יום ראשון, 15 ביולי 2012

Mעברה = F27 + J14

F27
היינו תשעה. התחלנו לדחוף את הדלת שנחסמה על ידי הספות הכבדות. בתוך המועדון חתכו עצמן שבע בנות באורגיה של פגיעות עצמיות. החדר היה חשוך, זמן קצר לפני כן הורדנו את מתג החשמל במועדון כדי למזער נזקים. לאט לאט הדלת נפתחה, השתחלתי פנימה. את פני, ליתר דיוק את מצחי, קיבלה מאפרה שגובהה 60 סנטימטרים שנזרקה לעברי. צעקתי "שקט" בקול סמכותי. לרגע עמד הזמן. המתח בחדר הורגש היטב. כולם חיכו למוצא פי. שתקתי כדי לתת מימד דרמטי לצעקה ולנסות לחשוב איך ממשיכים מכאן. את השקט הפר קולו של שלמה, מנהל המעון, "קחו אותה" הוא אמר והצביע לעבר אחת הנערות. באחת הפשירה המציאות שכאילו קפאה ובכי וצרחות מילאו את החדר. חבורת הנערות המתמרדות במעון הנעול נאחזו זו בזו. מראות שראיתי שוב רק בטלוויזיה בהתנתקות. הן נלחמו על החיים שלהן. הזירה הפכה ברגע אחד לזירת טרור. אותן בנות שרק לפני רגע היו תוקפניות ומורדות הפכו תוך רגע לשברי כלי. במצבים האלה אני מרגיש במיטבי. משהו באותן סיטואציות בהן היקום קורס נותנות לי תחושה מוכרת של אינטימיות.
 זוגות זוגות התחלקנו, אנשי הצוות שהחלו לזרום למעון, והצמדנו אותן לרצפה. אחת לפסק זמן, עוד אחת לחדר הבטוח. שתיים לחדר אחר. הן זעקו. לא יכלו לראות את עצמן כאחראיות לאירוע. אחת הבנות שהגיע רק באותו הבוקר למעון צעקה "אתם לא מבינים אותי!". אחרות צרחו ושרטו. והן צדקו. לא ראיתי אותן.
האירוע הקשה הזה היה אחד האירועים המכוננים בחיי המקצועיים כרכז במעון מסילה ובכלל. הוא התרחש ביום חמישי, ה-27.2.2003 אחרי שבוע סוער של שלג. אם באח הגדול אנשים מאבדים את דעתם, במעון נעול בו אתה נתון להשגחה צמודה של אח גדול מסוג אחר לגמרי שבוע שכזה הוא סיר לחץ מטורף. סיר לחץ שהצליח להעיר לא מעט שדים רדומים מתרדמת החורף שלהם. מבחינתי המציאות במעון אחרי אותו אירוע גורלי לא חזרה להיות אותו הדבר. שלוש שנים אחר כך מדי שנה ציינתי את היום. אבל בימים שאחרי ה"מרד" כעסתי, מה זה כעסתי, זעמתי. בעיקר על אובדן השליטה.
מכתבו של משה סילמן
אבל אובדן השליטה היה אותנטי. הוא ביטא קול אמיתי של מי שמבקשות לומר רע לנו. אנחנו לא מצליחות להכיל את עצמנו. אנחנו מתפוצצות, שמישהו יחזיק. בדיעבד הן עשו את אחד הדברים היותר טובים שיכלו לעשות למען עצמן. מאותו יום והלאה הקבוצה לא נראתה אותו הדבר. אני שהייתי סוג של ריבון באותו עולם סגור ונעול למדתי להיות קשוב לכל ויברציה. כמעט כמו עטלף חשתי כל רחש והייתי קשוב לכל גל רחוק. אבל לפעמים המרחק בין הזעקה למעשה האובדני הוא כחוט השערה.



