יום רביעי, 31 באוקטובר 2012

מבשרי הציונות/ עזר נתן ודן מגיעים למבשרת ציון

המשך למבשרי הציונות/ רם דרג ורם זרג מגיעים למבשרת ציון

תמונה 7
[טיגסט יוצאת מהמקלחת, התינוקת ישנה והיא יושבת עם מגבת על הספה וחושבת שאין לה כוח לקום להכין אוכל. דפיקה בדלת. טיגסט לא פותחת. מישהו מנסה לפתוח את הדלת הנעולה. טיגסט צופה בדלת הרוטטת. המנעול מסתובב ונתן איש האחזקה נכנס. טיגסט רצה ומסתתרת מאחורי הדלת. נתן מסביר לה שאין לה מה לדאוג, הוא רק מנתק את החשמל ויוצא.
טיגסט יושבת וחושבת, לפחות יש גז ואפשר להכין ארוחה מהמוצרים שנשארו במקרר לפני שייתקלקלו. היא מנסה להדליק את הגז אבל הוא לא נדלק. את הגז אפשר לנתק מבחוץ].

בחיי היומיום של הדיירים במרכז הקליטה במבשרת ציון אין מקום למותרות כמו פרטיות. בתיהם יכולים להיפתח כל רגע על ידי אנשי חברת האחזקה במקום. אחרי שלקחו מטיגסט ובעלה את הפרטיות בלילה, לקחו אותה גם ביום. דלת ביתה פרוצה למעשה כשמפתחות דירתה נמצאים בידי הקבלן המפעיל את מרכז הקליטה.

תמונה8
[גטהון מגיע הביתה. כמעט חצות. הוא סיים משמרת כמאבטח. אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס עצר בשירותים הציבוריים בקניון. הלילה לפניו והוא לא רצה לרוקן את השלפוחית כי נעלו לו את השירותים בדירה. הוא מכניס את המפתח אבל המנעול לא מסתובב. הוא מקלל את המפתח ומנסה שוב. המפתח נשבר. הוא דופק אצל השכנה טיגסט שאומרת לו שחברת האבטחה החליפה לו מנעול. גטהון מבקש לישון אצל השכנה. היא מציעה לו מיטה אבל לא קפה, אין גז].

מדי יום אנשים יוצאים מביתם, נועלים את דלתם לוקחים בחשבון שיש סיכוי שהדלת תיפרץ, אך משוכנעים שלא הם אלו שיישארו נעולים בחוץ. במרכז הקליטה מבשרת ציון אי אפשר להיות בטוחים כי השמש תזרח מחר. אולי הדבר היה טוב לו היו נכונים למציאות משתנה והיו מוכנים להגיב אליה, אבל במעבר התרבותי, הידיעה כי השינוי יכול לבוא כל רגע לא מובילה אותם להתכונן אליו. תמיד דיירי מרכז הקליטה מגיבים למציאות החדשה ולא נערכים אליה.

תמונה 9
[צדוק הכתב מגיע למרכז הקליטה. במקומות כאלה יש המון מקרים קשים הוא חושב לעצמו. קשה זה טוב הוא עונה לעצמו. בדיוק הוא רואה את נתן לוקח את המפתח השוודי ומנתק לארקי את המים. ארקי שותה בירה ולא עושה כלום. צדוק חושב לעצמו - הנה הכותרת: אם אין מים שישתו בירה. והולך מרוצה מהמקום. הוא שולח בקשת תגובה מדוע מנתקים את המים הגז והחשמל מהמערכת וכותב ידיעה בת מאתיים מילה.

גם התגייסותה של התקשורת, גם אם הצינית לפעמים, לא עוזרת. במשך חודשים חיים תושבי מרכז הקליטה במציאות בלתי נסבלת בה זכויותיהם הבסיסיות ביותר נלקחות מהם. הם אינם מעניינים אף אחד, אפילו כש ynet וערוץ 2 מסקרים אותם הם נשארים לבדם במציאות המוחקת אליה נשלחו וממנה לא יצליחו לצאת ללא סיוע. אבל סיוע לא יינתן מעצמו.

תמונה 10
[אחרי שדיבר עם צדוק ניתקו לארקי גם את החשמל. גטהון וטיגסט פונים לעו"ד עזר לסיוע. עזר שומע ומזדעזע ופונה למקונן מנהל מרכז הקליטה שאומר שאינו יודע מי אחראי על הניתוקים. עזר פונה לבית המשפט באופן בהול.
עזר מסביר לשופט דן את רצף ההתרחשויות. השופט דן מורה להחזיר את התשתיות באופן מיידי וקובע דיון בנוכחות נתן. המים הגז והחשמל של גטהון חוזרים, אבל נתן טוען כי אף אחד לא ניתק גז חשמל ומים. 

