יום שני, 31 בדצמבר 2012

ליפתא/ אובדן הבושה

ליפתא, הפלסטינים עזבו והיהודים נכנסו
השבוע לפני 65 שנה (27.12.47) ירדה קבוצה של אנשי לח"י מאוטובוס בסמוך לבית קפה בליפתא. בסצנה א-לה טרנטינו על רקע נוף ירושלמי בלי סאונדטראק  והילוך איטי, הם הוציאו מקלעים והחלו לירות. הניו יורק טיימס דיווח כי האירוע הסתיים בחמישה הרוגים ערבים. לתקרית קדם רימון שנזרק על אוטובוס יהודי בידי תושבי הכפר הפלסטיני קאלוניה, בתגובה לרציחתו של תושב הכפר, בעל תחנת דלק ברוממה, שאנשי ההגנה חשדו שאסף מודיעין על מועד יציאתן של שיירות יהודיות לתל אביב.

סופו של הסיפור ידוע. תושביו הפלסטינים של הכפר ליפתא ברחו והכפר הפלסטיני קאלוניה נחרב. ב-1967 מצאו עצמם תושבי הכפרים בסירה אחת עם בני האצולה הפלסטינית מטלביה, וגם עם תושבי בקעה מוסררה ורוממה, ובסך הכל עשרת אלפים פלסטינים ממערב העיר שגילו כי הם שוב בעיר המאוחדת, יכולים להגיע אל אדמתם אך לא לשוב אליה כי רכושם חולק.

שנתיים אחר כך עלה דוד קרימה בן החמש עשרה, עולה חדש מכורדיסטאן על אוטובוס ועזב את המעברה במגידו. "שמחנו. בטח שמחנו. שם היה לנו אוהל שנפל כל לילה, ובכל לילה היינו צריכים להעמידו מחדש, כאן הבטיחו לנו בתים" הסביר, רגע אחרי שהצביע על הבית בו התגורר יחד עם משפחתו בכפר שעומד היום נטוש. "זה היה ונשאר מקום פסטורלי" קבע קרימה, "אבל בלילה היינו צריכים להיזהר מהמסתננים. פעם אחת נהרג אחד התושבים מירי של צלף". הוסיף. כמוהו היו עוד שלושת אלפים עולים שיושבו על ידי פקידי המדינה, בכפר ששכן עשרות מטרים מהגבול.


זה לקח יותר מעשור, אבל זעקתם של תושבי הכפר, כפי שבאה לידי ביטוי במכתבו הציורי של חיים סעיד יצחק, ראש ועד מי נפתוח או בשמה המוכר יותר ליפתא, בנובמבר 1952 בשם תושבי הכפר לראש הממשלה, דוד בן גוריון.

"כבוד ראש הממשלה
 מה עלה בגורלנו, הסיעו אותנו מהמחנה לכפר ערבים נטוש בלי ידיעתנו והטעו אותנו, אמרו לנו לירושלים ושם תסתדרו. קיבלנו את דבריהם כמסמרות נטועים ולא חשבנו שמשבקשים לזרוק אותנו במקום כלבים, מקום חושך וצלמוות, מקום ציה ושממה, מקום עליה וירידה..."

