותי. הסברתי להם כי אני עיתונאי, אך החיילים שאומנו למנוע מאנשים את חופש התנועה שלהם, ומאחר והמושג שיקול דעת אינו בלקסיקון הצה"לי, התנפלו עליי החמישה ברגע שהתחלתי למחות. בגאווה אספר שלמרות היתרון המספרי החמישה לא הצליחו לגרור אותי לג'יפ כפי שביקשו. ספגתי אגרופים ובעיטות כשלמקום הגיע רפ"ק שהפסיק את התגרה ואיפשר לי להגיע למחוז חפצי.


מעצר עיתונאים וצלמים בשבוע שעבר בתל אביב
מעצר עיתונאים שבוע שעבר בהפגנה
בת"א. צילום: הדר כהן
השבוע החליטו במשטרה להנפיק תגי עיתונאי לעיתונאים שיסקרו את ההפגנות בעקבות מעצרם של שני עיתונאים בהפגנה נגד כניסת קדימה לקואליציה בתל אביב. החלטה תמוהה ולא ברורה בעליל. לעיתונאים כידוע תעודות עיתונאי. אם מישהו חושב שיש הבדל בין אזרח לעיתונאי, בבקשה, לאחר שיעצרו שיציגו תעודות וישחררו אותם. להבנתי אין הבדל, בטח כיום כשכל טלפון הוא מצלמה, כולם מתעדים כל הזמן. צילום סלולרי פעמים רבות יככב במהדורות החדשות למרות שצולם על ידי אזרח שהינו או אינו בעל עניין בסיפור. הסיפור פה הוא הניסיון להסיט את הדיון מהאלימות השיטתית של המשטרה. לזכותה ייאמר שאינה מפלה, ואינה מבחינה כאמור בין עיתונאי, לשבבניק לעובר אורח. את האלימות הזו מפעילים השוטרים לעיתים באופן שיטתי וממוסד, כמו מפקד מחוז ירושלים ניסו שחם שנתפס על ידי מצלמות ערוץ 10 בימי ההתנתקות מתדרך את פקודו "לזיין" את המפגינים כדי "שלא נישאר כאן שבת", ולעיתים באופן וולונטרי. לעיתים, וכאן מדובר בסיטואציה אולי הגרועה ביותר, מבלי לדעת שבפעולתם הם עוברים על החוק. בחודש האחרון תועדו בירושלים שלושה מקרים בהם ניסו שוטרים למנוע מאזרחים את זכותם הלגיטימית למחאה. מה שמחזיר אותנו לעיתונאים שנעצרו בתל אביב. הבעייה היא לא האלימות המשטרתית, אלא חוסר ההבנה הבסיסית של המשטרה את תפקידה: בין השאר  ההגנה על הדמוקרטיה. תגי זיהוי לעיתונאים היא אולי דרך טובה להשתיק את הביקורת הזו ולהימנע מלהתעסק בשאלה מדוע בכלל נעצרו שני העיתונאים מלכתחילה.




לעוד כתבות וידאו בקרו בערוץ היוטיוב שליhttp://www.youtube.com/user/erlichuri?feature=mhee


דמוקרטיה

אי שם, בסוף המאה הקודמת למדתי את הקורס "מבוא למדע המדינה, מושגים וגישות". עד היום אני זוכר את השיעור בו לימד אותנו פרופ' דיסקין מה היא הקואליציה היציבה ביותר. התשובה לסקרנים ביניכם: הקואליציה הצרה ביותר האפשרית, בעלת רצף אידיאולוגי. מוזר, דורות של פוליטיקאים ישראלים לא עלו על הנוסחה. מאז 1992 לא פגשנו כזו קואליציה. וגם סופה הגיע טרם עת. כולנו זוכרים למה.
תיאוריה נוספת שנלמדה בקורס היא שמדינה יכולה להיקרא דמוקרטיה רק לאחר שהתקיימו בה שלושה מהפכים שלטוניים. אז כאלה דווקא עברנו, ובכל זאת, מאז שהוקמו כאן ממשלות אחדות בזו אחר זו ועם הקמתה של קדימה, קשה לקרוא לשום תוצאה מהפך.
השבוע, בזמן פציעות נדחו הבחירות כשמופז הצטרף לקואליציה של ביבי. תשעים וארבעה חכ"ים מונה הקואליציה. כמעט שמונים אחוז מחברי הכנסת. לפי כל הסקרים אחוז התמיכה במחאה עומד גם הוא על שמונים אחוז, וקשה לומר שהצטרפות קדימה הייתה משאת נפשם של המפגינים, או האוחזים בשלט הטלויזיה. השבוע פגשתי את פרופ' זאב שטרנהל צועד בירושלים, בין השאר אמר כי עלינו להבין כי הדמוקרטיה הישראלית אינה דמוקרטיה מערבית במובן הקלאסי שלה. את התובנה הזו אנו מתחילים להפנים.