J14
כמעט בכל הפגנה שיוצאת מגן הסוס אני נוכח. עומד מסתכל. כמעט כל הפגנה שיוצאת מגן הסוס אני עומד דקות ארוכות ומנסה להבין למה. למה למרות שאני מזדהה עם המחאה הזו אני מרגיש כל כך הרבה התנגדות. למה אני מקבל תחושה של מחנק. גם אתמול עמדתי וחזרתי על הטקס. ניסיתי להבין מי האנשים, לרגע נעצרתי על פרצוף נעים. הורדתי את מבטי והסתכלתי על החולצה הכחולה שלבש, הרמתי חזרה ורק אז זיהיתי שמדובר על בן מחזור שלי מהתנועה. קסם של בחור. אבל לא ממש הקול המייצג של מעמד הביניים. בלא מעט אידיאליזם ואפילו הקרבה (בעיני המתבונן) הוא מקדיש את חייו לחיי שיתוף, חינוך וקבוצה, אבל  הוא לא ממש מייצג את השכיר שמתקשה לסגור את החודש.
הפגנת הסטודנטים, משתדלים לא להרגיז
המשכתי להתבונן וראיתי את חברי אגודת הסטודנטים מקפצים שוב לקצב המנון כדורגל שזכה למלל חברתי. גם פניהם צבועות כמו במשחק. ואת השירים מלווים הלמות התופים. אווירת הקרנבל נתנה לי תחושת כזב, פייק. שאלתי את יו"ר אגודת הסטודנטים אם ביקשו אישור מהעירייה  הוא חייך ואמר, "הכל בסדר העירייה איתנו". המסלול נמנע מלעבור בכיכר ציון, ככר ההפגנות הירושלמית, שהופקעה לידיה של חברה פרטית, סיטיפס - מפעילת הרכבת הקלה. הכל נעשה לפי החוקים. מבקשים למחות מבלי להרגיז אף אחד.
נפרדתי מהמפגינים בכיכר פריז וחיכיתי למעברה. קבוצת פעילים חברתיים למען דיור ציבורי ובכלל, שהפכה לקול מאד ייחודי בירושלים בשנה בה היא פועלת. מיד הרגשתי בבית.


Mעברה
בזמן שהסטודנטים לא צעדו ליד בית ראש הממשלה כי ככה אמרו להם, צעדו פעילי המעברה במעלה רחוב עזה באמצע הכביש. ליד בית ראש הממשלה נעצרו והחלו לצעוק "אם - אין - ברירה - נבנה מעברה". מדובר היה בכמה עשרות פעילים אולי 120. הם קיבלו תגבורת מקבוצות דומות ברחבי הארץ, אבל שלא כמו אלף הצועדים שחלפו בסמוך למקום חצי שעה לפני כן, ניכר היה שמדובר באנשים שהאמת, או לפחות כך הם חשים בכל נימיהם, נמצאת לצידם.
הם הגיעו לגן העצמאות כדי לבנות מחדש את מאהל האין ברירה אותו הקימו שנה שעברה. הפעם תחת מיתוג חדש זכה לשם "מעברה".
מ' זה מעברה, אם אין ברירה נבנה מעברה
אמי ציטטה תמיד את סבי שאמר שהאריסטוקרטיה והלומפה-פרולטריון (אספסוף) שותפים לדבר אחד. הם אינם חייבים לעמוד בכללי הנימוס הבורגני. תפיסה אולי דיאלקטית לניטשה האריסטוקרט. אבל משהו בחיבור בין מרקסיזם לאקזיסטנציאליזם ניטשיאני עם דגש על שיח מזרחי יוצר משהו לא ממש קוהרנטי, שדווקא עובד. בניגוד למשנה הסדורה בה מצויידים חבריהם מגן הסוס, הם אותנטיים. וגם אם מדובר רק במעברה הם מספקים בית למשה סילמנים למיניהם.
לא אספסוף. קבוצה מאורגנת בעלת תודעה מעמדית שבהחלט אינה רואה עצמה מחוייבת למוסר הבורגני ולאט לאט מסירה מעליה את הכבלים. נכון, פעמים רבות הם רגשניים, ונותנים לרגש להשתלט, אבל מי אמר שהרגש לא בוחר בחירות יותר הגיוניות. לצערי אני לא יכול להגיד אותו דבר על מעמד הביניים הישראלי שלא נותן לרגש להניע אותו, ונשאר בבית לצפות  במחאה דרך הטלויזיה. וכשיושבים בבית לא רואים את המשה סילמנים, או את פעילי המעברה, רואים את הסטודנטים שיוצאים לבילוי מוצ"ש. כשחזרתי הביתה והסתכלתי על הסיקור התקשורתי גיליתי כי ההפגנה היותר משמעותית בירושלים אמש זכתה לשורה הבאה "כמה עשרות פעילים צעדו מצומת פת לגן העצמאות". בכך הסתיימה כל פעולתה של הקבוצה מבחינת העורכים. טוב, לפעמים המרחק בין המציאות לסיקור הוא קצת יותר מחוט השערה.


