יום שני, 31 בדצמבר 2012

ליפתא/ אובדן הבושה

ליפתא, הפלסטינים עזבו והיהודים נכנסו
השבוע לפני 65 שנה (27.12.47) ירדה קבוצה של אנשי לח"י מאוטובוס בסמוך לבית קפה בליפתא. בסצנה א-לה טרנטינו על רקע נוף ירושלמי בלי סאונדטראק  והילוך איטי, הם הוציאו מקלעים והחלו לירות. הניו יורק טיימס דיווח כי האירוע הסתיים בחמישה הרוגים ערבים. לתקרית קדם רימון שנזרק על אוטובוס יהודי בידי תושבי הכפר הפלסטיני קאלוניה, בתגובה לרציחתו של תושב הכפר, בעל תחנת דלק ברוממה, שאנשי ההגנה חשדו שאסף מודיעין על מועד יציאתן של שיירות יהודיות לתל אביב.

סופו של הסיפור ידוע. תושביו הפלסטינים של הכפר ליפתא ברחו והכפר הפלסטיני קאלוניה נחרב. ב-1967 מצאו עצמם תושבי הכפרים בסירה אחת עם בני האצולה הפלסטינית מטלביה, וגם עם תושבי בקעה מוסררה ורוממה, ובסך הכל עשרת אלפים פלסטינים ממערב העיר שגילו כי הם שוב בעיר המאוחדת, יכולים להגיע אל אדמתם אך לא לשוב אליה כי רכושם חולק.

שנתיים אחר כך עלה דוד קרימה בן החמש עשרה, עולה חדש מכורדיסטאן על אוטובוס ועזב את המעברה במגידו. "שמחנו. בטח שמחנו. שם היה לנו אוהל שנפל כל לילה, ובכל לילה היינו צריכים להעמידו מחדש, כאן הבטיחו לנו בתים" הסביר, רגע אחרי שהצביע על הבית בו התגורר יחד עם משפחתו בכפר שעומד היום נטוש. "זה היה ונשאר מקום פסטורלי" קבע קרימה, "אבל בלילה היינו צריכים להיזהר מהמסתננים. פעם אחת נהרג אחד התושבים מירי של צלף". הוסיף. כמוהו היו עוד שלושת אלפים עולים שיושבו על ידי פקידי המדינה, בכפר ששכן עשרות מטרים מהגבול.


זה לקח יותר מעשור, אבל זעקתם של תושבי הכפר, כפי שבאה לידי ביטוי במכתבו הציורי של חיים סעיד יצחק, ראש ועד מי נפתוח או בשמה המוכר יותר ליפתא, בנובמבר 1952 בשם תושבי הכפר לראש הממשלה, דוד בן גוריון.

"כבוד ראש הממשלה
 מה עלה בגורלנו, הסיעו אותנו מהמחנה לכפר ערבים נטוש בלי ידיעתנו והטעו אותנו, אמרו לנו לירושלים ושם תסתדרו. קיבלנו את דבריהם כמסמרות נטועים ולא חשבנו שמשבקשים לזרוק אותנו במקום כלבים, מקום חושך וצלמוות, מקום ציה ושממה, מקום עליה וירידה..."

ב-1966 פונו אחרוני התושבים מהכפר. ביניהם גם קרימה. בכפר נשארו רק שלוש עשרה משפחות שגרו בחלקו העליון של הכפר בסמוך לכביש מספר אחד. שנה אחר כך אוחדה העיר. פליטי ליפתא שהתגוררו במזרח העיר יכלו לבקר בכפר, ששוב לא גרו בו יהודים, אך לא לחזור לבתיהם.
השנים חלפו, הכפר ליפתא נשאר כזיכרון עמום אצל תושביו היהודים שעזבו, וזכרון רחוק וסמל לתושבים הפלסטינים.  בעבור שלוש עשרה המשפחות היהודיות שהמשיכו להתגורר במקום שימש המקום כבית.
על מורדות הכפר תכננו עיריית ירושלים ומנהל מקרקעי ישראל להקים שכונת יוקרה. לצורך הקמתה היה צריך לפנות את המשפחות שהמשיכו להתגורר במקום וב-2011 קיבלו כתבי תביעה המודיעים להם כי הם פולשים ועליהם לעזוב את המקום.
למעלה, שטח פרטי, יוני יוחנן ודוד קירמה ליד ביתו של יוחנן. למטה מימין
קירמה, מתפלא על התשובה, משמאל, מצביע על הבית בו גדל
יוני יוחנן, תושב המקום, ודור שני בליפתא סירב לקבל את הדין. הוא נבר בארכיונים ומצא עשרות מסמכים המוכיחים כי המדינה היא זו שביקשה ליישב את הוריו, ואת שאר תושבי הכפר. בין השאר מצא מסמך נהלים אותו היו אמורים פקידי המדינה לתת למתיישבים שיסדיר את בעלותם על הקרקע. בעבור קירמה, שהיה יו"ר ועד הכפר בשנות החמישים מדובר ברעיון שבכלל לא ניתן להעלותו בראש. "הרי נשיא המדינה הגיע לבקר פה לאחר שהתחננו שיראה את התנאים הקשים בהם אנחנו חיים. אם היינו פולשים היינו מבקשים מהנשיא שיבוא לזירת הפשע. ויותר מכך, האם הוא היה מסייע לנו להביא חשמל לאתר?" הוא מציג שאלה רטורית? כבר שנים שהוא לא גר בכפר, אבל תפקיד היו"ר משתלט עליו גם עשרות שנים אחרי, והוא ממשיך "את כל השירותים שהיינו חייבים הביאו לפה. מורים, רופאים, חמישה בתי כנסת דאגה להביא לפה המדינה. מה? ככה סתם?" הוא שואל בכעס. והכעס הוא לאו דווקא על הנישול מהנכסים, הרי אותם לא לקחו ממנו, את ביתו בקים בשכונת הקסטל שבמבשרת במו ידיו. הכעס הוא על כך שהמדינה נישלה אותו מכבודו ומעשייתו הציונית. מזיכרון חמש עשרה השנה בהן התגורר בכפר ללא מים ושירותם כדי לשמור על גבולה של ירושלים, מההכרה בכך שבנה את הארץ. אבל בעוד הוא מנושל מזכר מעשיו, חוששים יוני ושאר התושבים שעוד נותרו שינושלו מרכושם.

לאור התביעה והמסמכים שמצא יוני, שהועיחו כי האשכנזים ששוכנו בנכסי הנפקדים בטלביה ובשכונות היוקרה הפלסטיניות זכו להסדיר את בעלותם על הרכוש, ומכיוון שיוני נמצא בהליך משפטי בבית השלום בירושלים בעקבות כתבי התביעה של מנהל מקרקעי ישראל, הגיש עו"ד גלעד חריש עתירה לבג"צ שיכיר בתושבי ליפתא, כמו גם תושבי שכונות נוספות כגון, סומל וכפר שלם כבעלים על דירותיהם ולא כפולשים.
השבוע קיבל תשובה מקדמית מהמדינה, רובה עוסקת בעניינים מנהליים, ובסופה עונה לגופו של עניין, ותשובתה כדלקמן:

מן הבדיקה שנערכה, אשר כללה עבודה מאומצת של חיפוש, בין היתר בגנזך המדינה, עולה כי נערכו פרסומים שונים בעיתונים שונים בעניינים מושא דיוננו. כך הן בשנת 1951, והן בשנת 1953 נמצאו פרסומים שראו לכלל הציבור הרלבנטי להסדיר זכויותיו בנכסים המוחזקים על ידו, ואשר מקורם בנכסי נפקדים. כך נמצאו, בין היתר, פרסומים מיום 14.4.53 בעיתונים "דבר", "הארץ" ו"מעריב" וביום 15.4.53 בעיתון "ידיעות אחרונות".

קירמה לא מצליח לעצור את פרץ הצחוק. זה אינו צחוק שמח. גם לא מתגלגל. זהו צחוקו של אדם שכובש את עלבונו. "מה "הארץ"?" הוא שואל. "מי ידע מה זה עיתון הארץ. מי שמע על מעריב או דבר? הרי מדובר היה בכפר של אנאלפביתים. רצית לדאוג שאנשים יסדירו את רכושם? תגיע למקום, תעבור בבתים. המינימום, תיצור קשר עם הוועד". הוא אומר מבלי לעצור כדי לקחת אוויר. את נאוויר הוא לוקח בתוך המילים. יוני נכנס לדבריו "הלא היחיד מבין כל אנשי הכפר שהסדיר את רכושו הוא גלעד בראלי, שהיה אשכנזי. מה? שאר אלפי התושבים לא היו מעוניינים לקבל את רכושם?" הוא עוצר, מתלבט אם המשפט האחרון היה מצחיק או רציני וממשיך "אני יכול להבין שהמדינה שקלטה מאות אלפי עולים, ומנתה בסך הכל שש מאות אלף תושבים לא יכלה לעצור הכל ולדאוג לבירוקרטיה, וגם יישבה את התושבים שזה עתה הגיעו במקומות כמו ליפתא. אבל לכל הפחות אל תהפכו אותנו לפולשים. אנחנו מבקשים שהמדינה תציג עכשיו בבג"צ כמה דירות הוסדרו בטלביה, וכמה בכפר שלם".
מודעה בעיתון דבר, 1953. מי ידע לקרוא?


קירמה מצטרף חזרה לשיחה ואומר: "אני הייתי מהבודדים בכפר שידעו לקרוא עברית מודרנית. כל מכתב שהגיע לכפר עבר דרכי שאקריא. ואף אחד לא התבקש להסדיר את רכושו". ומה עם המכתב לבן גוריון? תהיתי. איך כתבו אותו אם לא ידעו לכתוב? שאלתי. "ראית איזו שפה זו? תנ"כית" שאל וענה. "מי שידע לקרוא ולכתוב ידע רק את שפת התפילה, אבל לקרוא מכתב, לא יכל".

"ומה עם התושבים הפלסטינים?" שאלתי. "המדינה תצטרך בסופו של דבר לפצות אותם" אמר יוחנן. ואז חשב שנייה ואמר, "בעצם, אם אותנו היהודים המזרחיים לא רק שהיא לא מפצה, אלא מבקשת להוציא אותנו מבתינו, אז את הפלסטינים היא תפצה?" שאל וגיחך.

אכן, יותר סימני שאלה מסימני קריאה העלתה התשובה המקדמית של המדינה. אבל את אותו המעגל שנפתח לפני 65 שנה בליפתא וקאלוניה, סגרה השבוע דווקא רשות העתיקות. כמה מאות מטרים מליפתא, עומדים ליישר בקרוב את סיבוב מוצא. חיפוש בגוגל של צמד המילים, סיבוב מוצא" העלה 238,000 תוצאות. חיפוש אחר הכפר קאלוניה, שעמד באותו המקום בו צפוי לעמוד הגשר שיישר את הסיבוב, מאז קמה האימפריה הרומית ועד קום המדינה העלה 1560 תוצאות בלבד. בתנ"ך מוזכר היישוב מוצא פעם אחת, בלי ו' ועם ה' במקום א' בספר יהושע. ובכל זאת דווקא השבוע חשפה רשות העתיקות כי במקום שכן במשך מאות שנים מקדש יהודי מתקופת הברזל. כנראה שלא תמיד חייבים להאמין לגוגל, ומסתבר שגם לא לתנ"ך.



יום רביעי, 26 בדצמבר 2012

ייסורי איוב/ פרזות מערכה שנייה


מדינת ברית מילה/ רוני סומק

"זוֹהִי", מִישֶׁהִי צָעֲקָה, "מְדִינַת בְּרִית מִילָה,
לַקְּטַנִּים חוֹתְכִים
וְהַגְּדוֹלִים אוֹכְלִים עוּגוֹת".

בית נטוש המשמש מחסה לחסרי בית, על הקיר: מדינת ברית מילה/ רוני סומק


 חוסר הצדק והעושק של מדינת ישראל הגיעו לשיאים שאין כדוגמתם. לפני פחות מחודש הגיעו האוצר, משרד השיכון ועיריית ירושלים להסכם לפירוקה של חברת פרזות. ביזה זו של כספי הדיור הציבורי אינה חדשה, מבקר המדינה כתב עליה כבר דוחו"ת. גם מרכז המחקר והמידע של הכנסת ערך בדיוק לפני שנה מחקר ממנו עולה כי כספי הדיור הציבורי הגיעו לסלילת כבישים במעלה אדומים וכיסוי חובותיה של הסוכנות היהודית. אבל בעוד כל הדוחו"ת עוסקים בעבר, התערב לפני חודש מבקר המדינה במה שקורה בהווה. התערב ולא יכל לפקידי האוצר.