לעוד כתבות וידאו בקרו בערוץ היוטיוב שליhttp://www.youtube.com/user/erlichuri?feature=mhee

דיוגנס

הוא היה סקפטי, עוד בפולניה הוא היה סקפטי... הציניות, האחות הצעירה והחצופה של הסקפטיות שולטת כאן לא מעט. אני מודה, גם אני נתתי לה לשלוט בי. הציניות שהיא בסופו של דבר מנגנון הגנה מהמציאות המדכאת  היא גם לא פעם עמדה אסתטית. לא פעם ולא פעמיים זיהיתי בציניקנים את האנשים הרגישים ביותר, שלמרות חוסר אמונתם באלטרואיזם או במוסר, חיים על פי קודים מוסריים מאד מחמירים, ומסייעים לזולת לא פעם על חשבונם.

אני מודה, בשנה החולפת גם אני הייתי ציני לגבי המחאה החברתית. גם אני זיהיתי בה משהו לא אמיתי, מאות ואלפי אנשים המתיימרים להציג משהו שאינם. בשבוע האחרון הציניות נסדקה מעט, לא בגלל שהטוב המתפרץ הצליח להבקיע את החומה, אלא משום שלא מילאה את תפקידה להכין אותנו לרע שיבוא.
בין הבחירה בחוסר האותנטיות של אלפי הצועדים לגועל של המהלך שבמהותו (והדגש על המהות) אינו דמוקרטי, הצליחה להוביל אותי לחיקה של המחאה. נקודת הפתיחה של המחאה בשנה הזו אינה נקודת הפתיחה של השנה שעברה, וזהו אולי ההישג בגדול ביותר של מופז שהוכיח כי כולם יכולים להשתין מהמקפצה, אבל רק הוא יכול ללכת צעד אחד קדימה.

קרדיט: אמיר שיבי

יום רביעי, 9 במאי 2012

המראה לא משקרת/ ציוני חרד

יש לי וידוי קטן. אני אנטישמי, אני שונא חרדים. לא כפרטים, אני מבין כי מדובר באנשים כמוני וכמוך. אבל כקבוצה אני שונא אותם. אני חי בארץ הזו וקורא לעצמי יהודי אך ורק כי ככה מגדירים אותי מי שאינם יהודים, ולכן איני מוכן לוותר על הגדרתי ככזה, או במילים אחרות בגלל האנטישמיות אני בוחר להיות יהודי. אבל אז מגיע לו הציבור הזה ומגדיר אותי איך שבא לו. ומתוך הגדרתו, גם נותן לעצמו את הפריבילגיה לקבוע לי איך אחיה , באיזה אופן אנהל את חיי המשפחה שלי, וכבונוס מבקש גם שאשלם לו על כך (זה עוד הרבה לפני שהוא נכנס לביתי ומנסה להשתלט על שכונתי).

יש לי וידוי קטן, דווקא אצל החרדים אני מרגיש קצת בבית. משהו בשפה, בתרבות, בניואנסים מרגיש לי מוכר. כל פעם שאבי סיפר בדיחה באידיש ותירגם אותה לא צחקתי, ובכל זאת כנראה משהו שקע. אינספור פעמים סיקרתי הפגנות חרדים. רדפו אחרי שבעים חסידי תולדות אהרון, הותקפתי,  פתחו לי את הראש, הגנו עלי, חיפשו את חברתי, ביקשו את עזרתי, דאגו לשלומי, משהו בעולם הסגור שלהם מחפש את המפגש. למרות שהם ואני אויבים, הם לא מוכנים לוותר על המגע איתי כחילוני, כמישהו שמאוורר את מחשבתם.