ב-1966 פונו אחרוני התושבים מהכפר. ביניהם גם קרימה. בכפר נשארו רק שלוש עשרה משפחות שגרו בחלקו העליון של הכפר בסמוך לכביש מספר אחד. שנה אחר כך אוחדה העיר. פליטי ליפתא שהתגוררו במזרח העיר יכלו לבקר בכפר, ששוב לא גרו בו יהודים, אך לא לחזור לבתיהם.
השנים חלפו, הכפר ליפתא נשאר כזיכרון עמום אצל תושביו היהודים שעזבו, וזכרון רחוק וסמל לתושבים הפלסטינים.  בעבור שלוש עשרה המשפחות היהודיות שהמשיכו להתגורר במקום שימש המקום כבית.
על מורדות הכפר תכננו עיריית ירושלים ומנהל מקרקעי ישראל להקים שכונת יוקרה. לצורך הקמתה היה צריך לפנות את המשפחות שהמשיכו להתגורר במקום וב-2011 קיבלו כתבי תביעה המודיעים להם כי הם פולשים ועליהם לעזוב את המקום.
למעלה, שטח פרטי, יוני יוחנן ודוד קירמה ליד ביתו של יוחנן. למטה מימין
קירמה, מתפלא על התשובה, משמאל, מצביע על הבית בו גדל
יוני יוחנן, תושב המקום, ודור שני בליפתא סירב לקבל את הדין. הוא נבר בארכיונים ומצא עשרות מסמכים המוכיחים כי המדינה היא זו שביקשה ליישב את הוריו, ואת שאר תושבי הכפר. בין השאר מצא מסמך נהלים אותו היו אמורים פקידי המדינה לתת למתיישבים שיסדיר את בעלותם על הקרקע. בעבור קירמה, שהיה יו"ר ועד הכפר בשנות החמישים מדובר ברעיון שבכלל לא ניתן להעלותו בראש. "הרי נשיא המדינה הגיע לבקר פה לאחר שהתחננו שיראה את התנאים הקשים בהם אנחנו חיים. אם היינו פולשים היינו מבקשים מהנשיא שיבוא לזירת הפשע. ויותר מכך, האם הוא היה מסייע לנו להביא חשמל לאתר?" הוא מציג שאלה רטורית? כבר שנים שהוא לא גר בכפר, אבל תפקיד היו"ר משתלט עליו גם עשרות שנים אחרי, והוא ממשיך "את כל השירותים שהיינו חייבים הביאו לפה. מורים, רופאים, חמישה בתי כנסת דאגה להביא לפה המדינה. מה? ככה סתם?" הוא שואל בכעס. והכעס הוא לאו דווקא על הנישול מהנכסים, הרי אותם לא לקחו ממנו, את ביתו בקים בשכונת הקסטל שבמבשרת במו ידיו. הכעס הוא על כך שהמדינה נישלה אותו מכבודו ומעשייתו הציונית. מזיכרון חמש עשרה השנה בהן התגורר בכפר ללא מים ושירותם כדי לשמור על גבולה של ירושלים, מההכרה בכך שבנה את הארץ. אבל בעוד הוא מנושל מזכר מעשיו, חוששים יוני ושאר התושבים שעוד נותרו שינושלו מרכושם.

לאור התביעה והמסמכים שמצא יוני, שהועיחו כי האשכנזים ששוכנו בנכסי הנפקדים בטלביה ובשכונות היוקרה הפלסטיניות זכו להסדיר את בעלותם על הרכוש, ומכיוון שיוני נמצא בהליך משפטי בבית השלום בירושלים בעקבות כתבי התביעה של מנהל מקרקעי ישראל, הגיש עו"ד גלעד חריש עתירה לבג"צ שיכיר בתושבי ליפתא, כמו גם תושבי שכונות נוספות כגון, סומל וכפר שלם כבעלים על דירותיהם ולא כפולשים.
השבוע קיבל תשובה מקדמית מהמדינה, רובה עוסקת בעניינים מנהליים, ובסופה עונה לגופו של עניין, ותשובתה כדלקמן:

מן הבדיקה שנערכה, אשר כללה עבודה מאומצת של חיפוש, בין היתר בגנזך המדינה, עולה כי נערכו פרסומים שונים בעיתונים שונים בעניינים מושא דיוננו. כך הן בשנת 1951, והן בשנת 1953 נמצאו פרסומים שראו לכלל הציבור הרלבנטי להסדיר זכויותיו בנכסים המוחזקים על ידו, ואשר מקורם בנכסי נפקדים. כך נמצאו, בין היתר, פרסומים מיום 14.4.53 בעיתונים "דבר", "הארץ" ו"מעריב" וביום 15.4.53 בעיתון "ידיעות אחרונות".

קירמה לא מצליח לעצור את פרץ הצחוק. זה אינו צחוק שמח. גם לא מתגלגל. זהו צחוקו של אדם שכובש את עלבונו. "מה "הארץ"?" הוא שואל. "מי ידע מה זה עיתון הארץ. מי שמע על מעריב או דבר? הרי מדובר היה בכפר של אנאלפביתים. רצית לדאוג שאנשים יסדירו את רכושם? תגיע למקום, תעבור בבתים. המינימום, תיצור קשר עם הוועד". הוא אומר מבלי לעצור כדי לקחת אוויר. את נאוויר הוא לוקח בתוך המילים. יוני נכנס לדבריו "הלא היחיד מבין כל אנשי הכפר שהסדיר את רכושו הוא גלעד בראלי, שהיה אשכנזי. מה? שאר אלפי התושבים לא היו מעוניינים לקבל את רכושם?" הוא עוצר, מתלבט אם המשפט האחרון היה מצחיק או רציני וממשיך "אני יכול להבין שהמדינה שקלטה מאות אלפי עולים, ומנתה בסך הכל שש מאות אלף תושבים לא יכלה לעצור הכל ולדאוג לבירוקרטיה, וגם יישבה את התושבים שזה עתה הגיעו במקומות כמו ליפתא. אבל לכל הפחות אל תהפכו אותנו לפולשים. אנחנו מבקשים שהמדינה תציג עכשיו בבג"צ כמה דירות הוסדרו בטלביה, וכמה בכפר שלם".
מודעה בעיתון דבר, 1953. מי ידע לקרוא?