ייסורי איוב, פרק ראשון: הקבצנים [ב]


משרת אדוני, הקבצנים מבקשים לגשת לשולחן.
איוב ברוך אתה  ה' הזן את הכל. שייכנסו.
[נכנסים הקבצנים, מסתערים על השולחן, מגרמים את העצמות]
קבצן עצמות. רק עצמות מגורמות.
חושבים שזהו סוף הארוחה? טעות!
אין עצם שפיצחו ומצצו
ולא צפון בה משהו נוסף.
לא כמוכם אנו מוצצים,
אתם שהתפטמתם בבשר
ונפרדתם מהעצם בליקוק חפוז;
אנחנו בדבקות, בחריצות, בכוונה גדולה,
כמעט מתוך דמעות. ותתפלאו
כמה שומן ולחלוחית עוד יש.
נכון שחלק מן הלחלוחית
הוא הרוק שלכם.
אבל אדרבא, למצוץ עצם
שהייתה בפיו של איש שבע -
זה לא רק העצם, זה גם הייחוס.
[מסיימים ויוצאים]
[ג]
משרת אדוני, הקבצנים של הקבצנים מבקשים רשות לגשת לשולחן.
איוב מה!! סיבוב נוסף על גל העצמות הזה?!
ברוך אתה  ה' הזן את הכל. שייכנסו.
[קבצנים חלשים ובעלי מום נכנסים ומתנפלים על השולחן]
קבצן א' עצמות משן שנייה, שיריים
של שיריים. אין דבר,
מה שנמצץ והשביע פעמיים
לא יאכזב גם בשלישית.
נכון, אין מח, אין שום לחלוחית,
אבל העצם, לעומת זה, כבר טחונה,
רכה ומתפוררת, דייסתית ממש,
ומוכנה לאכילה.
אנחנו זוללים לנו דייסה חמה של עצם,
את כל היתר עושה כבר הקיבה.
קבצן ב'  ולפעמים קורה שנשכחה בכל זאת איזו עצם,
עם קצת מח ושומן, הלוא קבצני הצמרת עם הזמן
מפתחים להם הרגלים של אדונים אמיתיים,
פה מוצצים ברשלנות, שם פוסחים על משהו,
ואז באים אנחנו...
[הם מוצאים לפתע עצם זנוחה כזאת, רבים עליה. אחד מנצח ולועס אותה. האחרים מביטים בו. מסיימים ויוצאים]

כן, פקידי האוצר מזכירים בחוסר הבררנות שלהם את הקבצנים מייסורי איוב. ביעילות אין קץ הם מצליחים לעבור פעם אחר פעם ולגלות עוד קצת סחוס שטרם נמצץ מעצמות השכבות החלשות. מה שנמצץ והשביע פעמיים לא יאכזב בשלישית. טיפת לחלוחית שקבצן צמרת פיספס תישאב מיד, רשלנות של פקידים קודמים שהשאירו לא עלינו כספים גם לדיור הציבורי תיעלם מהרשומות. אם חוק ההסדרים לא טיפל בבעייה יימצא סעיף אחר שבזכותו יצליחו להכניס את הכסף לקופת המדינה, כדי שיישאר כסף לתספורת קטנה לתשובה.
בשלוש השנים האחרונות הם סימנו את פרזות כיעד. ההסכם על פירוק החברה התגבש כבר לפני שלוש שנים, אז גילה פתאום ראש העירייה שהוא צריך את אישור מועצת העיר כדי לבצע את הפירוק, לחץ של עוד שנתיים הביאה תוצאות. אחרי שחולק השלל "גילה" פתאום האוצר שהחברה חייבת לו כספים. במקום מאה ושלושים מיליון שקל שמתוכו ממילא רק תשעים מיליון היו אמורים להגיע לדיור הציבורי, עכשיו הם טוענים שבניכוי חובות החברה לאוצר יש פחות כסף בקופה. כמה בדיוק עדיין לא ברור, אבל ייתכן שבסוף נגלה כי אחרי שבאוצר יוסיפו ריביות ופיגורים ייתברר כי החברה שפורקה חייבת עוד כספים מעבר למאה ושלושים מיליון השקלים ששכבו בקופתה.

ייסורי איוב, סוף פרק 7

איוב [בשארית כוחו, בלחישה]מה זה אדם על שיפוד?
אדם על שיפוד זה אדם גמור, אבוד.
ייאוש נורא מזה אין לתאר;
מחשיכה כזאת יכול האופק רק להתבהר.
[קיא ודם פורצים מפיו. הוא מת]
מנהל [בכעס]"להתבהר!" לא יכולת לחיות עוד שעה?!
להתבהר!" טפו!
[יורק על גווית איוב. הקרקס והקהל מתפזרים ויוצאים].

אם את כל זה הם עושים לפני הבחירות. מה הם יעשו יום אחריהן?

ייסורי איוב פרק שמיני: המתים

[א]
נכנס הקבצן הקבצני של הקבצנים של כל הקבצנים. מלקק את הקיא של איוב.
קבצן כמו שכבר אמרתי: עם קצת אורך רוח
מישהו הרי סוף-סוף מקיא. כן איכשהו חיים. יש אלוהים.
פה-רה-פים-פים-פים. פה-רה-פים-פים-פים.


תגובת האוצר: בהתאם להסכם שנחתם בין המדינה לעיריית ירושלים חברת פרזות תפורק ומלוא הכספים שיוותרו בחברה לאחר פרעון החובות לנושים והוצאות הפירוק, יועברו להשקעות בדיור הציבורי בירושלים. נכון למועד זה טרם נכנסה החברה לתהליך הפירוק בפועל.
תגובת עיריית ירושלים: לכל אורך הדרך עמדה העירייה על כך שכל הכסף ישמש לטובת זכאי דיור ואין בכך כל שינוי.


יום חמישי, 13 בדצמבר 2012

מבצע פ'/ אובדן הבושה


בהיסטוריה של עמים גדולים- גדולים לא רק בכמות, אלא גם ברמתם- מלחמות אזרחים היו מהמומנטים הגדולים והנשגבים ביותר בהיסטוריה שלהם... כנגד כנופיות הבנדיטים השורצות ברחובותינו, מדוע אין לנו את הכוח להעמיד פלוגות של אנשים שישברו להם את העצמות? פשוט מאוד“. ישעיהו ליבוביץ'



שאלה טובה מאד שואל הפרופ' ליבוביץ'. אולי מפני שבזמן שכנופיות הבנדיטים הלכו והשתכללו, הלכנו אנחנו והתעייפנו. "תג מחיר" כבר אינו רק שם נרדף לפעילות כנופיות ההיטלר יוגנד בשטחים, אלא מדיניות ממשלה. מפלגות הבנדיטים יחדיו מגיעות למספרים מפחידים, אבל אנחנו עדיין עייפים.


2012

למעלה, בית משפחת סמשנה, למטה משמאל אריה קינג מגיש את
פרוטוקול ביהמ"ש, למטה מימין אדון סמשנה מקבל את הפרוטוקול
השבוע הצטרפתי לאריה קינג, פעיל ימין, מספר ארבע ברשימת עוצמה לישראל, לסיור בשייח ג'ראח, שמעון הצדיק לשיטתו. על הפרק חלוקת צו פינוי למשפחת סמאשנה, וטענות כנגד ראש הממשלה שלטענתו אינו מאשר לו בנייה בשכונה. הימים ימי בחירות. קינג מספר ארבע ברשימת עוצמה לישראל, אחריו איתמר בן גביר, לפניו עוד שניים מתלמידיו של הרב כהנא הד"ר מיכאל (בן) ארי וברוך מרזל, חבורת הבנדיטים כבר מזמן אינה מוקצה. על החבורה מנצח, הפרופ' אריה אלדד שבשנים האחרונות חימם את יחסיו עם הימין הקיצוני באירופה.

קינג דופק על דלת בית פלסטיני. איש מבוגר פותח לו את הדלת. הוא לא מדבר עברית, גם קינג לא מדבר ערבית משהו. הוא מושיט לו את החלטת בית המשפט. הפלסטיני שאינו דובר עברית מעיין כביכול בדפים ומסביר לו שייקרא אותם. את קינג לא ממש מעניין מה אומר האדון, הוא מבקש ממנו להמתין רגע, שולף טלפון סלולרי, מצלם אותו מחזיק את פרוטוקול בית המשפט ומסביר "שלא יגיד שלא קיבל. היום לא צריך להחתים אותם, פשוט מצלמים". הפלסטיני קצת בהלם, אומר שלום ותודה וסוגר את הדלת.
בעבור קינג מדובר בתזמון טוב. החלטת בית המשפט משבוע שעבר מאפשרת לו להכניס עוד משפחה יהודית לפני הבחירות.  "בטח שהתזמון טוב בשבילנו" הוא אומר. "אנחנו בעוצמה לישראל אומרים שאין זכויות בלי חובות, ואנחנו נשמח להראות שגם בלי עזרת המדינה אנחנו עושים פה סדר". למשטרה הוא לא ייקרא לפינוי, בפעם אחרת כבר התגאה שעמו הערבים לא מתעסקים. "הבאתי שלושה חבר'ה, הראיתי להם את צו הפינוי, נכנסנו ופשוט זרקנו את כל הדברים שלהם מהבית".

סיור עם אריה קינג בנכסים שהיו בבעלות יהודית לפני 48 ובקרוב הוא עומד ליישב, שנה שעברה



בית הצלב האדום, קיבל אישורי בנייה
אומרים שהיופי, או היעדרו, בעיניי המתבונן. כך גם הטוב. המציאות  בשייח ג'ראח, כפי שהיא נראית דרך עיניו של קינג מכוערת ורעה. אפוקליפטית, מאובקת כאילו עברה דרך פילטר מלוכלך. השמיים עכורים ומאיימים להיסדק, בשמש קשה להסתכל וכשהמציאות כל כך קשה, גם העננים והתכלת נעלמים.
ראש הממשלה שזה עתה הסתכסך עם כל העולם לאחר שאישר בנייה בירושלים וקידום תכניות ב-E1, הוא בעיניו רופס. ובכל הקשור לשייח ג'ראח הוא טוען, לשכת ראש הממשלה שמה לו מקלות בגלגלים. אישורי בנייה שניתנים לשכניו, אינם ניתנים לו. המסרים שקיבל מהוועדה המחוזית לגרסתו הם חד משמעיים, האישורים אינם ניתנים בהוראה מלמעלה. בית הצלב האדום הנמצא בשכנות לחלקה בה מחזיק קינג קיבל אישורי בנייה לחמש קומות. "אני חיכיתי שיקבלו אישורים, חשבתי שאחרי שייבנו לא יועלו למנוע ממני את אותם אישורים, אבל תראה, ראש הממשלה פוחד לבנות מאה מטר מתחנת הרכבת הקלה בירושלים, חמש מאות מטרים ממלון אוליב טרי, וחמש מאות מטרים נוספים מקריית הממשלה". היופי בעיני המתבונן? את התמונה הזו גם אפשר להפוך ולהבין שפשוט מדובר בשלולית. במצב כזה ראש הממשלה יהיה שקול ואחראי, יידאג להימנע מפרובוקציות מול העולם. במציאות כזו אפילו השמש תיראה פתאום כשמש חורפית מלטפת, ואפילו ניתן יהיה לראות מעט גוון כחול בין העננים. אלא שגם תמונה זו לא באמת משקפת את המציאות. למציאות פרספקטיבות רבות, ביניהן גם ההיסטורית והאנושית, הומנית. בארבעים וחמש שנות הכיבוש איבדנו אותן ואיתן גם את הבושה.
אפשר להפוך את התמונה. שטחו של קינג, לשכת רה"מ מונעת בנייה
 ב-1967, חודשים ספורים אחרי כיבוש מזרח ירושלים יצא מנהל מקרקעי ישראל למבצע סודי. תחת השם "מבצע פ' - איחוד העיר" ערכו אנשי המנהל סקרים מקיפים ומיפוי של החלקות והקרקעות במזרח ירושלים, במטרה לאתר את כל נכסי הנפקדים ולהפקיע אותם.


במנגנון משומן פעל מנהל מקרקעי ישראל למפות
את כל החלקות ונכסי הנפקדים במטרה להפקיע את הקרקעות










מבצע פ'


במכתב שלפנינו (ניתן לפתוח את המסמך) מתבקש אריה גיני, מנהל סניף ירושלים של מנהל מקרקעי ישראל לערוך סקר, ולאתר בעדיפות ראשונה את הדירות שבעליהן או דייריהן נפקדים. אחרי 1948 עבר הרכוש היהודי במזרח העיר לידי האפוטרופוס הירדני לנכסי אוייב. ולכן בין שאר המשימות התבקשו הסוקרים לאתר נכסים שהיו בבעלות יהודית לפני 1948. רובם של הנכסים הוסבו למבני ציבור או לשימוש ציבורי. ב-1967 הועברו לידי האפוטרופוס הכללי הישראלי. חלק מבעלי הקרקעות שביקשו לקבלן חזרה קיבלו פיצויים, ונמצאים תחת ניהולו וחלקם, כמו רכוש "הוועד הספרדי" ו"כנסת ישראל" בשייח ג'ראח הוחזרו לבעליהם שמכרו אותם לידי עמותות מתנחלים שביקשו לייהד את השכונה. אבל מצד שני עם איחוד העיר יכלו גם הפלסטינים לחזור לנכסיהם שהופקעו במערב העיר.