אני זוכר שכילד שהלכנו להפגין נגד סגירת רחוב ים סוף. התווכחנו עם החרדים, ואני זוכר אותם אומרים: ראית פעם קוף? אז זה סבא שלך... יש לי חדשות, לפעמים להסתכל מאיפה באת זה באמת כואב.

יש לי עוד וידוי קטן. בעבר הייתי פעיל בחד"ש. ההבנה שהציבור הערבי מהווה קרוב לעשרים אחוז מאזרחי המדינה (וסביר שייגדל) הובילה אותי להבנה שעדיף לכרות ברית עם הערבי המשכיל על פני לא מעט יהודים. מדינת כל אזרחיה נראתה לי מחיר סביר (כל עוד תתאפשר עלייתם של יהודים ארצה).
יש לי וידוי קטן. כשבא מוחמד בראכה וקרא לחיזבאללה לוחמי חירות, הבנתי שגם אם אני מוכן "לוותר" על הלאומיות שלי, מבחינת "הקומוניסט" הערבי אפילו אם הדת היא אופיום להמונים, הוא מוכן להזדהות עם "מפלגת האל", בתנאי כמובן שזו נלחמת בי.

לא רק לשיעים הלבנונים יש מפלגת אל, והפלסטינים בישראל הם לא היחידים שמתרבים. ליהודים הליטאים יש דגל, דגל התורה, לחסידים יש אגודה. יש לי חדשות, לפי נבואות הזעם של הדמוגרפים, יחד עם הפלסטינים לא רחוק היום שיהיה כאן רוב לא ציוני.

אם יימשכו המגמות של העשור האחרון - 78 אחוז מתלמידי החינוך היסודי בישראל יהיו חרדים או ערבים ורק 14 אחוז יילמדו בחינוך הממלכתי. לפי נחום בלס ממרכז טאוב, בעשור האחרון חלה ירידה של 3 אחוזיםב מספר התלמידים בבתי הספר היסודיים בחינוך הממלכתי, גידול של 8 אחוזים בממלכתי דתי וגידול של 33 אחוז בזרם הערבי וגידול של 51 אחוז בזרם החרדי. כתוצאה משינויים שחלו בעשורים האחרונים כמעט מחצית  (48 אחוז) מתלמידי החינוך היסודי  ב-2008 היו חרדים או ערבים.







ככל שחולפות השנים אני מבין שהמלחמה בינינו לבינם רצינית ממה שחשבתי. ירושלים (שאת המציאות בה אני מכיר היטב) היא רק הפרומו לשאר המדינה. המציאות כמובן אף פעם לא צפויה. החרדים הלכו והפכו לאומיים יותר ויותר, וקשה לקרוא להם ציבור לא ציוני. אבל עם המגמה הזו גם שינו את השיח הפוליטי ואת המפה המחלקת בין ימין לשמאל. והמציאות לא פוסקת מלהפתיע. בעדה החרדית מבקשים להחזיר עטרה ליושנה. בזמן שנטורי קרתא ממשיכים לצייר דגלי פלסטין בסמטאות הגטו של מאה שערים, הרב אליהו קאופמן, בעבר פעיל שמאל קיצוני והיום חסיד סאטמר פועל לקרב בין שני הציבורים האנטי ציוניים.