יום שישי, 13 ביולי 2012

כי גרים הייתם בארץ מצרים


הוא קם ממיטתו לקול זעקותיה של אשתו. אש, אש, היא צעקה. לרוב הוא מתעורר לאט, אבל הפעם תוך שניות הוא נעמד על רגליו וניסה למנוע מהאש להגיע לאשתו ההרה. בתוך אותן שניות גורליות חשב על העובר. על התקווה שנטע בהם אחרי כל הזוועות שעברו, זה כוחם של החיים שנוצרים. כאלה הם בני האדם, לא יכולים לחשוב שהחיים הממלאים את רחמה של אישה ייולדו לגיהנום, אחרת מה הטעם? זכר הפוגרום שנגמר בדרך נס ללא הרוגים לפני חודש מילא אותו כוחות. והוא היה צריך אותם. כבר שנים שהוא שורד, וגם הפעם הוא ייתגבר, הוא חשב במהלך אותם חלקיקי שניות.
הוא זכר איך אחיו הוצא להורג ללא משפט, איך החליטו שהדרך להציל את עצמם הייתה לברוח משם, ובינתיים הבין כי על מנת לברוח גם מהאש ייאלץ להעביר את אשתו דרכה. המציתים כנראה חשבו מראש על מלכודת אש מתוחכמת שתמנע מהם לצאת מהחדרון בו התגוררו בתנאים קשים בשנתיים האחרונות והציתו את הדלת.
הוא לא התלונן, הוא ראה בעצמו בר מזל, רבים אחרים לא שרדו, נעצרו באופן שרירותי, והנה הוא מצבו טוב יחסית, ניסה לעודד עצמו כשפתח את הדלת הבוערת. אשתו השתעלה כל העת. "רוצי" הוא צעק לה, והיא מילאה אחר פקודתו, איזו ברירה הייתה לה? הוא יצא אחריה. הם מצאו עצמם פצועים ברחוב, בארץ זרה, חצי עירומים.

הסיפור הזה אמנם בדיוני בחלקו, אינני יודע את ההיסטוריה האישית של סגאי טימרט, או אשתו מריהוט, זוג האריתראים שביתם הוצת היום בירושלים. אינני יודע מה עבר בראשו באותם רגעים גורליים בו נלחמו על חייהם. אבל לנסות להיכנס לראשם יותר קל.
מה שמטריד הוא שלסיפור הזה יש צד שני. מישהו טרח לעשות תחקיר. מישהו טרח להביא סמרטוטים ונפט. מישהו ביקש לשרוף את סגאי ומריהוט חיים. מישהו עשה את הפעולה הזו ביודעין. אולי זה מי שניסה לשרוף ארבעה אריתראים אחרים לפני חודש.  ולמרות שניסיתי לא הצלחתי להיכנס לראשו.
זירת האירוע אתמול בבוקר, במשך שעות עמדה הדירה פתוחה וכל אחד יכל לפגוע בראיות, בכוונה או שלא.

בבוקר האירוע הסתובבתי בשכונה, בה רוב האפריקאים אריתראים. בניגוד לשכונת התקווה לא שמעתי על מתיחות.
סביר להניח שסגאי הלך לישון בשקט, ללא כל חשש. בינו לבין שכניו לא היה כל סכסוך. ובכלל יחסי השכנות בין הישראלים לאריתראים בנחלאות תקינים ואפילו טובים. שמעתי על סימפטיה ואמפטיה מצד הישראלים ומנגד מוטיב אריתראי ברור. הישראלים טובים, הממשלה רעה.
הם אינם יכולים להבחין בין פרלמנט לממשלה, קואליציה ואופוזיציה,  בין רגב לגלאון, מרידור לדנון ואפילו לא בין בן ארי לגילאון.
ובכל זאת הבנתם נכונה. הדבר היחיד שעשתה הממשלה לנוכח גל שנאת הזרים שהתפרץ לאחרונה היה לגרש (לפחות את מי שהיא יכולה). את מציתי הדירה מלפני חודש המשטרה עדיין לא עצרה, והבוקר מיהרה להודיע כי הקימה צח"מ, צוות חקירה מיוחד, אבל במשך שעות עמדה זירת האירוע פתוחה. אינני בקיא בהליך חקירות פליליות, והמז"פ היו בבוקר, ובכל זאת העובדה שצלמים נכנסו ויצאו מזירת הפשע עד שעות הצהריים נראית לי הזויה. בזירות פשע אחרות בהן הייתי מנעו מהתקשורת להתקרב שעות ארוכות, אבל פה יכל כל מי שרצה, ואפילו מי שלא התכוון, לפגוע בראיות בזירה.
אם אתם רוצים ניחוש לא אקדמי, סביר להניח שגם הפעם הרוצחים שלא באו על סיפוקם יחמקו מידיה של משטרת ישראל.