למעלה, רישומי מנהל מקרקעי ישראל 1967

החוקרים פרופ' איל בנבנשתי ופרופ' איל זמיר התייחסו לסוגייה במאמרם "הקניין הפרטי בהסדר השלום הישראלי פלסטיני, 1998":
תיקיית מבצע פ'  1967, סודי
"בשנת 1967 היו במזרח ירושלים למעלה מעשרת אלפים תושבים שנולדו בצד המערבי של העיר ועזבו אותו בשנת 1948." לפי הדין הישראלי, אותם אנשים הפכו לתושבי ישראל בשנת 1967 וכתוצאה מכך הוצעה להם אזרחות ישראלית. מחד גיסא, הכרה חד-צדדית בזכות של אותם אנשים לקבל חזרה את הרכוש שהם נטשו בישראל בשנת 1948 עלולה הייתה ליצור תקדים להכרה ב״זכות שיבה״ כללית לפלסטינים (או לפחות ״זכות להשבת רכוש״) - מאידך גיסא, התעלמות מתביעות הקניין של תושבי מזרח ירושלים הייתה נראית כבלתי-מתיישבת עם שחרור המקרקעין של ישראלים במזרח ירושלים, שכן מנקודת-המבט של המשפט הישראלי הפנימי, איחוד ירושלים הסיר את החומה שהפרידה בין שני חלקי העיר מאז שנת 1948. יתר על כן, התעלמות מתביעות של תושבי מזרח ירושלים ביחס לרכוש שהם הותירו בישראל הייתה פוגעת במאמץ הישראלי להפוך את איחוד העיר לסופי ובלתי-הפיך. לאור שיקולים סותרים אלה, בחרה ישראל בדרך-ביניים, והציעה פיצוי כספי כתחליף לזכויות שהיו לנפקדים הפלסטיניים בקרקעות בישראל.  הדבר נעשה בחוק נכסי נפקדים (פיצויים), תשל״ג- 1973." מכיוון שכך, ומכיוון שרוב המקרקעין של ישראלים במזרח ירושלים נרכשו לצורכי ציבור (בין בידי השלטונות הירדניים ובין בידי השלטונות הישראלים אחרי שנת  1967) הרי שבפועל אף אחת משתי האוכלוסיות לא זכתה, בעיקרו של דבר, לקבל חזרה  את הנכסים שאותם עזבה בשנת 1948".

מאז עבודת המחקר של מנהל מקרקעי ישראל, שהצריכה מנגנון רחב, חלפו כמה שנים. גם מעבודת מחקרם של הפרופסורים מעלה, חלפו כמעט 15 שנה. זמן שיבטל את קביעתם כי אף אחת מהאוכלוסיות לא זכתה לקבל חזרה את הנכסים. מן הסתם לא הייתה זו האוכלוסייה הפלסטינית. בעוד שאת מבצע פ' ניהלו בשקט ובסודיות, בשנים האחרונות עמותות המתנחלים מבקשות לנשל את הפלסטינים ממזרח העיר, דווקא ברעש גדול. כך הפכה שייח ג'ראח, או בשמה החדש ישן, שמעון הצדיק למוקד מתיחות. בישראל לא רק הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל, אלא גם בית המשפט. התושבים הפלסטינים יושבו בשכונה בידי ממשלת ירדן. האפוטרופוס הירדני לנכסי אוייב החזיק בנכסים והשכיר אותם לפלסטינים בחוזה של 33 שנה, שניתן לחדש. על פי החוק הישראלי כאמור, הנכסים שהיו בבעלות יהודית צריכים לחזור אליה. קינג רכש את הזכויות מהוועדים היהודיים אך בתחילה לא הצליח לפנות את הדיירים בשל החוזה מימי הירדנים.   לאחר שהתושבים הפלסטינים לא שילמו שכירות, פנה לבית המשפט שהורה לפנות אותם מהמקום. מצד שני בבקעה, טלביה, תלפיות בה היה למשפחת סמאשנה בית לפני 48, נכנסו יהודים בחסות המדינה. על הפגיעה הבוטה בסימטריה בין הרכוש היהודי וזה הפלסטיני התייחסו פרופ' רייטר וליאור להרס במסמך/הערכת מצב שכתבו ב-2010 על השכונה וההיבטים המדיניים של פעילות המתנחלים בה. בין השאר ציטטו את מני מזוז שהתייחס ב-1999, עת היה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, לאפשרות של הממשלה למנוע מהלכים דומים שאירעו באותה שנה בראס אל עמוד, וטען כי באפשרותה של הממשלה להפקיע קרקעות שנרכשו על ידי יהודים בהסתמך על ההשלכות המדיניות והבטחוניות ובהתחשב בכך שמדובר בניסיון להכתיב סדר יום מדיני במסווה של פעילות בינוי לגיטימית של בעל נכס (עמ' 58 במסמך).
כשהתייחס קינג לצעדיו של נתניהו נגד פעילותו בשכונה, שבמובנים מסויימים עולה בקנה אחד עם ההמלצות המסמך, אמר: "נצטרך להילחם בנתניהו בדיוק כפי שאנחנו נלחמים בערבים.  לא בטוח שלמלחמת אחים בין ימין קיצוני לימין קיצוני מאד התכוון ליבוביץ', אבל מלחמה כזו מעידה על מצבנו, יותר מכל.

יום חמישי, 6 בדצמבר 2012

אשרי הגפרור/ מירושלים להאג בשלוש קומות

האם פקידי עיריית ירושלים יילכו בעקבות קציני צה"ל ויבטלו את נסיעותיהם לבירות אירופאיות? בימים האחרונים עוברת מדינת ישראל צונאמי מדיני בעקבות מדיניות תג המחיר של ראש הממשלה בדמות 3000 יחידות דיור מעבר לקו הירוק וקידום תהליכי התכנון ב E1, אבל לא רק הבנייה מאיימת על מעמדינו המדיני אלא גם ההריסות.

הריסת בתים בצור באהר, פקחי העירייה ייתבעו בהאג?
בשבע השנים האחרונות ירד מספר ההריסות במזרח ירושלים באופן דרמטי בעקבות לחץ מדיני. לפי תכתובות פנימיות בין אופיר מאי, הממונה על הפיקוח על הבנייה לראש עיריית ירושלים ניר ברקת, עולה כי בעוד שבשנת 2004 הרסה עיריית ירושלים 115 בתים, בשנה שעברה הרסה העירייה עשרה מבנים בלבד, ירידה של יותר מתשעים אחוז. מספר כתבי האישום עלה באותה תקופה בחמישים אחוזים, כך שמוטיבציה לא הייתה הבעייה. את הפער מסביר מאי בשל היעדר אישור מדיני או בטחוני.
נתוני הריסות בתים
לפי עיריית ירושלים
בשבוע שעבר פנה היועץ המשפטי לעיריית ירושלים למשרד המשפטים בכדי לבחון האם צריכה העירייה לשנות את מדיניות הריסת הבתים שלה בעקבות קבלתה של פלסטין כמדינה משקיפה בארגון האומות המאוחדות.
על פי אמנת רומא הריסת בתים בשטח כבוש נחשבת לפשע מלחמה. בעוד שישראל סיפחה כבר ב 1980 את מזרח ירושלים העולם אינו מכיר בסיפוח. החידוש הוא בכך שבעקבות קבלתה של פלסטין בגבולות 67 לאו"ם נפתחת בפניה היכולת לפנות לבתי הדין הבינלאומיים. אם הריסת בתים היא פשע מלחמה, כל פקח בנייה בעיריית ירושלים הוא פושע מלחמה. בעוד שפושעים אחרים, כמו קציני צבא, קשה לעיתים לקשור לאירוע כזה או אחר, על כל צו הריסה מופיעים שמותיהם של הפקידים והפקחים האחראים להריסה, כך שהעבודה לתובעים הפלסטינים היא פשוטה מאד.  



חבר מועצת עיריית ירושלים, הד"ר מאיר מרגלית שהקים ועמד בעבר בראש הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, פנה השבוע ליועץ המשפטי לעיריית ירושלים, עו"ד אמנון מרחב, בעניין, בבקשה שייבחן את מדיניות העירייה לאור ההתפתחויות, כאמור, עו"ד מרחב פנה למשרד המשפטים וטרם קיבל תשובה, כך גם מן הסתם הד"ר מרגלית. 

מימין ברקת, לא ידוע כפשרן. משמאל מרגלית, הריסת בתים פשע מלחמה
ראש עיריית ירושלים,ניר ברקת, לא ידוע עדיין כפשרן מדיני, אלא כמי שלא כיבד את צווי האיטום לבית יהונתן, כבן בריתה הקרוב של עמותת אלע"ד וכמי שהוועדה המקומית שבראשה עומד סגנו אישרה לא מעט פרוייקטים במקומות ועיתויים שהציבו את מדינת ישראל במצבים דיפלומטיים לא נוחים, ובידו עכשיו מופקד גפרור נוסף.
פקחי ופקידי העירייה יכולים עדיין לצאת לנופש באירופה, אבל אין ספק שככל שתבקש מדינת ישראל להפוך את ההכרה לעניין סימלי בלבד, יש לו משמעויות מעשיות ביותר. למרות הצהרותיהם של הפלסטינים כי לא ימהרו להשתמש בנשק המשפטי, אולי עדיף שראש הממשלה ועיריית ירושלים לא יאתגרו את הפלסטינים בהריסות בתים נוספות במזרח העיר.
מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: עיריית ירושלים תמשיך לאכוף את חוקי מדינת ישראל החלים בשטחה המוניציפאלי של העיר ירושלים ובכל חלקי העיר. באשר להריסת בתים שנבנו באופן בלתי חוקי, העירייה תמשיך לבצע כלשונן את החלטות בתי המשפט.


יום רביעי, 28 בנובמבר 2012

פרזות/ קופת הדיור הציבורי שטח מפורז

פרזות: מקום פרוז, מקום שאינו מוקף חומה: "ארץ פרזות" (יחזקאל לח יא) "היהודים הפרוזים היושבים בערי הפרזות" (אסתר ט יט). מילון אבן שושן.

חבל שסביב קופתה של "פרזות" לא הציב אף אחד חומה, כי בסופו של דבר הצליחו משרד השיכון האוצר ועיריית ירושלים לבזוז אותה.

מחדל הדיור הציבורי ידוע כבר לכולם. דו"ח מבקר המדינה לשנת 2008 חשף את מה שהיה סוד גלוי, שני מיליארד שקלים נכנסו לקופת המדינה ממכירת דירות הדיור הציבורי לזכאים במסגרת חוק הדיור הציבורי שיזמו ראובן אברג'יל ורן כהן, שני מיליארד שקלים שבהם לא נבנתה אף לא דירה אחת. למי ששכח הגיעה תזכורת בימים שלאחר מותו של משה סילמן.
ניר ברקת, פירק את פרזות
יוצאת דופן מכל חברות הדיור הציבורי, הייתה פרזות. החל משנת 2000 לא העבירה החברה למשרד האוצר (בניגוד להסכמים), את כספי הדירות ושמרה אותם בחשבון מיוחד שהלך וטפח והגיע ל 130,000,000 שקלים. לסכום הזה לטשו עיניים עיריית ירושלים ומשרד השיכון. בשלוש השנים האחרונות ניסה ראש עיריית ירושלים ניר ברקת לפרק את החברה על מנת "לשחרר" את הכספים שבקופתה. פעם אחת כבר הגיע לסיכומים בעניין מול משרד האוצר שהיה אמור לפרק את החברה במסגרת "חוק ההסדרים". אלא שברקת "שכח" שהריבון בעיריית ירושלים היא מועצת העיר, וחבר המועצה ודירקטור בחברה, ד"ר מאיר מרגלית הצליח במשך שנתיים לסכל את פירוקה.
לפני כשנה הסמיכה מועצת העיר את ראש העירייה לנהל את המו"מ על פירוק החברה, הנמצאת בבעלות משותפת של העירייה ומשרד השיכון, ובסופו של דבר צלח המהלך.