לעוד כתבות וידאו בקרו בערוץ היו-טיוב שלי http://www.youtube.com/user/erlichuri?feature=guide

סיפורו של קאופמן הוא במידה רבה סיפורו של השמאל הישראלי. במהלך הפגישה עמו חזר כמה פעמים על המשפט שחילוני שאינו ציוני בסופו של דבר לא יישאר פה, ויש מידה של צדק בדבריו. במציאות של כיבוש ונישול מתמשכים לשמאל היום קשה להישאר ציוני. קאופמן הוא במידה רבה תמונת ראי של השמאל הישראלי, ולצערנו המראה אף פעם לא משקרת. במקרה שלו הוא בחר לוותר על הלאום ולעבור לדת, אבל מי שבעבורו המעבר הזה בלתי אפשרי , נשאר עם המשיחיות הימנית והדתית שהשתלטו על המדינה. כל הזמן אנו נדרשים למנות גדולות יותר של אסקפיזם או לחילופין להקצנה פוליטית (ליתר דיוק הקצנה של הפעילות הפוליטית) כדי להילחם באקטיביזם הימני.

דווקא קאופמן לא יצר אצלי את השנאה או הקירבה שמייצר לי המפגש עם החרדים, אולי פשוט בגלל שבא מהתרבות שלנו. למרות המוח המשופשף שלו, הבונה טיעונים היסטוריים מלאי ידע ורחבי דעת, האידאולוגיה השמאלית שלו הייתה דוגמטית. הדת כמובן. למרות שחזר אינספור פעמים על הטיעון שמדינת כל אזרחיה תפתור את החיכוך בין היהודים כי המדינה אינה ציונית או יהודית, לא הסביר מדוע יפסיקו הסיקריקים בבית שמש להטיל טרור על מי שאינם עונים על קוד חוקי הלבוש להם. בינינו הדוגמטים הם המסוכנים ביותר.

יום ראשון, 6 במאי 2012

בחירות

פרולוג


אי אפשר לומר פוטנציאל בלתי ממומש מבלי לומר פוטנציאל. זהו כתב ההגנה שלי. מאז שאני זוכר את עצמי אני הבטחה. חלפו השנים, ההבטחה הופרה. האכזבה תפסה את מקומה. אבל, אי אפשר לומר פוטנציאל בלתי ממומש מבלי לומר פוטנציאל.


במדבר 


נולדתי בארבעה בספטמבר 1975. יצור שאין סוף בחירות עומדות לפניו. חלקן טובות חלקן רעות. וחלקן לא ממש משנות. די מהר קבעו לי דברים מסויימים. מה התנאים בהם אתפתח. מה הגנים שקיבלתי (מראה, אופי ומזג מצע שעליו ייבנו חיי) איזה מזון אוכל (מציאות שתשפיע על התפתחותי הפיזית), איך יגיבו אליי הורי (סוגייה שתשפיע על התפתחותי הנפשית) והחלטות רבות נוספות שהגבילו את חופש הבחירה שלי. ולמרות זאת, חופש הבחירה שלי היה אינסופי. בסך הכל הדברים מסתכמים בחשבון פשוט.  אינסוף אפשרויות פחות 3, 30 או 300 (לא ממש משנה כמה), עדיין נשאר אינסוף.

במשחק מחשבה זה שיחקה אמי בהומור. כשהייתי ילד קראה לי אלוהים. זה היה שם החיבה שלי. לאלוהים חופש בחירה בלתי מוגבל, אבל בביתנו הוא היה בינארי:  אלוהים בוא הביתה... אלוהים זרוק את הזבל... אלוהים יש אוכל... נכון שבחירות הן בלתי מוגבלות, אבל בהתחשב בעובדה שהאדם הוא יצור לא רציונלי, בטח ילד הרוצה לרצות את ההורה, מספר הבחירות יורד באופן דרסטי. זה לא סותר את העובדה שהבחירה היא עדיין שלו.

אמי ניטשיאנית בנשמתה (אם יש דבר כזה, הרי בכלל מדובר בסתירה פנימית), והרי ניטשה קבע: אלוהים מת. וגם אני בשלב מסויים פסקתי מלהיות אלוהים.  אבל הרף שהוצב המשיך להיות מכובד. כשהייתי אולי בן שמונה, קראה אמי ספר המנסה לתאר כיצד ילדותם של פילוסופים השפיעה על הגותם. היא הייתה מרותקת, צחקה ואמרה שללא מעט מהם היו אמהות מעריצות, בדיוק כמו שלי. מעניין איך כל זה ישפיע עליי תהתה בקול רם, ואני זוכר עד היום כיצד נבטה תחושת המועקה בחזי והיכתה שורשים. שורשים שעם השנים העמיקו את אחיזתם בבטן. מדי פעם נזרקה תובנה חדשה כמו "ניטשה אתה לא" מלווה בחיוך מרגיע "אבל סארטר בטוח לא יותר ממך"* תובנה שהשקתה את המועקה שפרחה והעיקה כבר על הריאות והנשימה. "