קירמה מצטרף חזרה לשיחה ואומר: "אני הייתי מהבודדים בכפר שידעו לקרוא עברית מודרנית. כל מכתב שהגיע לכפר עבר דרכי שאקריא. ואף אחד לא התבקש להסדיר את רכושו". ומה עם המכתב לבן גוריון? תהיתי. איך כתבו אותו אם לא ידעו לכתוב? שאלתי. "ראית איזו שפה זו? תנ"כית" שאל וענה. "מי שידע לקרוא ולכתוב ידע רק את שפת התפילה, אבל לקרוא מכתב, לא יכל".

"ומה עם התושבים הפלסטינים?" שאלתי. "המדינה תצטרך בסופו של דבר לפצות אותם" אמר יוחנן. ואז חשב שנייה ואמר, "בעצם, אם אותנו היהודים המזרחיים לא רק שהיא לא מפצה, אלא מבקשת להוציא אותנו מבתינו, אז את הפלסטינים היא תפצה?" שאל וגיחך.

אכן, יותר סימני שאלה מסימני קריאה העלתה התשובה המקדמית של המדינה. אבל את אותו המעגל שנפתח לפני 65 שנה בליפתא וקאלוניה, סגרה השבוע דווקא רשות העתיקות. כמה מאות מטרים מליפתא, עומדים ליישר בקרוב את סיבוב מוצא. חיפוש בגוגל של צמד המילים, סיבוב מוצא" העלה 238,000 תוצאות. חיפוש אחר הכפר קאלוניה, שעמד באותו המקום בו צפוי לעמוד הגשר שיישר את הסיבוב, מאז קמה האימפריה הרומית ועד קום המדינה העלה 1560 תוצאות בלבד. בתנ"ך מוזכר היישוב מוצא פעם אחת, בלי ו' ועם ה' במקום א' בספר יהושע. ובכל זאת דווקא השבוע חשפה רשות העתיקות כי במקום שכן במשך מאות שנים מקדש יהודי מתקופת הברזל. כנראה שלא תמיד חייבים להאמין לגוגל, ומסתבר שגם לא לתנ"ך.



יום רביעי, 26 בדצמבר 2012

ייסורי איוב/ פרזות מערכה שנייה


מדינת ברית מילה/ רוני סומק

"זוֹהִי", מִישֶׁהִי צָעֲקָה, "מְדִינַת בְּרִית מִילָה,
לַקְּטַנִּים חוֹתְכִים
וְהַגְּדוֹלִים אוֹכְלִים עוּגוֹת".

בית נטוש המשמש מחסה לחסרי בית, על הקיר: מדינת ברית מילה/ רוני סומק


 חוסר הצדק והעושק של מדינת ישראל הגיעו לשיאים שאין כדוגמתם. לפני פחות מחודש הגיעו האוצר, משרד השיכון ועיריית ירושלים להסכם לפירוקה של חברת פרזות. ביזה זו של כספי הדיור הציבורי אינה חדשה, מבקר המדינה כתב עליה כבר דוחו"ת. גם מרכז המחקר והמידע של הכנסת ערך בדיוק לפני שנה מחקר ממנו עולה כי כספי הדיור הציבורי הגיעו לסלילת כבישים במעלה אדומים וכיסוי חובותיה של הסוכנות היהודית. אבל בעוד כל הדוחו"ת עוסקים בעבר, התערב לפני חודש מבקר המדינה במה שקורה בהווה. התערב ולא יכל לפקידי האוצר.



ייסורי איוב, פרק ראשון: הקבצנים [ב]