לפני כשלושה שבועות ב 7.11.12 היו אמורים לחתום עיריית ירושלים משרד השיכון והאוצר על הסכם פירוק של החברה, אלא שאת החתימה עצר מבקר המדינה כשביקש לוודא שהכספים יועברו לטובת זכאי הדיור הציבור.
בירושלים לפי הערכות נמצאות ברשימת ההמתנה כמאה ושמונים משפחות הזכאיות לדיור ציבורי, בסכום המדובר ניתן היה לרכוש מספיק דירות לכל הממתינים, אבל לעיריית ירושלים היו תוכניות אחרות. למרות מכתב שכתב המבקר השבוע בו חזר על דברים שנאמרו בפגישה לפני שלושה שבועות, וטען כי כל כספי החברה צריכים לעבור להגדלת מלאי הדירות והקטנת התור של הזכאים הוציאה העירייה את ההודעה הבאה:



                                                                                                 י"ג כסלו תשע"ג
                                                                                              27 נובמבר 2012
                                                                                              סימוכין:2012-0225-3495

נחתם ההסכם לפירוק חברת פרזותכ-130 מיליון ₪ יועברו לטובת אוכלוסייה נזקקת חסרת דיור בירושלים  
55 מיליון ₪ יוקצו לרכישת דירות בירושלים לזכאי משרד השיכון * כ- 1500  דירות של הדיור הציבורי ישופצו בהשקעה של כ-15 מיליון ₪ * 20 מיליון ישמשו לשיפוץ מבנים של הדיור הציבורי * 22 מיליון יועברו לבניית בית האבות "בית אליסיה"  לקשישים נזקקים * 17 מיליון ₪ יועברו לטובת שכירות ארוכת טווח לנכים * שטח תיאטרון פרגוד לשעבר ישמש להקמת פרויקט תיאטרון ודיור בר השגה להשכרה לסטודנטים.ההסכם גובש בעבודה משותפת של משרדי האוצר והשיכון יחד עם העירייה
ראש העיר ירושלים ניר ברקת חתם היום (ג') על ההסכם שגובש עם משרדי האוצר והשיכון לפירוק חברת פרזות והעברת נכסיה לטובת סיוע וטיפול באוכלוסייה נזקקת חסרת דיור בירושלים.

במסגרת ההסכם יועברו כ- 130 מיליון ₪ שהוקפאו לפני כחמש שנים לטובת פרויקטים לדיור הציבורי בעיר: 55 מיליון ₪ יוקצו לרכישת דירות בירושלים לדיירים שאושרו כזכאי משרד השיכון.15 מיליון ₪ יושקעו בשיפוץ של 1500כ- דירות של הדיור הציבורי. זאת, בתוספת לתקציב הקיים כיום, וכ- 20 מיליון ₪ נוספים יועברו לטובת  שיפוץ מבנים בהם מתגוררים בעיקר דיירי הדיור הציבורי ונמצאים במצב תחזוקתי ירוד.
בנוסף, יועברו  22 מיליון ₪ לבניית בית האבות "בית אליסיה  החדש" לטובת קשישים נזקקים, וכן  17 מיליון ₪ יועברו לטובת שכירות ארוכת טווח לנכים.סכומים נוספים יועברו לרכישת דיור לדרי רחוב, ולהגדלת הסיוע בשכר דירה למשפחות ובודדים מחוסרי דיור במצבי חירום.
בשורה נוספת היא הקמת פרויקט דיור להשכרה לסטודנטים ותיאטרון במתחם תיאטרון פרגוד.  המתחם ישמש לתיאטרון ולדיור בר השגה להשכרה בלבד לטובת הסטודנטים הלומדים בעיר וייתן מענה לביקוש הגדול בשכונה.
ראש העיר, ניר ברקת בירך על החתימה וציין כי "לאחר תהליך ארוך אני שמח לבשר שהצלחנו יחד עם המדינה להביא לכך שדיירי הדיור הציבורי בעיר יקבלו תוספת תקציבית גדולה שתאפשר לאחר שנים רבות לצמצם את הפערים ולהגדיל את המענים הקיימים למשפחות חסרות הדיור תושבות ירושלים. העירייה תמשיך ותעמוד על המשמר כדי להבטיח את קיומו של האינטרס הציבורי. אני רוצה להודות לשרי האוצר ושיכון על הירתמותם ותרומתם להסכם זה".
ההסכם עם המדינה הכולל את מתווה הפירוק של חברת פרזות והשימוש בנכסיה אושר על ידי מועצת העיר ירושלים. יש לציין כי במסגרת המו"מ שניהלה העירייה עם משרדי השיכון והאוצר, עמדה העירייה על כך שיש להבטיח רמת שירות גבוהה לתושבים הנזקקים.


תיאטרון פרגוד, ישמש תיאטרון ומתחם דיור בר השגה לסטודנטים 
לפני ארבעה ימים שלח המבקר דו"ח לפיו החלוקה אינה מקובלת עליו, וטען כי הכספים אינם מגיעים ליעדם, אבל מבחינת הגופים אין כל מניעה חוקית לבצע את ההסכם, הם עשו שינויים קוסמטיים ויצאו לדרך. אנחנו, כמו מבקר המדינה, נתעקש לשאול מדוע מיליון ושלוש מאות אלף השקלים לא עברו במלואם לזכאי הדיור הציבורי, שהכסף שלהם. מדוע אחרי שהמדינה מנציחה מדי שנה את גזל כספי הדיור הציבורי במסגרת חוק ההסדרים, עד שיש כבר אפשרות להשתמש בו, הוא אינו מגיע לייעודו? מדוע מתחם פרגוד, שוודאי שווה כמה מיליונים, הולך לשמש מתחם לדיור בר השגה לסטודנטים ולא יימכר כדי להכניס עוד כמה מיליוני שקלים לאותה קופה. מדוע (נורא ככל שיישמעו שתי השאלות הבאות) יועברו 22 מיליון שקלים מכספי הדיור הציבורי לקשישים? מדוע לא תדאג להם עיריית ירושלים מתקציביה? למה צריכים זכאי הדיור הציבורי לסבסד ב 22 מיליון ש"ח בנייה לשכירות ארוכת טווח לנכים?
אין ציני יותר מלגרום לכל הקבוצות החלשות להילחם בינן לבין עצמן, אבל זה בדיוק מה שעושים כולם. כיצד ייראו זכאי הדיור הציבורי כשייזעקו נגד סיוע לקשישים, ולמה שייצאו נגד היחידים שבשנה וחצי האחרונות עומדים לצידם, בני בריתם, הסטודנטים. יש לקוות שאף אחד לא ייפול למלכודת הזו וכולם יבינו מהיכן הגיע הכסף ולמה הוא מיועד.





  

יום ראשון, 25 בנובמבר 2012

קופצת למים של הפוליטיקה


קפיצת ראש

קפיצה. רעש המפגש של הגוף עם המים. טיפות עפות לכל עבר. קצף ובועות מלטפים את כל הגוף. ובאבחה אחת שקט.  הגוף מתרגל למגע המים, הנשימה היא הקול היחיד. אחרי מספר תנועות הראש יוצא החוצה, מתווספים קולות נוספים, אבל הדבר היחיד שעובר לתודעה הוא הקול הפנימי. הגוף עובד כמכונה והמחשבות משתלטות. לרגע אתה מרגיש שקט. סוף סוף אתה לבדך עם המחשבות.

גב

במציאות אידאלית זהו סשן של שעה, טיפול אישי, זמן לסדר את הדברים. נפש בריאה בגוף בריא. אבל אפילו בבריכה המציאות רחוקה להיות מאידאלית, ונשארת פשוטה, אף פעם אינך לבד בעולם. ניסיון להשתלב במסלול אחד מגלה שאתה מהיר מדי עבורו, ניסיון להשתלב במסלול שני מגלה שאתה איטי מדי. הבחירה חופשית אבל תחומה תמיד באפשרויות קיימות.
מאימי קיבלתי את החיבה לאקזיסטנציאליזם, מאבי למרקסיזם. בדיוק כמו הורי הם לא ממש מתאימים אחד לשני, אבל קוהרנטיות היא דבר אחד ומציאות אחר. באופן די מוזר הטמפרמנט המהפכני מתאים לאקזיסטנציאליזם, אבל מהפכנים רבים פנו למרקסיזם שמבחינה פילוסופית משאיר פחות מקום לאופי האינדיבידואליסטי והחופשי של המהפכן. אבל, קוהרנטיות ומציאות כבר אמרנו הם שני דברים שונים. כך או כך,  במשך שנים ניסיתי לגשר על הפער הפילוסופי בין שתי התפיסות. על פניו הפער לא צריך להיות מאד רחוק, מרקס ראה באדם יצור יוצר, ניטשה ראה בו יצור ייצרי יוצר. היצר (הדיוניסי הניטשיאני), הוא אולי הפער בין שתי הגישות. בניסיונו של סארטר לגשר על הפער, כמעט ייתר את האקזיסטנציאליזם שהוא היה סוכנו, או הדמות המזוהה עמו יותר מכל במאה העשרים. במקום ללכת דווקא למרקס הצעיר (שבמובנים רבים היה מראשוני האקזיסטנציאליזם), קבע כי היא "שיטה פראזיטית".

סיימתי עוד בריכה. הצצתי על השעון, מתחתיו ראיתי את אבי מסתכל עלי, מניד ראשו בתנועה קלה לחיוב. הטיפות שעל המשקפת הפריעו לי לראות בבירור את תווי פניו. הסרתי את המשקפת כדי לסדרה והצצתי שוב בפני האדון הזר שהביט עלי בעת שישב על כסא קרוב לשפת הבריכה. על הקיר היה שעון מקל הליכה. החזרתי את המשקפת ויצאתי לבריכה נוספת. רגלי בועטת בקיר, הגב מתיישר לאחור, כפות רגליי פונות מעלה וגם פני המביטות בדגלונים התלויים מעל הבריכה. יד רודפת יד, נשימות סדורות, נזכרתי בויקי וענונו. אם חד הורית. המפגש הראשון שהיה לי עמה היה בקיץ שעבר. החודש הראשון של מחאת האוהלים. מאהל ה"אין ברירה" (כפי שכינו אותו יושביו) בגן העצמאות מתפצל. אמהות חד הוריות, מחוסרי דיור ונרקומנים שיתפו בהתחלה פעולה, אבל עד מהרה הריבים השתלטו על המאהל והתחילו הפילוגים. ויקי התרגשה, היא לא ידעה לעמוד מול מצלמה. חששה. ניסתה להתאמן. גילגלה בקול ניסוחים שונים לפני שתאמר דברים למצלמה. הצלם מוכן וויקי לא יודעת אל מי לפנות, אלי? למצלמה?

חתירה

ב"אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" קובע סארטר כי קיום קודם למהות, את המהות של קיומנו אנו טוענים בעצמנו. החירות היא אקסיומה, האדם נידון לה. הוא סך בחירותיו. אבל הבחירות, אני טוען, נטועות במציאות חיינו. ההוויה קובעת את ההכרה. אינך יכול לבחור אפשרויות שאינך מכיר והחירות אולי קיימת אבל תחומה במקטע מסויים וקבוע של המציאות. ויקי הייתה תמימה. לא בעלת תום. היא לא הבינה את המציאות כולה ובחרה לחתור למאבק חברתי, תוך הבנה של הכוחות הפועלים במגרש. היא ראתה התרחשות, התקוממות חברתית כללית שאולי תסחוף אחריה את המדינה, ושמחה להצטרף לגל שהאמינה שישטוף לא מעט מהלכלוך, השחיתות והאינטרסים הצרים הזרוקים ללא בושה, על חופי הפוליטיקה הישראלית. ובעיקר קיוותה שאותה מחאה תשנה את המציאות כך שגם היא, הנמצאת בשולי החברה, תזכה לטעום מהעוגה. התמימות הילדותית הובילה אותה לבחור להצטרף לגל הרענן. היא פגשה סטודנטים וכרתה עימם ברית מבלי לחשוב פעמיים. הבחירה לא הייתה אותנטית, היא הייתה סך נסיבות חייה שפגשו מציאות חברתית לאומית שהעלו אותה על נתיב חדש.
המטריקס, לבחור בגלולה האדומה
המפגש עם פעילים חברתיים פתח אותה לעולמות חדשים. הרחיב את תודעתה ולא את הווייתה. במקרה הזה התודעה עיצבה את הווייתה החדשה. שבועות ספורים אחרי המפגש הראשון שלי עמה, עמדה ויקי על במה ונשאה דברים מול עשרת אלפים אלפי אנשים. צעקתה "העם דורש דיור ציבורי", זכתה להד מהקהל. כשדיברתי איתה השבוע אמרה "צעקתי את הססמאות כי מתתי מפחד. מה אני יודעת? הסתתרתי מאחורי הצעקות". ספק אם ידעה לנסח את הדברים אז, לפני שנה וחצי, כשירדה מהבמה, חשבתי לעצמי. באותו רגע עקבתי בדאגה אחר בחור שנראה היה שעומד להיכנס למסלול שלי, ואכן, הפור נפל, הבחור נכנס למסלול שלי והייתי צריך להתאים את קצב השחייה לזה שלו. החלטתי  לעבור למסלול השחייה החופשית.
חזרה לויקי, גם היא בחרה לעבור מסלול באופן מקרי, בחירה שהובילה אותה למאהל בגן העצמאות, העלתה אותה בסוף למסלול מודע יותר. ההוויה קובעת את ההכרה עד מידה מסויימת, אבל ככל הנראה מרקוזה צדק, שיטות הדיכוי השתכללו כל כך, שמזמן המדוכא לא רק שאינו מבין שהוא מדוכא, הוא בוחר בכך. ולכן, למרות שהשינוי יכול להתרחש רק במציאות, ויקי הייתה צריכה לבחור בגלולה האדומה. בחירה שהובילה אותה לעימותים עם המשטרה ושינתה את חייה.