כשאומרים על מישהו שהוא הבטחה מתכוונים לומר שהוא יקיים מה שמצפים ממנו. מישהו שהיה הבטחה ולא קיים מה שציפו ממנו הוא אכזבה. אם לא לאלו שלהם ניתנה ההבטחה אז לעצמו.

כך או כך, חלפו השנים ואף אחת מההבטחות לא מומשה, סארטר עדיין מוכר קצת יותר ממני**, אינני פילוסוף (גדול או בינוני). גם קריירת העיתונות לא נסקה. זכרון ההבטחה שלא קויימה לא הפסיק להטריד.
אבל היום אחרי לא מעט שנים של התבחבשות הבנתי שהעובדה שלפוטנציאל לכאורה אין רפרנס בעולם לא אומרת שהוא לא קיים אלא שחסרות לי תכונות ויכולות אחרות לממש אותו. זה מי שאני. מי יודע אולי פעם מישהו ייראה.


הארץ המובטחת


הפגנת האחד במאי 2012,  גן הסוס ירושלים
"העם דורש צדק חברתי" צעקו עשרות אלפי האנשים שצעדו זה אחר זה. הככרות התמלאו אדם. בהתחלה היה מדובר במאות, משבת לשבת הכמויות גברו, אלפים עשרות אלפים ולבסוף מאות אלפים. כולם יצאו לומר שההבטחה הופרה.
בעבור ישראלים רבים היה מדובר בהארה, זה לא אנחנו שאכזבנו, זו המציאות. העובדה שלמרות שאנחנו קורעים את התחת, עובדים מבוקר ועד ערב כדי לפרנס את ילדינו ובכל זאת לא מצליחים להשיג קורת גג אינה אומרת שאנחנו דפוקים, אלא השיטה. לא רק אנחנו במינוס מטורף, אלא גם השכן. אנחנו בסדר, המציאות היא הבלתי אפשרית.

בקיץ הזה כולם הבינו שזה נכון. הם פוטנציאל בלתי ממומש. אבל לא בגללם. בקיץ ההוא אמרו כולם, אם היציאה הזו לרחובות לא תצליח לשנות אנחנו אבודים. הייאוש יישתלט והאנשים לא ייקחו עוד אחריות, ויפסיקו להאמין במערכת הפוליטית וזו תהיה מכת מוות להשתתפות האזרחית במדינת ישראל. חלפו חודשים והרבה לא השתנה. מחירי הדלק המשיכו לעלות. מחירי הדיור נבלמו אבל לא ירדו. המצוקה נשארה כשהייתה. יש לנו בחירה, אבל זה לא אומר שמה שאנחנו בוחרים ייתממש. יש לנו בחירה אבל זה לא אומר שהמציאות מתאימה עצמה אלינו.


בארבעה בספטמבר 2012, בדיוק שלושים ושבע שנים אחרי שנולדתי, ושנה אחרי שתם הקיץ ההוא הולכים לבחירות. זה שבחרנו, כבר אמרנו, לא אומר שהמציאות תתיישר לפי אותה הבחירה, אבל לפחות אנחנו יודעים שגם אם הפוטנציאל שלנו לא ממומש, אי אפשר לומר פוטנציאל לא ממומש מבלי לומר פוטנציאל.

הפגנת המיליון: כך נראו הדברים בשלושה בספטמבר לפני שנה



וכך נראתה צעדת האחד במאי (6.5.2012) בירושלים



לעוד כתבות וידאו בקרו בערוץ היו-טיוב שלי http://www.youtube.com/user/erlichuri?feature=guide

*זכרון הוא דבר מצחיק, זכרון הספר נתפס אצלי כאירוע מתמשך, למרות שהיה חד פעמי, אבל כנראה התמשך בחוויה שלי כילד. הזכרון השני למשל כבר נתפס ונצרב כאירוע נקודתי.