משרת אדוני, הקבצנים מבקשים לגשת לשולחן.
איוב ברוך אתה  ה' הזן את הכל. שייכנסו.
[נכנסים הקבצנים, מסתערים על השולחן, מגרמים את העצמות]
קבצן עצמות. רק עצמות מגורמות.
חושבים שזהו סוף הארוחה? טעות!
אין עצם שפיצחו ומצצו
ולא צפון בה משהו נוסף.
לא כמוכם אנו מוצצים,
אתם שהתפטמתם בבשר
ונפרדתם מהעצם בליקוק חפוז;
אנחנו בדבקות, בחריצות, בכוונה גדולה,
כמעט מתוך דמעות. ותתפלאו
כמה שומן ולחלוחית עוד יש.
נכון שחלק מן הלחלוחית
הוא הרוק שלכם.
אבל אדרבא, למצוץ עצם
שהייתה בפיו של איש שבע -
זה לא רק העצם, זה גם הייחוס.
[מסיימים ויוצאים]
[ג]
משרת אדוני, הקבצנים של הקבצנים מבקשים רשות לגשת לשולחן.
איוב מה!! סיבוב נוסף על גל העצמות הזה?!
ברוך אתה  ה' הזן את הכל. שייכנסו.
[קבצנים חלשים ובעלי מום נכנסים ומתנפלים על השולחן]
קבצן א' עצמות משן שנייה, שיריים
של שיריים. אין דבר,
מה שנמצץ והשביע פעמיים
לא יאכזב גם בשלישית.
נכון, אין מח, אין שום לחלוחית,
אבל העצם, לעומת זה, כבר טחונה,
רכה ומתפוררת, דייסתית ממש,
ומוכנה לאכילה.
אנחנו זוללים לנו דייסה חמה של עצם,
את כל היתר עושה כבר הקיבה.
קבצן ב'  ולפעמים קורה שנשכחה בכל זאת איזו עצם,
עם קצת מח ושומן, הלוא קבצני הצמרת עם הזמן
מפתחים להם הרגלים של אדונים אמיתיים,
פה מוצצים ברשלנות, שם פוסחים על משהו,
ואז באים אנחנו...
[הם מוצאים לפתע עצם זנוחה כזאת, רבים עליה. אחד מנצח ולועס אותה. האחרים מביטים בו. מסיימים ויוצאים]

כן, פקידי האוצר מזכירים בחוסר הבררנות שלהם את הקבצנים מייסורי איוב. ביעילות אין קץ הם מצליחים לעבור פעם אחר פעם ולגלות עוד קצת סחוס שטרם נמצץ מעצמות השכבות החלשות. מה שנמצץ והשביע פעמיים לא יאכזב בשלישית. טיפת לחלוחית שקבצן צמרת פיספס תישאב מיד, רשלנות של פקידים קודמים שהשאירו לא עלינו כספים גם לדיור הציבורי תיעלם מהרשומות. אם חוק ההסדרים לא טיפל בבעייה יימצא סעיף אחר שבזכותו יצליחו להכניס את הכסף לקופת המדינה, כדי שיישאר כסף לתספורת קטנה לתשובה.
בשלוש השנים האחרונות הם סימנו את פרזות כיעד. ההסכם על פירוק החברה התגבש כבר לפני שלוש שנים, אז גילה פתאום ראש העירייה שהוא צריך את אישור מועצת העיר כדי לבצע את הפירוק, לחץ של עוד שנתיים הביאה תוצאות. אחרי שחולק השלל "גילה" פתאום האוצר שהחברה חייבת לו כספים. במקום מאה ושלושים מיליון שקל שמתוכו ממילא רק תשעים מיליון היו אמורים להגיע לדיור הציבורי, עכשיו הם טוענים שבניכוי חובות החברה לאוצר יש פחות כסף בקופה. כמה בדיוק עדיין לא ברור, אבל ייתכן שבסוף נגלה כי אחרי שבאוצר יוסיפו ריביות ופיגורים ייתברר כי החברה שפורקה חייבת עוד כספים מעבר למאה ושלושים מיליון השקלים ששכבו בקופתה.

ייסורי איוב, סוף פרק 7

איוב [בשארית כוחו, בלחישה]מה זה אדם על שיפוד?
אדם על שיפוד זה אדם גמור, אבוד.
ייאוש נורא מזה אין לתאר;
מחשיכה כזאת יכול האופק רק להתבהר.
[קיא ודם פורצים מפיו. הוא מת]
מנהל [בכעס]"להתבהר!" לא יכולת לחיות עוד שעה?!
להתבהר!" טפו!
[יורק על גווית איוב. הקרקס והקהל מתפזרים ויוצאים].

אם את כל זה הם עושים לפני הבחירות. מה הם יעשו יום אחריהן?

ייסורי איוב פרק שמיני: המתים

[א]
נכנס הקבצן הקבצני של הקבצנים של כל הקבצנים. מלקק את הקיא של איוב.
קבצן כמו שכבר אמרתי: עם קצת אורך רוח
מישהו הרי סוף-סוף מקיא. כן איכשהו חיים. יש אלוהים.
פה-רה-פים-פים-פים. פה-רה-פים-פים-פים.