אז מסתבר שלפעמים המאבקים חשובים, השטח יכול לומר את דברו, אבל אולי אפיק בית המשפט יעיל לא פחות. היום קבע הית המשפט דיון למחר, אבל אנשי משרד הקליטה ביקשו לדחות את הדיון. ב"כ התובעים, עו"ד אלי בוטבול (ממשרד  אשר שרביט) הסכים לדחייה בתנאי שהתשתיות יחזרו. הקבלן סירב בתחילה לקבל לידיו את ההנחיות ובהמשך טען כי הם אינם מבצעים ניתוקים. בעוד שבוע ידון בית המשפט בנעשה במרכז הקליטה במבשרת ציון ויאמר את דברו.




עו"ד אלי בוטבול בא כוחם של כמה מהתושבים לאחר שבית המשפט פסק להחזיר באופן מיידי את החשמל והמים


תגובת הסוכנות היהודית

מרכזי הקליטה נועדו לסייע לעולים חדשים בחודשי הקליטה הראשונים שלהם בישראל. כל עוד גרים במרכזים עולים ותיקים שמסרבים לפנות את דירותיהם וממשיכים לגור במקום שנים רבות לאחר עלייתם ומימוש זכאותם, הם לא מאפשרים לקלוט במקום עולים חדשים הממתינים לעלייתם בתנאים קשים באתיופיה ומצפים שנים לאיחוד עם בני משפחותיהם בישראל, זאת תוך ביצוע החלטת ממשלה. עתה, עם הרצון להמשיך ולקלוט במהרה עולים נוספים מאתיופיה, ישנו צורך דחוף בדירות במרכזי הקליטה.
באופן תמוה, אותם גורמים אשר הפגינו בעבר לזרז את העלייה מאתיופיה, הם אותם גורמים הפועלים כיום כנגד האינטרסים של הממתינים לעליה ומעודדים עולים ותיקים לא לפנות את מרכז הקליטה. מדובר ביחידים אשר עלו לישראל לפני שנים רבות, ומסרבים לעזוב את מרכז הקליטה על אף תום זכאותם להתגורר שם, ועל אף סיוע נדיב שמציעה המדינה לעולים מאתיופיה, הכולל מענקי שכירות שיעניק משרד הקליטה לאותם יחידים, על סך 1500 ש"ח בכל חודש למשך 5 שנים, סך הכל 90 אלף ש"ח, תוך שמירה על זכאותם להלוואה כאילו הם ממשיכים להתגורר במרכזים.
ניתוקי חשמל ומים, אם נעשים כאלה, מתבצעים על ידי יזם פרטי המפעיל את המגורים במרכז, על בסיס חובות רבים שהצטברו ולא חלילה כסנקציה.
לשכת דובר הסוכנות היהודית

יום ראשון, 28 באוקטובר 2012

חלב, זה כל הסיקור.

 יוקר המחייה הפך לסוגייה מרכזית בשיח הציבורי מאז המחאה החברתית? אולי, ואולי לא.
השיח הציבורי עד לא מזמן תווך באופן בלעדי על ידי התקשורת הממוסדת, הרשתות החברתיות נגסו בכוחה, אבל עדיין קשה להתעלם מכוחו של ערוץ 2 בקביעת סדר היום.
כולנו כבר יודעים שמאחורי ערוץ 2 עומדים בעלי הון. אבל על פניו חברת החדשות היא עצמאית ואינה נתונה ללחצי בעלי ההון. האמנם?

16% ממניות רשת בידי מיכאל שטראוס
ביום ד' האחרון ה-26.10.12 העלתה שטראוס את מחירי מוצרי החלב בעד חמישה אחוזים. בסמל המחאה "הגבינה הישראלית - הקוטג'" לא נגעה. במשך כל היום עסקו אתרי האינטרנט בהצטרפות של שטראוס לאסם, קוקה קולה, יוניליוור שייקרו את מחירי המוצרים והובילו לגל התייקרויות נוסף במשק.