חזה  

במסלול השחייה החופשית יש מידה רבה של הימור. במסלול החופשי אתה יכול לפגוש פליטים מהמסלול האיטי, ולצידם שחיינים מהירים מאד שאינם מוצאים את מקומם במסלול המהיר. ישנם שני מסלולים שאינם מסומנים. יש שבוחרים לשחות הלוך ושוב בחצי מסלול. אחרים עומדים במים, ויש כאלו שעושים טאי-צ'י. איש כרצונו יעשה. עכשיו לך תסתדר. פעמים רבות אני מוצא את עצמי מרגיש הכי בנוח שם. במסלול האנרכיסטי. בשנה וחצי האחרונות הייתה שם גם ויקי יחד עם חבריה. הם לא כל כך אהבו את הסדר שקבעו בבריכה, וביקשו לבטל את המסלולים. "לא יהיו מבנים נטושים ואנשים ללא קורת גג" צעקו כשאיימו על הסדר הקיים. סך הכל קבוצה קטנה של כמה עשרות חברים, שזכתה ליחס לא פרופורציונלי מצד הממסד. מצד שני, מספיק שלושה שחיינים ששוחים בכוונה נגד כיוון התנועה כדי להרוס את הסדר הקיים.



בחממה האנרכיסטית הזו צמחה ויקי, וזכתה בה למקום מרכזי. אפילו להכרה מצד הממסד זכתה כשקיבלה איומים חוזרים ונשנים מהמשטרה, וסומנה בכל הפגנה כאחת הראשונות להיעצר. הכרה זו זיכתה אותה לאחרונה גם בהזמנה להיכנס לחיים הפוליטיים. לא הייתי מפריז בחשיבות ההזמנה, בסך הכל מפלגה קקיונית המבקשת לחגוג על גלי המחאה, ומחזיקה בשם "צדק חברתי". התשתית הוצבה כבר בעבר, ארקדי גאידמק ניסה לבנות עליה את ריצתו לפוליטיקה וסימן את הרשויות המקומיות כיעד ראשון בדרכו לשלטון. ברחבי הארץ מכהנים שלושים ושישה חברי מועצות ערים ברשימות הנושאות את שם המפלגה, ועכשיו מנסים להחיות אותה שוב. לפני שבועיים הכריזה המפלגה על התמודדותה בבחירות לכנסת ה-19.
קדם להכרזה סיור במבנים נטושים בירושלים. את מסיבת העיתונאים עצמה ערכו בבית ראש הממשלה הישן, העומד נטוש כארבעים שנה, הדיירת האחרונה במבנה שבלב רחביה הייתה ראש הממשלה גולדה מאיר. באותו מקום הכריזה ויקי, "לא נחמדה", על עצמה כמועמדת לייצג את "השכונות" בכנסת. קשה להאמין שבסיום ריצתה תשב ויקי על כסא בבית המחוקקים הישראלי, אבל המסע שעשתה מאז הגיעה למאהל האין ברירה ועד לבחירה לנסות לשנות מבפנים, הוא הישג של הקבוצה ממנה באה. האמונה של ויקי בעצמה, וביכולתה לשנות הגיעה בזכות המאבק והסיטואציות בה הוא העמיד אותה, אותן צלחה במידה רבה בזכות חבריה. כמו שאמר חברה לקבוצה, מיכאל סולסברי: "אני לא מזדהה עם המהלך, אבל אי אפשר לנתק אותו מהמסלול שעשתה מאז נכנסה לפעילות עם "המעברה". כמה הייתה מפוחדת ואיך היא מרגישה עכשיו". אני בהחלט נוטה להסכים, תחושת המסוגלות נוצרה בזכות מציאות סינטתית. כשמסתכלים מזווית על, מגלים שאי אפשר לנתק את בחירותיה מאלו של שותפיה.


שחרור

השאלה עד כמה אפשר (אם בכלל אפשר) לעשות זום אאוט ולראות את תוואי הבחירות. ואולי הדיכוטומיה הזו בין בחירה חופשית לדטרמיניזם, בין אקזיסטנציאליזם למרקסיזם כלל לא משנה במציאות בה המדע עצמו בוחן היתכנות של דברים בצורה סטטיסטית. אבל בסוגיית הביצה והתרנגולת, ההווייה הקובעת את התודעה והתודעה הקובעת את ההכרה, יכולה מכניקת הקוונטים לפתור את הבעייה. כשיש תצפית התודעה קובעת את ההוויה וכשאין ההוויה קובעת את ההכרה.
יצאתי מהמים. הבריכה התרוקנה. יכולתי להרגיש את הדם זורם בגוף. שתיתי מים מהקולר. הסדר בבריכה נשמר. אף מהפיכה לא התרחשה, האנשים המשיכו להתאים עצמם אחד לשני במסלולים למרות שהשלטים שקבעו את מהירויות השחייה לא היו רלוונטיים, ויכולתי לסמן לעצמי עוד וי - 900 קלוריות שנשרפו. או לפחות היתכנות גבוהה ש 900 קלוריות נשרפו.

יום שני, 12 בנובמבר 2012

טיל כלכלי חברתי לעובדים ובחזרה/ החתול של שטייניץ

מה אתם יודעים, ככה פתאום, ד"ר יובל שטייניץ החליט לעשות קמבאק לאקדמיה. כידוע לכולכם, את השכלתו לא רכש במחלקה לכלכלה, ואפילו לא במחלקה למדע המדינה, אלא דווקא בחוג לפילוסופיה. בספרו "טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה" יצא נגד המדע של המאה העשרים כמדע שאינו נאור, מדע אמפירי בלבד שאינו נותן הסברים. גם למכניקת הקוונטים התנגד כיוון שאינה הסברית ואינה נותנת הסברים למה ומדוע. כנראה גם שטייניץ מתחבר לשרדינגר בביקורתו על פרשנות קופנהגן, ובאופן אמיץ החליט לחצות את הקווים פעמיים. פעם אחת כשחזר לעולם האקדמי ובפעם השנייה כשהחליט בפעם הראשונה לבצע בצורה אמפירית את ניסוי החתול של שרדינגר.

ניסוי החתול של שרדינגר, עד שתיפתח הקופסה החתול חצי חי וחצי מת

     
ניסוי החתול של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי, שנועד להמחיש את המוזרויות שבמכניקה הקוואנטית. לפיה חלקיקים נמצאים בסופרפוזיציה של מצבים אפשריים. על פי פרשנות קופנהגן של מכניקת הקונטים, אנחנו יכולים לדעת את מצבו של חלקיק קוואנטי רק כאשר מתבצעת מדידה של גודל פיזיקלי כלשהו שלו, דבר הידוע גם כ "קריסת פונקציית הגל". כל עוד לא קרסה הפונקציה, יש רק מידות שונות של הסתברות לאפשרויות השונות של המצב החלקיקי, והחלקיק נמצא בסופרפוזיציה של כל התוצאות האפשריות. הקריסה של פונקצית הגל מתרחשת רק כאשר בא צופה מן הצד ובודק את המצב. 
אבי בלשניקוב, יו"ר דירקטוריון ערוץ 10 מחלון החשב הכללי
בניסוי שהציע מוכנס חתול לתיבה אטומה, בה ישנו אטום בודד של חומר רדיואקטיבי בעל הסתברות של 50% בדיוק להתפרק במהלך הניסוי. אם החומר יתפרק, ירגיש בכך חיישן המצוי בתוך התיבה ויגרום לפליטת רעל שיגרום למות החתול. אם החומר לא יתפרק, החתול יישאר בחיים. לאחר הזמן הקצוב לניסוי פותחים את התיבה האטומה ואז יודעים אם החתול חי או מת. אבל כל עוד התיבה סגורה, מהו מצבו של החתול? על פי פרשנות קופנהגן לתורת הקוונטים, החתול לא חי ולא מת, אלא חצי מזה וחצי מזה. וזהו למעשה הפרדוקס שבניסוי המחשבתי של שרדינגר.

כאמור, שטייניץ החליט לבדוק את הדברים בצורה אמפירית ובקנה מידה נרחב. בתחילה רצה לעשות את הניסוי על רשות השידור והערוץ הראשון, הוא קרא לו "רפורמה", אבל מכיוון שאף אחד לא צופה בערוץ הראשון לא התרחשה "קריסת פונקציית הגל", ולא ניתן היה לדעת את תוצאות הניסוי.
שטייניץ לא האיש שיישבר והוא עבר לערוץ 10, שהתנדב  בעצמו להיכנס לקופסא. יו"ר הדירקטוריון של הערוץ, אבי בלשניקוב  נכנס למשרדי החשב הכללי בדרישה לקבל תשובה על עתיד הערוץ, אבל הוא טרם קיבל תשובה, ולמעשה הוא עדיין כלוא בקופסה של החשב הכללי.

בינתיים שטייניץ הוסיף גם את ששת המהדורות של החדשות המקומיות על מאה ושמונים עובדיהן לניסוי. ובקרוב תיפתח הקופסה וכולנו נדע מה עלה בגורלנו. נכון לעכשיו גם אנשי ערוץ 10 וגם אנשי החדשות המקומיות הם על תקן חצי מתים חצי חיים. חבל שאנשי האוצר לא למדו משפטים, אולי הם היו מספרים לשר שלהם (גם אם לא אכפת להם מהעובדים), שהחוק הישראלי עדיין אוסר על ניסויים בבני אדם.









יום רביעי, 31 באוקטובר 2012

מבשרי הציונות/ עזר נתן ודן מגיעים למבשרת ציון

המשך למבשרי הציונות/ רם דרג ורם זרג מגיעים למבשרת ציון

תמונה 7
[טיגסט יוצאת מהמקלחת, התינוקת ישנה והיא יושבת עם מגבת על הספה וחושבת שאין לה כוח לקום להכין אוכל. דפיקה בדלת. טיגסט לא פותחת. מישהו מנסה לפתוח את הדלת הנעולה. טיגסט צופה בדלת הרוטטת. המנעול מסתובב ונתן איש האחזקה נכנס. טיגסט רצה ומסתתרת מאחורי הדלת. נתן מסביר לה שאין לה מה לדאוג, הוא רק מנתק את החשמל ויוצא.
טיגסט יושבת וחושבת, לפחות יש גז ואפשר להכין ארוחה מהמוצרים שנשארו במקרר לפני שייתקלקלו. היא מנסה להדליק את הגז אבל הוא לא נדלק. את הגז אפשר לנתק מבחוץ].

בחיי היומיום של הדיירים במרכז הקליטה במבשרת ציון אין מקום למותרות כמו פרטיות. בתיהם יכולים להיפתח כל רגע על ידי אנשי חברת האחזקה במקום. אחרי שלקחו מטיגסט ובעלה את הפרטיות בלילה, לקחו אותה גם ביום. דלת ביתה פרוצה למעשה כשמפתחות דירתה נמצאים בידי הקבלן המפעיל את מרכז הקליטה.

תמונה8
[גטהון מגיע הביתה. כמעט חצות. הוא סיים משמרת כמאבטח. אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס עצר בשירותים הציבוריים בקניון. הלילה לפניו והוא לא רצה לרוקן את השלפוחית כי נעלו לו את השירותים בדירה. הוא מכניס את המפתח אבל המנעול לא מסתובב. הוא מקלל את המפתח ומנסה שוב. המפתח נשבר. הוא דופק אצל השכנה טיגסט שאומרת לו שחברת האבטחה החליפה לו מנעול. גטהון מבקש לישון אצל השכנה. היא מציעה לו מיטה אבל לא קפה, אין גז].

מדי יום אנשים יוצאים מביתם, נועלים את דלתם לוקחים בחשבון שיש סיכוי שהדלת תיפרץ, אך משוכנעים שלא הם אלו שיישארו נעולים בחוץ. במרכז הקליטה מבשרת ציון אי אפשר להיות בטוחים כי השמש תזרח מחר. אולי הדבר היה טוב לו היו נכונים למציאות משתנה והיו מוכנים להגיב אליה, אבל במעבר התרבותי, הידיעה כי השינוי יכול לבוא כל רגע לא מובילה אותם להתכונן אליו. תמיד דיירי מרכז הקליטה מגיבים למציאות החדשה ולא נערכים אליה.