תגובת האוצר: בהתאם להסכם שנחתם בין המדינה לעיריית ירושלים חברת פרזות תפורק ומלוא הכספים שיוותרו בחברה לאחר פרעון החובות לנושים והוצאות הפירוק, יועברו להשקעות בדיור הציבורי בירושלים. נכון למועד זה טרם נכנסה החברה לתהליך הפירוק בפועל.
תגובת עיריית ירושלים: לכל אורך הדרך עמדה העירייה על כך שכל הכסף ישמש לטובת זכאי דיור ואין בכך כל שינוי.


יום חמישי, 13 בדצמבר 2012

מבצע פ'/ אובדן הבושה


בהיסטוריה של עמים גדולים- גדולים לא רק בכמות, אלא גם ברמתם- מלחמות אזרחים היו מהמומנטים הגדולים והנשגבים ביותר בהיסטוריה שלהם... כנגד כנופיות הבנדיטים השורצות ברחובותינו, מדוע אין לנו את הכוח להעמיד פלוגות של אנשים שישברו להם את העצמות? פשוט מאוד“. ישעיהו ליבוביץ'



שאלה טובה מאד שואל הפרופ' ליבוביץ'. אולי מפני שבזמן שכנופיות הבנדיטים הלכו והשתכללו, הלכנו אנחנו והתעייפנו. "תג מחיר" כבר אינו רק שם נרדף לפעילות כנופיות ההיטלר יוגנד בשטחים, אלא מדיניות ממשלה. מפלגות הבנדיטים יחדיו מגיעות למספרים מפחידים, אבל אנחנו עדיין עייפים.


2012

למעלה, בית משפחת סמשנה, למטה משמאל אריה קינג מגיש את
פרוטוקול ביהמ"ש, למטה מימין אדון סמשנה מקבל את הפרוטוקול
השבוע הצטרפתי לאריה קינג, פעיל ימין, מספר ארבע ברשימת עוצמה לישראל, לסיור בשייח ג'ראח, שמעון הצדיק לשיטתו. על הפרק חלוקת צו פינוי למשפחת סמאשנה, וטענות כנגד ראש הממשלה שלטענתו אינו מאשר לו בנייה בשכונה. הימים ימי בחירות. קינג מספר ארבע ברשימת עוצמה לישראל, אחריו איתמר בן גביר, לפניו עוד שניים מתלמידיו של הרב כהנא הד"ר מיכאל (בן) ארי וברוך מרזל, חבורת הבנדיטים כבר מזמן אינה מוקצה. על החבורה מנצח, הפרופ' אריה אלדד שבשנים האחרונות חימם את יחסיו עם הימין הקיצוני באירופה.

קינג דופק על דלת בית פלסטיני. איש מבוגר פותח לו את הדלת. הוא לא מדבר עברית, גם קינג לא מדבר ערבית משהו. הוא מושיט לו את החלטת בית המשפט. הפלסטיני שאינו דובר עברית מעיין כביכול בדפים ומסביר לו שייקרא אותם. את קינג לא ממש מעניין מה אומר האדון, הוא מבקש ממנו להמתין רגע, שולף טלפון סלולרי, מצלם אותו מחזיק את פרוטוקול בית המשפט ומסביר "שלא יגיד שלא קיבל. היום לא צריך להחתים אותם, פשוט מצלמים". הפלסטיני קצת בהלם, אומר שלום ותודה וסוגר את הדלת.
בעבור קינג מדובר בתזמון טוב. החלטת בית המשפט משבוע שעבר מאפשרת לו להכניס עוד משפחה יהודית לפני הבחירות.  "בטח שהתזמון טוב בשבילנו" הוא אומר. "אנחנו בעוצמה לישראל אומרים שאין זכויות בלי חובות, ואנחנו נשמח להראות שגם בלי עזרת המדינה אנחנו עושים פה סדר". למשטרה הוא לא ייקרא לפינוי, בפעם אחרת כבר התגאה שעמו הערבים לא מתעסקים. "הבאתי שלושה חבר'ה, הראיתי להם את צו הפינוי, נכנסנו ופשוט זרקנו את כל הדברים שלהם מהבית".