אבל בשמונה בערב, נעדרה הידיעה מהליין אפ של מהדורת השבט, המספקת חדשות לכל מי שאינו יושב כל היום וגולש באתרי החדשות והכלכלה. גם בתכנית הכלכלית-צרכנית  "תכנית חיסכון" לא טיפלו בהתייקרות מוצרי החלב של שטראוס, ובחרו לעסוק בהרחבה בתחרויות בין רשתות השיווק בפריפריה.
בערוץ 10 דווקא שידרו כתבה נרחבת בנושא, ובהתחשב בעובדה שמדובר ביום שהיה עמוס חדשות בו הוכרז על איחוד ביברמן ועל פיצוץ מפעל הנשק בסודן,  העובדה שנכנס לכותרות המהדורה ושובץ בליין אפ אחרי סרן שילוני מעידה כי כנראה בכל זאת לא היה זניח. 
למחרת תנובה ייקרה גם היא את מחירי מוצרי החלב ובחדשות 2 עסקו בעניין בכותרות המהדורה ודיברו על גל ההתייקרויות. 
אז מה ההבדל? בדיקה מעלה שיום רביעי הוא יום שידור של רשת. ובדיקה נוספת מגלה שמיכאל שטראוס, מבעלי החברה מחזיק גם בשישה עשר אחוז ממניות הזכיינית. מקרי? אולי. 
מוזי ורטהיים המחזיק ב 51% ממניות קשת
הוא גם בעל השליטה בטרה
היום דווח כי טרה תעלה גם היא את מחיר מוצרי החלב בארבעה אחוזים. גם את זה לא שמעו צופי חדשות 2 במהדורה. מקרי? אולי.
בדיקה מהירה מעלה שיום ראשון הוא יום שידור של קשת. בדיקה נוספת מראה שמי שמחזיק ב 51% ממניות קשת ועד לא מזמן שימש יו"ר הדירקטוריון הוא מוזי ורטהיים. חיפוש מהיר בגוגל מעלה כי בבעלותו נמצאת גם קוקה קולה שרכשה את טרה לפני שבע שנים.
לשם ההגינות נזכיר כי גם בערוץ 10 לא שידרו כתבה על טרה היום, וייאמר שאתר הזכיינית קשת מאקו דיווח על ההתייקרות, ובכל זאת כצרכני חדשות שווה לבדוק בכל זאת, מי מוסר לנו אותן, וכן, גם צריכת חדשות ברשתות החברתיות יכולה להפוך לסוג של תיקון שהליין אפ החברתי עושה לתקשורת הממוסדת. ולתנובה, הזוכה הגדולה בקרב על הסיקור העויין, נציע לרכוש כמה מניות בערוץ 10.

יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

סותמים לנו את הפה שלכם

אם במקרה הייתם משחקים איתי במשחק האסוציאציות, ורק במקרה הייתם בוחרים ב"הפגנה" בתור השאלה הראשונה הייתי אומר: "הקניון של כתב הטלוויזיה". בהפגנה יש הכל, דרמה, טובים ורעים, אלימות, גיבורים, והכל זמין בהישג יד. כולם מבקשים לשרת אותך, הלקוח, יגידו ויעשו כמעט כל מה שתבקש, רק תצלם ותעזור להעביר את המסר. אבל היום הלכתי לקניון בלי ארנק.
הפגנת החדשות המקומיות, צילום: יוני ריקנר

השתתפתי בלא מעט הפגנות כמפגין, החל מהפגנות נגד סגירת רחוב ים סוף בשנות השמונים, דרך ההפגנות המיתולוגיות נגד סגירת רחוב בר אילן בירושלים, וגם בהפגנות "מחנה השלום" בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, אבל מאז חלף זמן רב, בו הייתי בלא מעט הפגנות, אבל אף פעם לא על תקן משתתף, אלא על תקן כתב המסקר את ההתרחשויות.

ברוח פוסט מודרנית ומכניקת הקוונטים, רק אגיד שברור שגם אם אינני משתתף אני חלק מההתרחשות, ונוכחותה או אי נוכחותה של המצלמה משנה את תוצאות הניסוי. כל סיטואציה מקבלת פרשנות אחרת ועוצמה שונה כשהמצלמה נכנסת  לתמונה. כל כתב מחכה למכה במצלמה לפעמים ממושא הסיקור, כמו מפגין חרדי שיוסיף גוועלד מאיים וייתן לצופה תחושה ש"עבדת בשבילו", לפעמים כניסתו המאיימת של שוטר ששם ידיו על העדשה יכולה לעשות את העבודה. אם הצלחת לקלוט פוליטיקאי או פקיד בכיר המנסה לחמוק מהמפגינים ודחפת לו מיקרופון כשאינו מוכן אתה יכול להיות מבסוט ולטפוח לעצמך על השכם.