**למרות שניסיון לכמת את הדברים העלה ממצאים מעניינים. חיפוש בגוגל של סארטר בעברית מניב 41600 תוצאות ואילו אורי ארליך מניב כמעט פי 3: 117000 תוצאות - אותן אני חולק עם עוד שני אורי ארליכים, אבל תודו שהממצאים משעשעים.


יום שלישי, 1 במאי 2012

מעשיות ברווזיות/ דונאלד דאק עיתונאי




באלו (בספר הג'ונגל מלמד הדוב באלו את הזאבים מהו חוק הג'ונגל, בין תלמידיו גם מוגלי)


באלו
אני מניח שלכל אחד מאיתנו יש משפט ששמע מהוריו ונשאר לו כציווי לחיים. אצלי זה המשפט הבא שאמר לי אבי לא מעט פעמים, למרות ששקע כבר אחרי הפעם הראשונה: "סיפורים מעניינים תקבל מאלה שאף אחד לא מעוניין להקשיב להם". מה אגיד לכם, סקופ גדול עדיין לא השגתי בעקבות התובנה, אבל הקשבתי ללא מעט אנשים הזויים וטרחנים.


למשימתי העיתונאית הראשונה יצאתי בגיל צעיר, 11, אולי 12. אבי שלח אותי לביתו של השר משה ניסים לגשש ולהבין בבעלות מי הדירה. נתבקשתי לדבר עם העוזרת או עם מישהו אחר שיענה, רק לא עם מישהו מבעלי הבית. אולי בשנות השמונים זה היה הגיוני לדפוק על דלתו של שר ולצפות שמישהו ישיב לילד בבעלותו של מי הבית,  ואולי בוחן המציאות של אבי היה לקוי. כך או כך, דפקתי בדלת כשלבי הולם בחוזקה. אף אחד לא ענה, ובכך תמה המשימה...

למרות המשימה ההזויה משהו, אבי היה עיתונאי במלוא מובן המילה. הוא כתב בכל עיתון גדול וחשוב במדינה, אלו שעדיין ואלה שאינם. לעיתים אפילו בכמה עיתונים במקביל עם שמות עט שונים. לצערי לא למדתי ממנו הרבה, עוד בילדותי כבר היה בערוב הקריירה שלו. דבר אחד אני בטוח, לעולם לא היה מפרסם דבר שלא היה מאמת ומוודא. 

בשנים האחרונות לחייו היה אחוז אובססיה בפרשה אותה לא הצליח להוכיח. פעם אחר פעם היה אומר לי שמדובר בפרשת שחיתות שעוד לא נראתה כאן. ראש ממשלה שהיה מעורב בחלוקת קרקעות מלון הולילנד, עליך לנבור בזה הוא אמר. אעזור לך. שנה אחרי שנפטר נחשפה פרשת הולילנד. צחקתי. ראש הממשלה עליו דיבר אבי לא היה אולמרט אלא שרון. את החשדות לקח עמו, וגם החשוד שרון לא יעמוד כבר ממש לדין. אבל האש שבערה בו ליוותה אותו, ועד שלא הוכיח סיפור לא שַקַט.


דייזי דאק ודוד קמצוץ (סדרת קומיקס על הדוד העשיר והקמצן של דונאלד דאק)


דוד קמצוץ

אחרי כמה שנים בפריפריה של התקשורת הישראלית אני יכול להגיד חד משמעית, מה שהיה, הוא לא מה שיהיה. בתקופה בה הייתי עורך משנה של המהדורה המקומית בירושלים בהפקתה של רשות השידור נתקלתי בכתבת שלא הייתה ראויה לשם התואר אותו נשאה. פעם אחר פעם מצאתי אי דיוקים בדבריה, פעם אחר פעם כעורך התעקשתי עמה שתביא לי סימוכין והוכחות לדברים שאמרה, ופעם אחר פעם נדרשתי "מלמעלה" לתת הסברים מדוע איני סומך עליה, ומתנכל לה.
כתבה שפסלתי משידור במהדורה המקומית כיוון שהייתה רצופה רבעי אמיתות, נמצאה דווקא ראויה לשידור במהדורה המרכזית, מבט. 