סיור עם אריה קינג בנכסים שהיו בבעלות יהודית לפני 48 ובקרוב הוא עומד ליישב, שנה שעברה



בית הצלב האדום, קיבל אישורי בנייה
אומרים שהיופי, או היעדרו, בעיניי המתבונן. כך גם הטוב. המציאות  בשייח ג'ראח, כפי שהיא נראית דרך עיניו של קינג מכוערת ורעה. אפוקליפטית, מאובקת כאילו עברה דרך פילטר מלוכלך. השמיים עכורים ומאיימים להיסדק, בשמש קשה להסתכל וכשהמציאות כל כך קשה, גם העננים והתכלת נעלמים.
ראש הממשלה שזה עתה הסתכסך עם כל העולם לאחר שאישר בנייה בירושלים וקידום תכניות ב-E1, הוא בעיניו רופס. ובכל הקשור לשייח ג'ראח הוא טוען, לשכת ראש הממשלה שמה לו מקלות בגלגלים. אישורי בנייה שניתנים לשכניו, אינם ניתנים לו. המסרים שקיבל מהוועדה המחוזית לגרסתו הם חד משמעיים, האישורים אינם ניתנים בהוראה מלמעלה. בית הצלב האדום הנמצא בשכנות לחלקה בה מחזיק קינג קיבל אישורי בנייה לחמש קומות. "אני חיכיתי שיקבלו אישורים, חשבתי שאחרי שייבנו לא יועלו למנוע ממני את אותם אישורים, אבל תראה, ראש הממשלה פוחד לבנות מאה מטר מתחנת הרכבת הקלה בירושלים, חמש מאות מטרים ממלון אוליב טרי, וחמש מאות מטרים נוספים מקריית הממשלה". היופי בעיני המתבונן? את התמונה הזו גם אפשר להפוך ולהבין שפשוט מדובר בשלולית. במצב כזה ראש הממשלה יהיה שקול ואחראי, יידאג להימנע מפרובוקציות מול העולם. במציאות כזו אפילו השמש תיראה פתאום כשמש חורפית מלטפת, ואפילו ניתן יהיה לראות מעט גוון כחול בין העננים. אלא שגם תמונה זו לא באמת משקפת את המציאות. למציאות פרספקטיבות רבות, ביניהן גם ההיסטורית והאנושית, הומנית. בארבעים וחמש שנות הכיבוש איבדנו אותן ואיתן גם את הבושה.
אפשר להפוך את התמונה. שטחו של קינג, לשכת רה"מ מונעת בנייה
 ב-1967, חודשים ספורים אחרי כיבוש מזרח ירושלים יצא מנהל מקרקעי ישראל למבצע סודי. תחת השם "מבצע פ' - איחוד העיר" ערכו אנשי המנהל סקרים מקיפים ומיפוי של החלקות והקרקעות במזרח ירושלים, במטרה לאתר את כל נכסי הנפקדים ולהפקיע אותם.


במנגנון משומן פעל מנהל מקרקעי ישראל למפות
את כל החלקות ונכסי הנפקדים במטרה להפקיע את הקרקעות










מבצע פ'


במכתב שלפנינו (ניתן לפתוח את המסמך) מתבקש אריה גיני, מנהל סניף ירושלים של מנהל מקרקעי ישראל לערוך סקר, ולאתר בעדיפות ראשונה את הדירות שבעליהן או דייריהן נפקדים. אחרי 1948 עבר הרכוש היהודי במזרח העיר לידי האפוטרופוס הירדני לנכסי אוייב. ולכן בין שאר המשימות התבקשו הסוקרים לאתר נכסים שהיו בבעלות יהודית לפני 1948. רובם של הנכסים הוסבו למבני ציבור או לשימוש ציבורי. ב-1967 הועברו לידי האפוטרופוס הכללי הישראלי. חלק מבעלי הקרקעות שביקשו לקבלן חזרה קיבלו פיצויים, ונמצאים תחת ניהולו וחלקם, כמו רכוש "הוועד הספרדי" ו"כנסת ישראל" בשייח ג'ראח הוחזרו לבעליהם שמכרו אותם לידי עמותות מתנחלים שביקשו לייהד את השכונה. אבל מצד שני עם איחוד העיר יכלו גם הפלסטינים לחזור לנכסיהם שהופקעו במערב העיר.