אבל היום הלכתי להפגנה ללא צלם. גם בלי מיקרופון. עמדתי והפגנתי עם שאר חבריי. בימים הקרובים יכריעו הפוליטיקאים את עתידנו, בשבוע הקרוב, לפני שתתפזר הכנסת יוכלו חברי הכנסת להעביר את החוק שעבר בוועדת שרים לענייני חקיקה ועוכב בשל הערר שהציב האוצר. אם לא ייקרה הדבר נלך אני ושאר מאה ושמונים חבריי מהחדשות המקומיות בכל רחבי הארץ ללשכת האבטלה.
שטייניץ אל תחסל את החדשות המקומיות
זו הייתה הפגנה עצובה. השלטים הוכנו, המגפונים הובאו, אבל לא היה מי שירים אותם ונאומי פועלים לא ממש נשמעו. בדיוק כמוני מורגלים שאר המפגינים להיות בצד השני. לא מפגינים אלא מסקרים. בגל הקשה שעובר על התקשורת הישראלית, שלוקח איתו עיתונאים ומערכות חזרה אל מימיו הסוערים והקוצפים של שוק העבודה, זו כבר קלישאה שחוקה, אבל היום הרגשתי כמה היא נכונה.

עשרות עיתונאים המסקרים את הפריפריה והפריפריה החברתית ומורגלים בסיפורים קשים של מפעלים שנסגרים, מוצאים עצמם לפתע באותה סיטואציה, ותאמינו לי, לא קל להרגיש פתאום שאתה בצד השני. זה לא שלא עשית את עבודתך על הצד הטוב ביותר, זה לא שלא עשית הכל כדי שהמפעל יצליח, אבל המציאות שרירותית ולפתע גם אתה בסכנה.
סותמים לנו את הפה שלכם
ואז, בזמן שחיים הר-זהב נואם ומנסה לעורר את המפגינים השפופים הגיעו מפגינים של הפגנה אחרת. ביניהם אנשי "המעברה" וחבריהם מרחבי הארץ. בשנה האחרונה סיקרתי לא מעט את מאבקם של זכאי הדיור הציבורי, וכך גם חבריי במערכות האחרות. ולפתע הגיעו מושאי הסיקור מכל הארץ כדי לעמוד לצידנו. המפגינים המקצועיים האלה, שצברו לא מעט ניסיון בהפגנות בשנה וחצי האחרונות הביאו עמם תנופה והשתלבו בהפגנה. ולא איכפת לי להיות רגשני ולהגיד שצמרמורת עברה בגבי, וגאווה מילאה אותי. עיוור מחיפה שלא קיבל סיוע בדיור נעמד וסיפר במגפון כיצד מערכת חיפה הייתה שם בשבילו וליוותה אותו, אחרים אמרו שהשתקת החדשות המקומיות היא סתימת פיותיהם. שלא סתם מבקשים לסגור אותנו, ולרגע הרגשתי איך הסיסמאות אינן מופרכות.

ההפגנה ביקשה לעבור אל מול הכנסת והיס"מניקים סירבו לתת לנו לחצות את הכביש. לרגע ביקשתי להוציא את הפלאפון ולצלם, בכל זאת זה חזק ממני, אבל נמנעתי. דווקא למפגינים שזה עתה באו הירשו לצאת, הם "שייכים" להפגנה אחרת. ושוב שיעשעה אותי הסיטואציה. לרוב אני הוא זה שיכול לעזוב את הזירה מתי שאני רוצה, ואותי יעזבו השוטרים בשקט. אתי חן, פעילה במאבק הדיור הציבורי, הרימה את מצלמת ה PC (מפגינים מקצועיים כבר אמרנו) וצילמה אותי, לרגע הרגשתי איך היוצרות מתהפכות, מי מסקר את מי, ומי עוזר למי. גם עובדיה, גלית ובני באו להביע את הזדהותם, והרגשתי שלא משנה איך יסתיים הסיפור שלנו, בהצטרפותם הראינו לכולם שאנחנו הכי רלוונטיים, ומי שמשמיעים את קולה של הפריפריה. אבל איך אמר חיים הר-זהב בהפגנה, "כששאלתי למה שטייניץ לא מטפל בזה, פקידי האוצר ענו לי זה לא מעניין אותו. הפריפריה לא מעניינת אותם". ומסתבר שלא מדובר בססמאות נבובות, אנחנו קולה של הפריפריה, ולנו סותמים את הפה.