לעומת זאת ארבעים שקלים בעבור הוצאת מסמכים מרשם העמותות לצורך תחקיר על יד שרה ופרשת הולילנד לא נמצאו. זה באמת מיותר.

כמו כל תחום בחברה הישראלית בשנים האחרונות, גם בתקשורת "המי" ו"האיך" חשובים בהרבה מה"מה". טאלנטים לא יגיעו "לארוז" כתבה ביום שישי גם אם הדרום הופצץ בצורה מאסיבית אחרי חודשים של רגיעה, שלא נדבר על כך שעבודה עיתונאית אינה מעניינם, לשם כך יש חבורה של תחקירנים שעושים אותה בשכר רעב. המקצוע שלהם הוא לא עיתונות, הם פרזנטורים. וזה מה שחשוב. 

דונאלד דאק עיתונאי


בעשור האחרון ירד האמון של הציבור הישראלי בתקשורת הישראלית בצורה דרמטית.

מתוך מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה על אמון הציבור במוסדות השלטון בעשור האחרון

נותנים אמון בתקשורת, 2000-2009 














לפני כמה שנים פורסם מחקר לפיו הישראלים אינם סומכים על התקשורת משום שרוב מי שנתקל בסיקור של אירוע או אותו חווה או של נושא שהכיר גילה פער בין המציאות לסיקור. גם אני נכנסתי לסטטיסטיקה כאשר "עובדה" שידרו כתבה על מעון מסילה בו עבדתי שנים רבות, שם ראיתי כיצד תכנית הדגל של התקשורת החוקרת בישראל התאימה את המציאות כך שתתאים לרייטינג, במקום לעשות תחקיר אמיתי.
אתמול שודרה ברצינות ידיעה על אגדה אורבנית: ילדה שנחטפה בדיסניוורלד ונמצאה בשירותים עם שער קצוץ וללא זיכרון. לאגדה האורבנית נתנו גם הילה של כבוד, "פרסום ראשון". הברווז העיתונאי הזה לא נראה לי מוזר. פעמים רבות עשיתי פולו-אפ על כתבות אינטרנט ומקומונים, וכשהגעתי לשטח גיליתי שלא מיני ולא מיקי. כתבים שיושבים בבית או במערכת ומרימים טלפונים לא יודעים דבר על מה שקורה באמת. אבל כאן כאמור מדובר במקרה חמור בהרבה, על פניו שום טלפון לא נעשה לאף גורם רשמי. כתבי ועורכי האינטרנט הוכיחו כי התקשורת הישראלית אינה טורחת לבדוק ולהצליב מידע ומיהרו להעלות את הידיעה באתריהם.  
בערוץ 10 מיהרו להשעות את דייזי העיתונאית, אבל דייזי אינה הבעייה אלא התקשורת הישראלית שנחשפה בקלקלתה.


פיט החתול השחור

פיט (למרות שהוא נראה כמו כלב הוא חתול שחור וחסר זנב. אויבם המושבע של מיקי מאוס וחבריו)

לא פעם ולא פעמיים מצוטט בעיתונים הרב יוסף רוזנפלד, יו"ר הוועד למען השבת, מאיים על הציבור החילוני בירושלים ובמדינה כי החרדים לא יעברו בשתיקה על סוגייה כזו או אחרת.

פעם הוא מצוטט כמי שיוזם מלחמה נגד מכירת חמץ בפסח, לפעמים על שבירת הסטטוס קוו מצד הציבור החילוני, כמו משמרות במפעל אינטל ולעיתים על הפריצות החילונית. 
מי הוא אותו מרואיין אימתני המקבל מקום של כבוד בעיתונות החילונית?





לעוד כתבות וידאו בקרו בערוץ היו-טיוב שלי http://www.youtube.com/user/erlichuri?feature=guide