בערב התיישבתי אל מול מהדורות החדשות, מזועזע מהאירוע ביקשתי ללמוד עוד פרטים ובעיקר לראות איך הוא יוצג. כשצפיתי במהדורת חדשות 10 גיליתי כי האירוע אפילו לא נכנס לכותרות המהדורה, וזה לא ביום עמוס חדשות במיוחד. הכתבה שודרה אמנם בבלוק הראשון אבל תיארה "עוד אירוע פלילי". בחדשות 2 נדחקה הכתבה לבלוק השני וזכתה לכיסוי דרמטי יותר, אך ללא כל התייחסות ערכית. ואולי לא צריך היה לצפות להתייחסות רצינית יותר, כי הרי "הם" לא מעניינים את "העם", ובהיעדר פוליטיקאים מתסיסים מאבד הסיפור את הפיקנטיות, אבל מה לעשות שבן ארי היה עסוקים בדברים אחרים. אם היה מדובר במקרה זהה דומה בצרפת למשל, שם היו הקורבנות יהודים היה מה לספר, אבל "סתם" שני שחורים בישראל, איזה עורך ייתיחס לכך ברצינות.

תורת המלך
הלכות הריגת גוי
בינתיים בבית החולים שכב סגאי במיטתו. כואב. הוא סובל מכוויות דרגה ג' בגפיים, כנראה בגלל שפתח את הדלת ראשון. הוא מותש אבל שמח. אשתו אמנם סובלת מכוויות דרגה ב' ברגליים אבל מצבו של העובר תקין, ובטח עברה פעם ראשונה בדיקות הריון מקיפות. הם ייצטרכו לשהות בבית החולים זמן רב, סגאי בטח שואל את עצמו כיצד ישלמו על כך, אבל הוא שורד. איכשהו הוא תמיד נופל על הרגליים. מעט הרכוש שהיה להם נשרף, אבל מה זה רכוש, העיקר שאשתו והעובר בחיים. היו פה כתבים, שאלו אותו שאלות, לרגע ממש התעניינו בו. אפילו חוקרי המשטרה הגיעו כדי לתפוס את המציתים. הוא לא ראה חדשות, הוא לא יודע שאף פוליטיקאי או איש ציבור לא הזדעזע מכך שניסו לרצוח אותו, את אשתו ואת בנו שטרם נולד. הוא עדיין לא יודע שאף אחד לא יתפוס את הרוצחים, והוא בטוח לא יודע שבמשך כל היום נכנסו ויצאו אנשים זרים מביתו הקטן שגודלו לא עולה על 8 מ"ר.
מחוץ לדירה הגיע מישהו ותלה שלט
ואולי הוא בעצם יודע. ואולי הוא אפילו שמע שפה בישראל כתבו רבנים ספר על הלכות הריגת גוי, לפיו "בכל מקום שנוכחותו של גוי מאיימת על חיי ישראל - מותר להורגו", ומי יודע, אולי הוא איום.  הוא זוכר שאת המציתים הקודמים אף אחד לא תפס, ואולי הוא גם לא ציפה מאף פוליטיקאי שיגיע, אולי הוא ראה את הכתבות בטלויזיה, ואת התמונות שצילמו בביתו, אבל כל זה לא משנה לו. הוא עדיין לא התאושש מכך שניסו לרצוח את אשתו והעובר שהיא נושאת בבטנה ואותו חיים רק בגלל שהם שחורים, וכל זה דווקא במדינה שהוקמה על ידי פליטים.



יום חמישי, 5 ביולי 2012

רכבת נגד גלגלים

פרסום ראשון


כמעט תשעה חודשים פועלת הרכבת הקלה בירושלים, אבל מסתבר שלמרות הנהלים של משרד התחבורה מונעת סיטיפס מנכים ומוגבלים המשתמשים בקלנועית קלה לעלות על הרכבת. אתמול קבע ביהמ"ש: על הרכבת לשנות את ההנחיות לפקחים.