תמונה 9
[צדוק הכתב מגיע למרכז הקליטה. במקומות כאלה יש המון מקרים קשים הוא חושב לעצמו. קשה זה טוב הוא עונה לעצמו. בדיוק הוא רואה את נתן לוקח את המפתח השוודי ומנתק לארקי את המים. ארקי שותה בירה ולא עושה כלום. צדוק חושב לעצמו - הנה הכותרת: אם אין מים שישתו בירה. והולך מרוצה מהמקום. הוא שולח בקשת תגובה מדוע מנתקים את המים הגז והחשמל מהמערכת וכותב ידיעה בת מאתיים מילה.

גם התגייסותה של התקשורת, גם אם הצינית לפעמים, לא עוזרת. במשך חודשים חיים תושבי מרכז הקליטה במציאות בלתי נסבלת בה זכויותיהם הבסיסיות ביותר נלקחות מהם. הם אינם מעניינים אף אחד, אפילו כש ynet וערוץ 2 מסקרים אותם הם נשארים לבדם במציאות המוחקת אליה נשלחו וממנה לא יצליחו לצאת ללא סיוע. אבל סיוע לא יינתן מעצמו.

תמונה 10
[אחרי שדיבר עם צדוק ניתקו לארקי גם את החשמל. גטהון וטיגסט פונים לעו"ד עזר לסיוע. עזר שומע ומזדעזע ופונה למקונן מנהל מרכז הקליטה שאומר שאינו יודע מי אחראי על הניתוקים. עזר פונה לבית המשפט באופן בהול.
עזר מסביר לשופט דן את רצף ההתרחשויות. השופט דן מורה להחזיר את התשתיות באופן מיידי וקובע דיון בנוכחות נתן. המים הגז והחשמל של גטהון חוזרים, אבל נתן טוען כי אף אחד לא ניתק גז חשמל ומים. 

אז מסתבר שלפעמים המאבקים חשובים, השטח יכול לומר את דברו, אבל אולי אפיק בית המשפט יעיל לא פחות. היום קבע הית המשפט דיון למחר, אבל אנשי משרד הקליטה ביקשו לדחות את הדיון. ב"כ התובעים, עו"ד אלי בוטבול (ממשרד  אשר שרביט) הסכים לדחייה בתנאי שהתשתיות יחזרו. הקבלן סירב בתחילה לקבל לידיו את ההנחיות ובהמשך טען כי הם אינם מבצעים ניתוקים. בעוד שבוע ידון בית המשפט בנעשה במרכז הקליטה במבשרת ציון ויאמר את דברו.




עו"ד אלי בוטבול בא כוחם של כמה מהתושבים לאחר שבית המשפט פסק להחזיר באופן מיידי את החשמל והמים


תגובת הסוכנות היהודית

מרכזי הקליטה נועדו לסייע לעולים חדשים בחודשי הקליטה הראשונים שלהם בישראל. כל עוד גרים במרכזים עולים ותיקים שמסרבים לפנות את דירותיהם וממשיכים לגור במקום שנים רבות לאחר עלייתם ומימוש זכאותם, הם לא מאפשרים לקלוט במקום עולים חדשים הממתינים לעלייתם בתנאים קשים באתיופיה ומצפים שנים לאיחוד עם בני משפחותיהם בישראל, זאת תוך ביצוע החלטת ממשלה. עתה, עם הרצון להמשיך ולקלוט במהרה עולים נוספים מאתיופיה, ישנו צורך דחוף בדירות במרכזי הקליטה.
באופן תמוה, אותם גורמים אשר הפגינו בעבר לזרז את העלייה מאתיופיה, הם אותם גורמים הפועלים כיום כנגד האינטרסים של הממתינים לעליה ומעודדים עולים ותיקים לא לפנות את מרכז הקליטה. מדובר ביחידים אשר עלו לישראל לפני שנים רבות, ומסרבים לעזוב את מרכז הקליטה על אף תום זכאותם להתגורר שם, ועל אף סיוע נדיב שמציעה המדינה לעולים מאתיופיה, הכולל מענקי שכירות שיעניק משרד הקליטה לאותם יחידים, על סך 1500 ש"ח בכל חודש למשך 5 שנים, סך הכל 90 אלף ש"ח, תוך שמירה על זכאותם להלוואה כאילו הם ממשיכים להתגורר במרכזים.
ניתוקי חשמל ומים, אם נעשים כאלה, מתבצעים על ידי יזם פרטי המפעיל את המגורים במרכז, על בסיס חובות רבים שהצטברו ולא חלילה כסנקציה.
לשכת דובר הסוכנות היהודית

יום ראשון, 28 באוקטובר 2012

חלב, זה כל הסיקור.

 יוקר המחייה הפך לסוגייה מרכזית בשיח הציבורי מאז המחאה החברתית? אולי, ואולי לא.
השיח הציבורי עד לא מזמן תווך באופן בלעדי על ידי התקשורת הממוסדת, הרשתות החברתיות נגסו בכוחה, אבל עדיין קשה להתעלם מכוחו של ערוץ 2 בקביעת סדר היום.
כולנו כבר יודעים שמאחורי ערוץ 2 עומדים בעלי הון. אבל על פניו חברת החדשות היא עצמאית ואינה נתונה ללחצי בעלי ההון. האמנם?

16% ממניות רשת בידי מיכאל שטראוס
ביום ד' האחרון ה-26.10.12 העלתה שטראוס את מחירי מוצרי החלב בעד חמישה אחוזים. בסמל המחאה "הגבינה הישראלית - הקוטג'" לא נגעה. במשך כל היום עסקו אתרי האינטרנט בהצטרפות של שטראוס לאסם, קוקה קולה, יוניליוור שייקרו את מחירי המוצרים והובילו לגל התייקרויות נוסף במשק.

אבל בשמונה בערב, נעדרה הידיעה מהליין אפ של מהדורת השבט, המספקת חדשות לכל מי שאינו יושב כל היום וגולש באתרי החדשות והכלכלה. גם בתכנית הכלכלית-צרכנית  "תכנית חיסכון" לא טיפלו בהתייקרות מוצרי החלב של שטראוס, ובחרו לעסוק בהרחבה בתחרויות בין רשתות השיווק בפריפריה.
בערוץ 10 דווקא שידרו כתבה נרחבת בנושא, ובהתחשב בעובדה שמדובר ביום שהיה עמוס חדשות בו הוכרז על איחוד ביברמן ועל פיצוץ מפעל הנשק בסודן,  העובדה שנכנס לכותרות המהדורה ושובץ בליין אפ אחרי סרן שילוני מעידה כי כנראה בכל זאת לא היה זניח. 
למחרת תנובה ייקרה גם היא את מחירי מוצרי החלב ובחדשות 2 עסקו בעניין בכותרות המהדורה ודיברו על גל ההתייקרויות. 
אז מה ההבדל? בדיקה מעלה שיום רביעי הוא יום שידור של רשת. ובדיקה נוספת מגלה שמיכאל שטראוס, מבעלי החברה מחזיק גם בשישה עשר אחוז ממניות הזכיינית. מקרי? אולי. 
מוזי ורטהיים המחזיק ב 51% ממניות קשת
הוא גם בעל השליטה בטרה
היום דווח כי טרה תעלה גם היא את מחיר מוצרי החלב בארבעה אחוזים. גם את זה לא שמעו צופי חדשות 2 במהדורה. מקרי? אולי.
בדיקה מהירה מעלה שיום ראשון הוא יום שידור של קשת. בדיקה נוספת מראה שמי שמחזיק ב 51% ממניות קשת ועד לא מזמן שימש יו"ר הדירקטוריון הוא מוזי ורטהיים. חיפוש מהיר בגוגל מעלה כי בבעלותו נמצאת גם קוקה קולה שרכשה את טרה לפני שבע שנים.
לשם ההגינות נזכיר כי גם בערוץ 10 לא שידרו כתבה על טרה היום, וייאמר שאתר הזכיינית קשת מאקו דיווח על ההתייקרות, ובכל זאת כצרכני חדשות שווה לבדוק בכל זאת, מי מוסר לנו אותן, וכן, גם צריכת חדשות ברשתות החברתיות יכולה להפוך לסוג של תיקון שהליין אפ החברתי עושה לתקשורת הממוסדת. ולתנובה, הזוכה הגדולה בקרב על הסיקור העויין, נציע לרכוש כמה מניות בערוץ 10.

יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

סותמים לנו את הפה שלכם

אם במקרה הייתם משחקים איתי במשחק האסוציאציות, ורק במקרה הייתם בוחרים ב"הפגנה" בתור השאלה הראשונה הייתי אומר: "הקניון של כתב הטלוויזיה". בהפגנה יש הכל, דרמה, טובים ורעים, אלימות, גיבורים, והכל זמין בהישג יד. כולם מבקשים לשרת אותך, הלקוח, יגידו ויעשו כמעט כל מה שתבקש, רק תצלם ותעזור להעביר את המסר. אבל היום הלכתי לקניון בלי ארנק.
הפגנת החדשות המקומיות, צילום: יוני ריקנר

השתתפתי בלא מעט הפגנות כמפגין, החל מהפגנות נגד סגירת רחוב ים סוף בשנות השמונים, דרך ההפגנות המיתולוגיות נגד סגירת רחוב בר אילן בירושלים, וגם בהפגנות "מחנה השלום" בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, אבל מאז חלף זמן רב, בו הייתי בלא מעט הפגנות, אבל אף פעם לא על תקן משתתף, אלא על תקן כתב המסקר את ההתרחשויות.

ברוח פוסט מודרנית ומכניקת הקוונטים, רק אגיד שברור שגם אם אינני משתתף אני חלק מההתרחשות, ונוכחותה או אי נוכחותה של המצלמה משנה את תוצאות הניסוי. כל סיטואציה מקבלת פרשנות אחרת ועוצמה שונה כשהמצלמה נכנסת  לתמונה. כל כתב מחכה למכה במצלמה לפעמים ממושא הסיקור, כמו מפגין חרדי שיוסיף גוועלד מאיים וייתן לצופה תחושה ש"עבדת בשבילו", לפעמים כניסתו המאיימת של שוטר ששם ידיו על העדשה יכולה לעשות את העבודה. אם הצלחת לקלוט פוליטיקאי או פקיד בכיר המנסה לחמוק מהמפגינים ודחפת לו מיקרופון כשאינו מוכן אתה יכול להיות מבסוט ולטפוח לעצמך על השכם.

אבל היום הלכתי להפגנה ללא צלם. גם בלי מיקרופון. עמדתי והפגנתי עם שאר חבריי. בימים הקרובים יכריעו הפוליטיקאים את עתידנו, בשבוע הקרוב, לפני שתתפזר הכנסת יוכלו חברי הכנסת להעביר את החוק שעבר בוועדת שרים לענייני חקיקה ועוכב בשל הערר שהציב האוצר. אם לא ייקרה הדבר נלך אני ושאר מאה ושמונים חבריי מהחדשות המקומיות בכל רחבי הארץ ללשכת האבטלה.
שטייניץ אל תחסל את החדשות המקומיות
זו הייתה הפגנה עצובה. השלטים הוכנו, המגפונים הובאו, אבל לא היה מי שירים אותם ונאומי פועלים לא ממש נשמעו. בדיוק כמוני מורגלים שאר המפגינים להיות בצד השני. לא מפגינים אלא מסקרים. בגל הקשה שעובר על התקשורת הישראלית, שלוקח איתו עיתונאים ומערכות חזרה אל מימיו הסוערים והקוצפים של שוק העבודה, זו כבר קלישאה שחוקה, אבל היום הרגשתי כמה היא נכונה.

עשרות עיתונאים המסקרים את הפריפריה והפריפריה החברתית ומורגלים בסיפורים קשים של מפעלים שנסגרים, מוצאים עצמם לפתע באותה סיטואציה, ותאמינו לי, לא קל להרגיש פתאום שאתה בצד השני. זה לא שלא עשית את עבודתך על הצד הטוב ביותר, זה לא שלא עשית הכל כדי שהמפעל יצליח, אבל המציאות שרירותית ולפתע גם אתה בסכנה.
סותמים לנו את הפה שלכם
ואז, בזמן שחיים הר-זהב נואם ומנסה לעורר את המפגינים השפופים הגיעו מפגינים של הפגנה אחרת. ביניהם אנשי "המעברה" וחבריהם מרחבי הארץ. בשנה האחרונה סיקרתי לא מעט את מאבקם של זכאי הדיור הציבורי, וכך גם חבריי במערכות האחרות. ולפתע הגיעו מושאי הסיקור מכל הארץ כדי לעמוד לצידנו. המפגינים המקצועיים האלה, שצברו לא מעט ניסיון בהפגנות בשנה וחצי האחרונות הביאו עמם תנופה והשתלבו בהפגנה. ולא איכפת לי להיות רגשני ולהגיד שצמרמורת עברה בגבי, וגאווה מילאה אותי. עיוור מחיפה שלא קיבל סיוע בדיור נעמד וסיפר במגפון כיצד מערכת חיפה הייתה שם בשבילו וליוותה אותו, אחרים אמרו שהשתקת החדשות המקומיות היא סתימת פיותיהם. שלא סתם מבקשים לסגור אותנו, ולרגע הרגשתי איך הסיסמאות אינן מופרכות.