למעלה, רישומי מנהל מקרקעי ישראל 1967

החוקרים פרופ' איל בנבנשתי ופרופ' איל זמיר התייחסו לסוגייה במאמרם "הקניין הפרטי בהסדר השלום הישראלי פלסטיני, 1998":
תיקיית מבצע פ'  1967, סודי
"בשנת 1967 היו במזרח ירושלים למעלה מעשרת אלפים תושבים שנולדו בצד המערבי של העיר ועזבו אותו בשנת 1948." לפי הדין הישראלי, אותם אנשים הפכו לתושבי ישראל בשנת 1967 וכתוצאה מכך הוצעה להם אזרחות ישראלית. מחד גיסא, הכרה חד-צדדית בזכות של אותם אנשים לקבל חזרה את הרכוש שהם נטשו בישראל בשנת 1948 עלולה הייתה ליצור תקדים להכרה ב״זכות שיבה״ כללית לפלסטינים (או לפחות ״זכות להשבת רכוש״) - מאידך גיסא, התעלמות מתביעות הקניין של תושבי מזרח ירושלים הייתה נראית כבלתי-מתיישבת עם שחרור המקרקעין של ישראלים במזרח ירושלים, שכן מנקודת-המבט של המשפט הישראלי הפנימי, איחוד ירושלים הסיר את החומה שהפרידה בין שני חלקי העיר מאז שנת 1948. יתר על כן, התעלמות מתביעות של תושבי מזרח ירושלים ביחס לרכוש שהם הותירו בישראל הייתה פוגעת במאמץ הישראלי להפוך את איחוד העיר לסופי ובלתי-הפיך. לאור שיקולים סותרים אלה, בחרה ישראל בדרך-ביניים, והציעה פיצוי כספי כתחליף לזכויות שהיו לנפקדים הפלסטיניים בקרקעות בישראל.  הדבר נעשה בחוק נכסי נפקדים (פיצויים), תשל״ג- 1973." מכיוון שכך, ומכיוון שרוב המקרקעין של ישראלים במזרח ירושלים נרכשו לצורכי ציבור (בין בידי השלטונות הירדניים ובין בידי השלטונות הישראלים אחרי שנת  1967) הרי שבפועל אף אחת משתי האוכלוסיות לא זכתה, בעיקרו של דבר, לקבל חזרה  את הנכסים שאותם עזבה בשנת 1948".

מאז עבודת המחקר של מנהל מקרקעי ישראל, שהצריכה מנגנון רחב, חלפו כמה שנים. גם מעבודת מחקרם של הפרופסורים מעלה, חלפו כמעט 15 שנה. זמן שיבטל את קביעתם כי אף אחת מהאוכלוסיות לא זכתה לקבל חזרה את הנכסים. מן הסתם לא הייתה זו האוכלוסייה הפלסטינית. בעוד שאת מבצע פ' ניהלו בשקט ובסודיות, בשנים האחרונות עמותות המתנחלים מבקשות לנשל את הפלסטינים ממזרח העיר, דווקא ברעש גדול. כך הפכה שייח ג'ראח, או בשמה החדש ישן, שמעון הצדיק למוקד מתיחות. בישראל לא רק הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל, אלא גם בית המשפט. התושבים הפלסטינים יושבו בשכונה בידי ממשלת ירדן. האפוטרופוס הירדני לנכסי אוייב החזיק בנכסים והשכיר אותם לפלסטינים בחוזה של 33 שנה, שניתן לחדש. על פי החוק הישראלי כאמור, הנכסים שהיו בבעלות יהודית צריכים לחזור אליה. קינג רכש את הזכויות מהוועדים היהודיים אך בתחילה לא הצליח לפנות את הדיירים בשל החוזה מימי הירדנים.   לאחר שהתושבים הפלסטינים לא שילמו שכירות, פנה לבית המשפט שהורה לפנות אותם מהמקום. מצד שני בבקעה, טלביה, תלפיות בה היה למשפחת סמאשנה בית לפני 48, נכנסו יהודים בחסות המדינה. על הפגיעה הבוטה בסימטריה בין הרכוש היהודי וזה הפלסטיני התייחסו פרופ' רייטר וליאור להרס במסמך/הערכת מצב שכתבו ב-2010 על השכונה וההיבטים המדיניים של פעילות המתנחלים בה. בין השאר ציטטו את מני מזוז שהתייחס ב-1999, עת היה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, לאפשרות של הממשלה למנוע מהלכים דומים שאירעו באותה שנה בראס אל עמוד, וטען כי באפשרותה של הממשלה להפקיע קרקעות שנרכשו על ידי יהודים בהסתמך על ההשלכות המדיניות והבטחוניות ובהתחשב בכך שמדובר בניסיון להכתיב סדר יום מדיני במסווה של פעילות בינוי לגיטימית של בעל נכס (עמ' 58 במסמך).
כשהתייחס קינג לצעדיו של נתניהו נגד פעילותו בשכונה, שבמובנים מסויימים עולה בקנה אחד עם ההמלצות המסמך, אמר: "נצטרך להילחם בנתניהו בדיוק כפי שאנחנו נלחמים בערבים.  לא בטוח שלמלחמת אחים בין ימין קיצוני לימין קיצוני מאד התכוון ליבוביץ', אבל מלחמה כזו מעידה על מצבנו, יותר מכל.