באופן כללי הרכבת הקלה שוויונית, ואינה מפלה כמעט אף אחד. מפקחיה סובלים גברים ונשים, זקנים וצעירים, יהודים וערבים ואפילו תיירים. ובכל זאת כולם זוכים לסבול מהיחס העויין של פקחיה על הרכבת, רק מגזר אחד מופלה. נכים.
הרכבת הייתה מלאה בנוסעים, הפקח נופף בידיו כדי להראות את מלוא רצינות כוונותיו ואמר לי "בתחנה הקרובה אתה עף מהרכבת"
מיקי והקלנועית 
כן, הרכבת הקלה נגד רוכבי אופניים, זה ידוע כבר לכולם, אבל נכים? מה?  בגלל שמדובר ברכבת יש להם משהו אישי נגד גלגלים? כדי לדייק, הרכבת אינה נגד כל הנכים, רק אלה המשתמשים בקלנועית. כמו למשל מיקי קלור, נכה בשיעור מאה אחוזים שכבר לפני שמונה חודשים ביקש לנסוע ברכבת, אך מאז שקיבל מפקח הרכבת את התגובה הבאה כבר אינו מנסה: "בתחנה הקרובה אתה עף הרכבת" אמר לו אותו פקח והוסיף "אף מתחזה לא יעלה לרכבת עם האופנוע הזה".
הימים ימי נסיעותיה הראשונות של הרכבת, מיקי (נכה מאה אחוז כאמור) מבקש לבדוק את התאמתה של הרכבת לצרכיו, ועולה בתחנת חיל האוויר, שם פוגש את אותו פקח, אליו כבר התוודענו. לאחר המפגש הראשוני הקשה מוציא קלור תעודת נכה ומציג אותה בפני הפקח שממשיך בקו התקיף (שלא לומר תוקפני), ואומר: "אתה לא מתבייש להתחזות לנכה? תעוף מיד מהרכבת". קלור משחזר: "הרכבת הייתה מלאה בנוסעים, והפקח הזה נופף בידיו כדי להראות את מלוא רצינות כוונותיו. ואז הוא אמר לי: אין לך שום רשות לעלות עם המכשיר הזה לרכבת. מה אתה חושב, שכל מי שרוצה לעלות עם המכשירים שלו יכול לעשות זאת?!".

מכתב מסיטיפס לתלונה
שהגישה עיריית ירושלים
בצר לו פנה מיקי טלפונית לסיטיפס, שם נאמר לו כי הוא צודק לחלוטין, ולפי הנהלים הוא זכאי לעלות לרכבת. אבל בשטח המשיכו לאסור עליו לעלות עליה. יתרה מזאת, הוא גילה כי אינו היחיד. גם בעיריית ירושלים ומשרד התחבורה התקבלו לא מעט תלונות, שגם עליהן השיבה סיטיפס להשיב באותה הצורה, והעידה כי קלנועיות יכולות לעלות על הרכבת, כמו למשל המכתב הבא מה 25.1.12 לפיו מודה סיטיפס כי "קלנועית מסוג A שרוחבה עד 75ס"מ ומשקלה עד 130 ק"ג ללא נוסע רשאית לעלות".

בשטח המציאות הייתה שונה לחלוטין.  על מכתב התלונה שכתב מיקי לסיטיפס, הוא לא קיבל תגובה. בצר לו הוא תבע את החברה בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים. השופטת דורית פיינשטיין דחתה אתמול את התביעה אך נתנה להסדר בין הצדדים, לפיו סיטיפס תפצה את מיקי בכחמישה עשר אלף שקלים, וכן תפיץ עד יום ראשון נוהל מעודכן לגבי כניסת קולנועיות לרכבת, תוקף של פסק דין.




עוד כמה כתבות על נגישות בירושלים

ככה נראה היחס של הרכבת לבעלי מוגבלויות. לפני ההפעלה הפגינו עיוורים על אי נגישותה לכבדי ראייה.



נגישות אוטובוסים בירושלים



עד כמה בקיאה עיריית ירושלים בחוקי חנייה לנכים


האופניים היו הראשונים לספוג את יחסה העויין של הרכבת לגלגלים



יום רביעי, 4 ביולי 2012

המכבסה של יד שרה


אתמול, ביום השלישי לעדותו (3.7.12) , אמר עד המדינה כי לופוליאנסקי הדגיש בפניו את חשיבותה של יד שרה, ואף ביקש ממנו סיוע לעמותה. לשאלת התובעת במשפט, עו"ד ליאת בן ארי, מדוע היה לו חשוב כל כך להכיר את מי שלימים יהיה ראש העיר החרדי הראשון של הבירה, הסביר כי הוא עמד בראש הוועדה שתאשר את הפרוייקט (הולילנד) בסופו של דבר, וכי צ'רני הבהיר כי לופוליאנסקי חשוב לא פחות מאולמרט. השורה התחתונה, הוא העיד, הוא עצמו העביר שני מיליון שקלים ליד שרה.