ההפגנה ביקשה לעבור אל מול הכנסת והיס"מניקים סירבו לתת לנו לחצות את הכביש. לרגע ביקשתי להוציא את הפלאפון ולצלם, בכל זאת זה חזק ממני, אבל נמנעתי. דווקא למפגינים שזה עתה באו הירשו לצאת, הם "שייכים" להפגנה אחרת. ושוב שיעשעה אותי הסיטואציה. לרוב אני הוא זה שיכול לעזוב את הזירה מתי שאני רוצה, ואותי יעזבו השוטרים בשקט. אתי חן, פעילה במאבק הדיור הציבורי, הרימה את מצלמת ה PC (מפגינים מקצועיים כבר אמרנו) וצילמה אותי, לרגע הרגשתי איך היוצרות מתהפכות, מי מסקר את מי, ומי עוזר למי. גם עובדיה, גלית ובני באו להביע את הזדהותם, והרגשתי שלא משנה איך יסתיים הסיפור שלנו, בהצטרפותם הראינו לכולם שאנחנו הכי רלוונטיים, ומי שמשמיעים את קולה של הפריפריה. אבל איך אמר חיים הר-זהב בהפגנה, "כששאלתי למה שטייניץ לא מטפל בזה, פקידי האוצר ענו לי זה לא מעניין אותו. הפריפריה לא מעניינת אותם". ומסתבר שלא מדובר בססמאות נבובות, אנחנו קולה של הפריפריה, ולנו סותמים את הפה.

יום שבת, 29 בספטמבר 2012

אחרי החגים חוזרים לפינויים


סוכות בפתח, וכמי שקרוב מאד למסורת וחגי ישראל פירסמתי את הפוסט בסוכות תשבו שעת ימים או אולי כמה שנים...
פולו אפ על כמה סיפורים של מצוקת דיור, לכבוד החג שמהותו דיור ארעי. כל המקרים מחכים "לאחרי החגים", אלא שיש מי שמבקשים להפוך את החג לאקטואלי יותר. לפני כארבעה חודשים השתלטה קבוצת המעברה על בניין נטוש בשכונת הקטמונים. אבל רגע לפני סוכות הודיעו להם כי הפינוי בדרך. 

אחרי שורה של פלישות ופינויים ממבנים שונים ברחבי העיר הם חזרו הביתה, ל"קטמונים". באישון לילה נכנסו הפעילים למבנה הנטוש ברחוב השומר בשכונה, ודי מהר גילו שצדקו. שם, במגרשם הביתי, אף אחד לא מיהר לפנות אותם בכוח. המבנה שנמצא בבעלות משותפת של נעמ"ת ועיריית ירושלים עמד נטוש כשלוש שנים, ועד מהרה נוצר קשר עם ארגון הנשים של ההסתדרות והחל מו"מ על שימוש הקבוצה במבנה.

פעילי המעברה אחרי הפלישה "משחררים" את המבנה
הגרעין הקשה של הקבוצה המורכב מאמהות חד הוריות המתקשות לקבל זכאות לדיור ציבורי, והן שניהלו את המו"מ.
הפנתרים השחורים הם מודל לחיקוי, ופנתרות הוא הכינוי או מילת החיבה האהובה עליהן כשהן פונות זו אל זו, ובמידה רבה של צדק. בקבוצה גם גברים, אבל הנשים הן הלב הפועם של המאבק, והגברים בקבוצה אינם דומיננטיים כמו קבוצת הנשים הנלחמות בשביל גוריהן האנושיים. מטבע הדברים ניהלו הן את המו"מ עם ארגון הנשים.
המבנה הפך למבנה ציבור ולמרכז פעילותה של הקבוצה. השבועות עברו, החודשים חלפו והמו"מ הלך והתקדם. אף פעם הן טוענות לא הסתירו את המטרות של הקבוצה ואת העובדה שהיא מורכבת מפעילים נוספים. אבל השבוע קיבלו הפעילות את הידיעה המרה שירח הדבש בינן לנעמת נגמר. לפני חודשיים ניתקו להם את חשבון המים וכעת מתכוונים לנתק את חשבון החשמל. כדי לעשות את זה תצטרך חברת החשמל להיכנס למבנה, ושם צפוי הפיצוץ.

"הפינוי יהיה כלל הנראה אחרי החג" קבעה אילנה דניאל, יו"ר מחוז ירושלים של נעמת. "בעקבות הסיור שערכנו במקום אני וגליה וולך (יו"ר נעמת), הגענו למסקנה כי לא נוכל לשתף פעולה עם הקבוצה. בכלל לא מדובר בקבוצת נשים, יש שם גם גברים". לא ידעתם זאת שאלתי? הרי הקבוצה לא הסתירה זאת מעולם, דניאל לא נתנה תשובה ברורה, אבל הוסיפה "כשהיינו במקום ראינו שלט בו כתוב משהו כמו 'פלשת, ניצחת' זה לא מקובל עלינו. חוץ מזה במקום מתגוררים אנשים. איזה מין מרכז קהילתי זה?". הקשיתי ושאלתי, הרי המקום עומד ריק כבר שנים, לא מדובר במקום שהשמשתם. הם לקחו ועשו יש מאין, מדוע לא לאפשר להם את הפעילות? "הצענו להן את זה במו"מ, אבל הן אינן מוכנות לחלוק את המקום עם אף אחד" ענתה דניאל, "הם רוצים את המקום לגמרי לעצמם" קבעה. וכדי לתת חיזוק לעמדתה הוסיפה, "גם השכנים לא ממש רוצים אותם שם. קיבלנו המון תלונות".     

את ויקי וענונו, אחת מפעילות המעברה הדברים מקוממים. "זה שקר. רק לפני כמה ימים אילנה (אילנה דניאל - יו"ר מחוז ירושלים של נעמת)  השביעה אותי לא לספר לאף אחד, אבל אמרה שכנראה נקבל את המקום חמישה ימים בשבוע מבוקר ועד ערב". אז מה השתנה תהיתי, לוענונו הסבר פשוט מאד. "אחרי הסיור אצלנו הייתה להם פגישה אצל ברקת. הוא רק שמע עלינו ואמר לה שבשום פנים ואופן לא לאפשר לנו את זה". שאלתי את דניאל האם יש אמת בדברים, אבל היא שללה זאת בתוקף. "עיריית ירושלים וניר ברקת אין שום חלק בעניין. זה לא עניינם בשום צורה". היא קבעה שוב באופן חד משמעי. אלא שהמבנה נמצא בבעלות משותפת לעירייה ולנעמת, כך שבכל מקרה העירייה צד בעניין. אלא שעד עכשיו, ארבעה חודשים, לא התנכלה העירייה לקבוצה ולא ביקשה לפנותם. מדוע אם כן דווקא עכשיו בחרו לפנותם?. אילנה דניאל: "תראה, אני קיבלתי את הסיפור הזה בירושה. נבחרתי לא מזמן. אני ילידת השכונה, ובאמת יש לי המון רצון לעזור והמון רעיונות מה לעשות עם המבנה. אבל זו לא החלטה שלי. היו"רית הארצית ראתה את המקום ולא מוכנה לאפשר להן להיכנס למבנה".
את תגובתה של עיריית ירושלים אגב לא הצלחנו לקבל כי דוברות העירייה אינה עובדת בחג. אבל סביר להניח שגם אחרי הפינוי לא תמהר העירייה להגיב. כך או כך וענונו מצידה רואה עצמה נבגדת.
 "במשך חודשים אנחנו במו"מ איתם. לקחנו מקום ששלוש שנים אף אחד לא נכנס אליו. הם לא יכלו לעשות שם כלום. רק לאחרונה הייתי אצלם בפגישה בת"א ונתנו לי להאמין שהכל הולך בכיוון הנכון. למה? אבל כדי לנתק את החשמל ייצטרכו להיכנס למבנה..." 

אחרי החגים ישובו פעילי "המעברה" לשיגרה הסיזיפית. פינוי, שוב פלישה, וכנראה עוד פינוי. אבל לפני זה ייצטרכו לפנות אותם מרחוב השומר 5. את הפינוי הפעם תוביל ההסתדרות, באמצעות הזרוע הנשית שלה, נעמת. כן, הפעם הגיע תורו של ארגון העובדים שהיה אמור לדאוג לתודעה המעמדית של הפרולטריון, לנסות לרסק אותה פעם נוספת. את התמונות הקשות של הפינויים ראינו כבר בשטרן ובפינסקר. אבל הם בסיזיפיות של מי שאין לו באמת ברירה ימשיכו להילחם על החיים ועל קורת הגג.


יום חמישי, 27 בספטמבר 2012

בסוכות תשבו שבעת ימים, או אולי כמה שנים...

"היה חורף. קור אימים. כולנו אנשים עם משפחות, גרים במבנים מאולתרים ברחוב". ממקם אותנו שרון בן דוד בתקופה ובמקום. הוא עובד עירייה, אב לשניים, באותם ימים היה יוצא בבוקר מהבקתה שבנה מקרשים בגן סאקר לעבודתו במחלקת התברואה של העירייה, וחוזר בערב לקלח את הילדים בשירותים הציבוריים בקור הירושלמי. בהמשך גם התענוג המפוקפק הזה נפסק. עיריית ירושלים סגרה את המים.  "ישבנו עם אנשי העירייה בניסיון למצוא פתרון" הוא משחזר, "כשבאמצע הישיבה אחד החברים קיבל טלפון, בתו בת ה- 14 ניסתה להתאבד. הוא עזב הכל. לא פשוט לחיות ברחוב".

מנסים להתחמם בחורף הירושלמי, מאהל גן סאקר
חצי שנה חלפה מאז שרון, משפחתו ושאר הדיירים במאהל גן סאקר עזבו את הרחוב, אבל הזכרונות לא מרפים לרגע. וודאי לא מהילדים. "לפני כמה זמן יצאנו לטיול אוהלים בכנרת" מספר שרון, "אמרתי לבן שלי ניקח אוהלים נישן על החוף, אבל הוא לא הבין, הוא שאל אותי, מה אבא? חוזרים לגור ברחוב?"

חצי שנה ברחוב זה אמנם כלום לעומת ארבעים שנה במדבר. אבל מדובר בטראומה לא פשוטה. אין ספק, אלוהים, (אם קיים) לא פראייר, הוא ניצח את כל אלילי הפרעונים בעשר מערכות, וכאילו הוציא כל אחד ואחת מאיתנו מארץ מצרים, אבל באותה המידה שהוא חזק, יש לו גם חוש הומור, או אולי פשוט בוחן מציאות לקוי. אחרי שהוליך אותנו ארבעים שנה במדבר, ביקש מאיתנו לחגוג גם על כך שגרנו  כל השנים הללו בסוכה.

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים:כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת -
לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל -
בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם!


בדיקה קצרה העלתה שאת החג חוגגים על הניסים שעשה לבני ישראל באותה תקופה. כאילו אמר, "אולי זרקתי אתכם ארבעים שנה אבל הגיע לכם, וחוץ מזה, לפחות דאגתי לכם באותה התקופה". אבל ללא מעט ישראלים  לא מגיע, ובכל זאת בעבורם מדובר בחג רלוונטי במיוחד. ולמרות שהוא אמור להיות שמח, ארעיות הדיור שמסמלת הסוכה אינה מעוררת אצלם שמחה כפי שדורשת רוח החג, וגם אלוהים, לא עושה רושם שדואג להם הפעם.

במרכז הקליטה במבשרת ציון ישנם תושבים הגרים במקום כעשור, אמנם  לא ארבעים שנה, אבל בהחלט מדובר בארעיות שהפכה מזמן לקבועה.  מעל הדירות הרקובות והקטנות לא חולפים ענני הכבוד האלוהי, ומי שמבקש למרוד במציאות כפי שמכתיבים אותה משרד הקליטה, הסוכנות ושליחיהן זוכה למקלחת של מים צוננין. בעצם לא למקלחת, כיוון שאת המים מנתקים למי שמעז לצאת כנגד המנהל, אבל לפחות התרעה לפני פינוי.