יום חמישי, 6 בדצמבר 2012

אשרי הגפרור/ מירושלים להאג בשלוש קומות

האם פקידי עיריית ירושלים יילכו בעקבות קציני צה"ל ויבטלו את נסיעותיהם לבירות אירופאיות? בימים האחרונים עוברת מדינת ישראל צונאמי מדיני בעקבות מדיניות תג המחיר של ראש הממשלה בדמות 3000 יחידות דיור מעבר לקו הירוק וקידום תהליכי התכנון ב E1, אבל לא רק הבנייה מאיימת על מעמדינו המדיני אלא גם ההריסות.

הריסת בתים בצור באהר, פקחי העירייה ייתבעו בהאג?
בשבע השנים האחרונות ירד מספר ההריסות במזרח ירושלים באופן דרמטי בעקבות לחץ מדיני. לפי תכתובות פנימיות בין אופיר מאי, הממונה על הפיקוח על הבנייה לראש עיריית ירושלים ניר ברקת, עולה כי בעוד שבשנת 2004 הרסה עיריית ירושלים 115 בתים, בשנה שעברה הרסה העירייה עשרה מבנים בלבד, ירידה של יותר מתשעים אחוז. מספר כתבי האישום עלה באותה תקופה בחמישים אחוזים, כך שמוטיבציה לא הייתה הבעייה. את הפער מסביר מאי בשל היעדר אישור מדיני או בטחוני.
נתוני הריסות בתים
לפי עיריית ירושלים
בשבוע שעבר פנה היועץ המשפטי לעיריית ירושלים למשרד המשפטים בכדי לבחון האם צריכה העירייה לשנות את מדיניות הריסת הבתים שלה בעקבות קבלתה של פלסטין כמדינה משקיפה בארגון האומות המאוחדות.
על פי אמנת רומא הריסת בתים בשטח כבוש נחשבת לפשע מלחמה. בעוד שישראל סיפחה כבר ב 1980 את מזרח ירושלים העולם אינו מכיר בסיפוח. החידוש הוא בכך שבעקבות קבלתה של פלסטין בגבולות 67 לאו"ם נפתחת בפניה היכולת לפנות לבתי הדין הבינלאומיים. אם הריסת בתים היא פשע מלחמה, כל פקח בנייה בעיריית ירושלים הוא פושע מלחמה. בעוד שפושעים אחרים, כמו קציני צבא, קשה לעיתים לקשור לאירוע כזה או אחר, על כל צו הריסה מופיעים שמותיהם של הפקידים והפקחים האחראים להריסה, כך שהעבודה לתובעים הפלסטינים היא פשוטה מאד.  



חבר מועצת עיריית ירושלים, הד"ר מאיר מרגלית שהקים ועמד בעבר בראש הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, פנה השבוע ליועץ המשפטי לעיריית ירושלים, עו"ד אמנון מרחב, בעניין, בבקשה שייבחן את מדיניות העירייה לאור ההתפתחויות, כאמור, עו"ד מרחב פנה למשרד המשפטים וטרם קיבל תשובה, כך גם מן הסתם הד"ר מרגלית. 

מימין ברקת, לא ידוע כפשרן. משמאל מרגלית, הריסת בתים פשע מלחמה
ראש עיריית ירושלים,ניר ברקת, לא ידוע עדיין כפשרן מדיני, אלא כמי שלא כיבד את צווי האיטום לבית יהונתן, כבן בריתה הקרוב של עמותת אלע"ד וכמי שהוועדה המקומית שבראשה עומד סגנו אישרה לא מעט פרוייקטים במקומות ועיתויים שהציבו את מדינת ישראל במצבים דיפלומטיים לא נוחים, ובידו עכשיו מופקד גפרור נוסף.
פקחי ופקידי העירייה יכולים עדיין לצאת לנופש באירופה, אבל אין ספק שככל שתבקש מדינת ישראל להפוך את ההכרה לעניין סימלי בלבד, יש לו משמעויות מעשיות ביותר. למרות הצהרותיהם של הפלסטינים כי לא ימהרו להשתמש בנשק המשפטי, אולי עדיף שראש הממשלה ועיריית ירושלים לא יאתגרו את הפלסטינים בהריסות בתים נוספות במזרח העיר.
מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: עיריית ירושלים תמשיך לאכוף את חוקי מדינת ישראל החלים בשטחה המוניציפאלי של העיר ירושלים ובכל חלקי העיר. באשר להריסת בתים שנבנו באופן בלתי חוקי, העירייה תמשיך לבצע כלשונן את החלטות בתי המשפט.