"נו", תגידו, "השחיתות של לופוליאנסקי מתגמדת לעומת זו של אולמרט. לופוליאנסקי ביקש כסף לגמ"ח, ואילו אולמרט הנהנתן חיפש טובות אחרות לגמרי". אבל אולי הדברים מורכבים קצת יותר.

אורי לופוליאנסקי, בהארכת מעצר
מדוע דיווח על הדירקטור המת כחי?
יד שרה היא אמנם עמותה. ככזו היא אמורה להיות שקופה, לפחות עד רמה מסויימת. חברה לעומתה שקופה הרבה פחות. בזמן שבדו"ח השנתי לרשם העמותות מחוייבת עמותה לפרסם את חמשת בעלי השכר הגבוה, על חברה לא מוטלת חובה זהה. חברה יכולה גם לשמש צינור להטבות שונות לאנשים שיש מי שחפץ ביקרם, כמו למשל רכב. בקיצור, זה הסבר לא רע למה עמותה (כמו יד שרה) תבקש להקים חברה, שבמהותה אמורה להיות רווחית ומסחרית, למרות שלמעשה מדובר בגמ"ח. 


מפעל הצדקה שהקים אורי לופוליאנסקי, זיכה אותו בלא מעט תשואות. אבל מעטים מודעים כי לעמותה גם חברת בת. ב-1994 הקימה העמותה את חברת "יש"ם - יד שרה מבנים". עם הקמתה הנפיקה החברה עשרים אלף מניות, 19,999 מהן הוקצו ליד שרה, ומניה אחת, מניית הצבעה, המקנה למעשה שליטה בחברה, הועברה לידי פרופ' קלמן מן, ממקימי הדסה ופעיל מרכזי ביד שרה. מלבד המנייה מונה מן גם לדירקטור בחברה. עם השנים הנפיקה החברה עוד ועוד מניות רגילות, אבל מנית ההצבעה נשארה תמיד בידיו של מן. ב-1997 נפטר פרופ' מן, ובאותה השנה גם החליפה החברה את שמה לישם  - ציוד רפואי ושיקומי בע"מ. אבל למרות פטירתו המשיך פרופ' מן החרוץ, בעל מניית השליטה, לשמש כדירקטור בחברה, כך לפחות במסמכי החברה לרשם העמותות. אם לא די בכך, לופוליאנסקי, שהיה מנהל החברה חתם מדי שנה על אותם המסמכים המאשרים את העובדה שמן משמש כדירקטור ומחזיק במניית ההצבעה היחידה, כך שנה אחר שנה ביצע לופוליאנסקי רישום כוזב במסמכי תאגיד. בשנת 2003 כשמונה לראש העירייה פרש לופוליאנסקי מתפקידו כמנהל החברה, אך המשיך להיות מורשה חתימה בה. בשנת 2004 הגדיל פרופ' מן ז"ל לעשות וחתם בעצמו, שבע שנים אחרי פטירתו על הדו"ח של החברה, לצורך אישור אמיתות הדברים. (ראו מסמכים למטה).

אינני יודע, ואינני קובע כי החברה שימשה צינור להלבנה או שימוש בכספי השוחד, אבל בשנת 2006 הגיש יו"ר האופוזיציה בעיריית ירושלים דאז, ניר ברקת, תלונה במשטרת מוריה על הדברים, תלונה שנסגרה באופן מיידי, ללא חקירה מעמיקה, מכיוון שנתפסה כקנטרנית, וכניסיון להטיל דופי פוליטי ולא ענייני. עם "התפוצצות" פרשת הולילנד ביקשתי לבדוק מה נעשה עם התלונה ואף אחד במשטרת ישראל לא ידע במה מדובר. אולי היום, שש שנים אחרי התלונה שהוגשה, ואחרי שההילה סביב יד שרה ולופוליאנסקי עומעמה, כדאי לחוקרים לבדוק עוד כיוון חקירה, יש"ם ציוד רפואי. 




חתימתו לכאורה
 של מן בדו"ח משנת 2004













 חתימתו של אורי לופוליאנסקי
על דו"ח בו מוצג מן כדירקטור













הדו"ח בו מופיע מן כדירקטור בשנת 2003