זנה ארגאווי, תושב מרכז הקליטה במבשרת ציון, אחד ממנהיגי המאבק זכה למכתב התראה לפני פינוי,  בתגובה שלחה האגודה לזכויות האזרח מכתב תשובה. גם המחלקה המשפטית של הסוכנות היהודית שלחה מכתב בחזרה לפיו הפינוי עומד בעינו. תאריך הפינוי כפי שננקב במכתב הראשון היה ה 7.9.12, מאז עברו כבר שלושה שבועות. ככל הנראה הצדדים מחכים "לאחרי החגים". במרכז הקליטה כבר מבטיחים לחזור להיאבק ולהפגין. "הפעם" אומר ארגאווי, "נפגין יחד עם עוד מאות מדיירי מרכזי הקליטה ברחבי הארץ בהפגנה משותפת בירושלים".

שרון, מיודעינו מחכה לחגים אחרים. פסח הוא הדד ליין שלו. אז הוא כבר מוכן, ייקח קרוואן נייד מחבר ויעבור עם המשפחה.



 לפני כחצי שנה ארז את משפחתו ועבר לדירה בגילה. רגע לפני שפונו בכוח על ידי עיריית ירושלים שביקשה להימנע ממבוכה במהלך מרתון ירושלים, נמצאה חבורה של אנשי עסקים שמימנו שכ"ד לשנה בעבור כל דיירי המאהל. אמנם לא היה פשוט למצוא בעל בית שיסכים לקבל משפחה שהגיעה מהרחוב שאת שכר הדירה משלמת קרן שאותה אינם מכירים, אבל בסוף הם נכנסו לדירה עליה אינם משלמים שקל. באפריל יסתיים ההסדר, וכבר עכשיו נחרד שרון כשהוא חושב מה יעשה ביום שאחרי. "שום דבר לא השתנה" הוא אומר בקול רועד. "המשכורות שלנו נשארו בדיוק כשהיו, גם עם מימון מלא של שכר דירה אנחנו לא סוגרים את החודש. שנינו עובדים, מגדלים שני ילדים, ופשוט לא מצליחים לשלם את החשבונות".

תושבי ליפתא הם כבר סיפור אחר לגמרי. בשנות החמישים שוכנו עולים מתימן וכורדיסטן בכפר הערבי הנטוש שהיה אז בשוליה של העיר. התושבים סבלו מחיות בר, עמדו אל מול קו הגבול וכל זאת בתנאים פיזיים ירודים ללא מים וחשמל. חלפו השנים, רובם פונו, שלוש עשרה משפחות החיות בסמוך לכביש מספר 1 נשארו בבתים שפעם היו סוכות והפכו עם השנים למבני קבע ראויים. אלא שלאחרונה גילו כי הם נחשבים לפולשים לבתיהם. חמישים שנה אחרי שזכו ברכוש מפוקפק שהשביח עצמו הגיעו אנשי ההון וביקשו להקים שכונה במקום ולפנות את התושבים.



גם במקרה שלפנינו מחכה יוני יוחנן ל"אחרי החגים". בדיון המתנהל בין הצדדים בבג"צ ביקש מנהל מקרקעי ישראל דחייה בדיון לאוקטובר, בינתיים כבר קיבלו הדיירים את תשובתה של עמידר לפיה היא אינה צד בדברים.

גם בעניינה של אתי חן עמידר איננה צד. את אתי פגשנו לפני כשנה וחצי במאהל "גן העצמאות"  ובהמשך ב"פינסקר 61". אם חד הורית לילד בן ארבע, חולת שחמת. נכה 60% הזוכה לקצבה מביטוח לאומי בסך 1700 שקלים. היא מתפרנסת מטיפול בקשישים. בנה סובל מהפרעות רגשיות, אבל המדינה אינה רואה בה כמי שזכאית לסיוע בדיור הציבורי. לו היו לה שני ילדים נוספים הייתה זכאית. אם אתם חושבים שמדובר בטיעון מניפולטיבי אתם מוזמנים להסתכל במגזר החרדי המביא ילדים לא רק מטעמי מצוות ודת, אלא גם תודות להטבות הכלכליות הנלוות. עכשיו תשאלו אם זהו הפתרון הרצוי?




אתי לא מרימה ידיים. השבוע דיברתי איתה, לבדוק היכן היא עומדת. מה מצבה, ומצאתי אותה בעיצום של ארגונים של עוד מחאה של תושבי השכונות. הפעם היא ביקשה להעמיד סוכה מול אחד ממשרדי הממשלה. ספק אם סוכה תצליח להזיז מישהו ממקום יושבו, שר אחד מכורסתו או אפילו צוות של אחד מערוצי התקשורת הגדולים. שרון לעומתה משתוקק להקים סוכה - לילדים, אבל לא יודע מהיכן ישיג את הכסף.

זהו רק מקבץ מקרי, בעיר אחת של כמה ממאבקי הדיור של השנה האחרונה. לא מדובר במאבקים של המעמד הבינוני שמבקש לקנות דירה, אלא של אלו שבעבורם סוכה היא אחת האופציות הרלוונטיות - לא רק בחג הקרוב.


בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים:כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת -
לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל -
בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם!


יום שישי, 21 בספטמבר 2012

המשל כחיים/ ממינכהאוזן לאחמדיניג'אד לביבי ובחזרה

מסביב לעולם בשלוש שנים

הפעם האחרונה שראיתי את מישאל בן עמי, הייתה לפני יותר מארבע שנים, אז הירבה להתראיין מתוקף תפקידו כיו"ר סניף הליכוד בירושלים על אחדותה של העיר בימים בהם עוד התקיים מו"מ עם הפלסטינים. הפעם קבעתי איתו בשער שכם, וכבר הייתי באיחור רב כשברכתי לשלום את אחד הסוחרים שהכרתי מכתבה שצילמתי  עם הזמר המזרחי, תמיר גל. "את מי אתה מצלם הפעם?" הוא שאל, "הפעם זה משהו שונה לגמרי" אמרתי כשחלף על פני מישהו ולחץ את ידי. בתחילה לא הבנתי מי הדמות הזו ומהיכן אני מכיר אותה. 

הצלם וציוד הצילום שסחבתי הפכו אותי קל לזיהוי, אבל בן עמי נראה כאדם שונה לגמרי ממה שזכרתי. זיכרון כידוע לכולנו יכול להטעות, ככה או ככה, אף אחת מהדמויות שפגשתי, זו של לפני ארבע שנים וזו של היום, לא התאימה לטייפקאסט של מרגל מטעם עצמו שבילה במועדוני סקס עם בכירים איראנים וכמי שהעביר מידע מודיעיני למוסד.  

פצצה מתקתקת, הוא ספרו של בן עמי המתאים לקלישאה "סיפור מתח חוצה יבשות ועוצר נשימה", המתאר את מסעו של בן עמי, לתוככי אימפריית הרשע של אירן בתחילת העשור הקודם. בשנות השלושים המוקדמות לחייו הוא מספר, התגרש ומצא עצמו זרוק ללא כל עוגן. הוא טס לצרפת שם מצא עבודה במפעל פלסטיק ואלומיניום, ומשם סחפו אותו חייו למסע מרתק ללבה של האליטה האיראנית. את אחמדיניג'אד הוא פגש בימים בהם היה רק מועמד לראשות עיריית טהרן, "פקיד שעשה רושם נחמד, אבל לא מעניין כשאתה יושב עם דמויות בכירות בהרבה בממשל האיראני"י

אחרי השיחה עמו נשארתי עם לא מעט סימני שאלה. הפשטות בה הצליח לחדור למתקני הגרעין ולממסד האיראני הותירה מקום לספקות רבות. גם העובדה ששום זכר מכל אותן שנים לא נשאר עוררה ספקות ותהיות, ובעיקר הדמות הנעימה הזו, לא התאימה לסיפורים עצמם. "ומצד שני" אמר לי הצלם, כשדיסקסנו את הדברים בדרכנו למערכת, "הרי דמות כל כך לא מתאימה לתפקיד זה בדיוק מה שיחפש כל מנגנון מודיעין". בן עמי כמובן לא פעל מטעם המוסד, אלא רק מטעם עצמו, אבל אולי באמת בתמימותו ונחמדותו יכול היה "לעבוד" על כולם. הרי אפילו שלא פעם פקפקנו באמיתות הדברים, אף פעם לא התרגז, תמיד נשאר נעים ומחוייך, אולי דווקא תכונה זו הצליחה לגרום לו להפיל את כל הגדרות?




ואולי כל זה בכלל לא משנה? אולי סיפור טוב בכלל לא חשוב אם הוא אמיתי או לא. אולי, דווקא השקרים הופכים את האמת לבדיה.


המשל כחיים


הברון קרל הירונימוס פרידריך פון מינכהאוזן, הלא הוא "הברון מינכהאוזן" היא, כך מסתבר אחרי שיטוט קצרצר באינטרנט, דמות אמיתית, בשר ודם. מינכהאוזן, אם לסמוך על גוגל ויקיפדיה ועוד כמה מחבריהם, היה אציל גרמני (1720-1797), ששירת במשמר הקיסרי ואף פגש בנסיכה סופיה אוגוסטה פרדריקה, שהייתה בדרכה להינשא ליורש העצר הרוסי, והפכה ברבות הימים לקיסרית קתרינה הגדולה.

הוא הצטרף לצבא הרוסי, השתתף בשתי מערכות נגד הטורקים וב-1750 שב לגרמניה, חזר לנחלת אבותיו בחבל ארץ משמים. בהיותו איש שיחה בעל דמיון עשיר ומשועמם מאד, נהג לשעשע אנשים, ובעיקר את עצמו בסיפורי מעשיות שונות. מי שנתן לו חיי נצח היה שקרן אחר, רודולף אריך ראספה, מחבר הספר "הרפתקאותיו המופלאות של הברון מינכהאוזן", שהוסיף על סיפוריו שהתפרסמו גם בעיתון לא מעט בדיות משל עצמו. את עלילותיו של מינכהאוזן פירסם באנגלית, ב 1786 תרגם גוטפריד אוגוסט בירגר את גרסת ראספה בחזרה לגרמנית וזו הגרסה המוכרת שם עד היום. דווקא ממנה, ולא מהמקור תורגמה הגרסה העברית (ב 2011 תורגם לעברית המקור האנגלי).
בהערת שוליים נאמר שלהיות מינכהאוזן זה לא רע. לכולנו תפיסה מסויימת של מציאות שלא מסתדרת עם העולם. ומה אם פשוט היינו מתעלמים מכך. מה אם כולנו יכולנו להיות ברונים, אצילים שחיים את חייהם ללא שום חובה לעולם או למציאות. הרי שקר שמאמינים בו מפסיק להיות שקר ומתחיל להיות המציאות. 

כנראה שפשוט יש את מי שנולדו עם התכונה הזו, שאני באופן אישי מתקנא בה, שיכולים להמציא להם עולם נוח. לא פעם אתה רואה אנשים חסרי כל מודעות עצמית, שבזכות אותה חוסר מודעות הם חסרי עכבות ומעצורים. הם ניחנים באמביציה ובטחון עצמי מעוררי השתאות בשילוב עם חוסר איום על הסביבה בזכות טמטומם. שילוב נדיר זה מצליח לפלס להם דרך במעלה הסולם המקצועי


מינכהאוזן כמנהיג

בכל מקרה, מינכהאוזן המסכן, מספר הסיפורים בעל חוש ההומור נחרט בתודעה הקולקטיבית כשקרן, אבל לאחרונה, בעולם הפוסטמודרני שלנו, הוא עושה קאמבק בהצגות ובסרטים, והפעם הוא מגיע על תקן של אינדיבידואליסט, כמי שלא נותן לנורמות המקובלות לשבור את תפיסת העולם שלו. וכאן נעוצה הסכנה האמיתית.

מינכהאוזן החדש יכול לעמוד בראש מדינה ולספר סיפורים פעם אחר פעם. פעם יהיה זה סיפור לא מזיק כמו הצעה שקיבל להיות שר אוצר של מדינה אירופית, כמו למשל... אהה... אולי... אהה... איטליה, וסירב.
פעם אחרת זה יהיה סיפור קצת מזיק, כשהמדינה תכחיש שתקפה כור במדינת אויב, והוא כראש אופוזיציה יהיה אינדיבידואליסט, וייבחר לספר כי שותף ואף תמך בהפצצה.
והוא יהיה כל כך אינדיבידואליסט שלא יקשיב לאנשי הבטחון שיעמדו על דעתם, שתקיפה של מדינה אחרת באיזור המבקשת להקים כור גרעיני היא טעות.
וכן, בסופו של דבר אולי פעם, אפילו יישתמש בסיפורו של סופר ישראלי שחדר לאימפריית הרשע כדי לשכנע את כולנו שצריך לתקוף מדינה באיזור המתכוונת לחסל את מדינת היהודים. הרי זה כתוב שחור על גבי לבן ואפילו תורגם לשמונה שפות. מה לא נקשיב?