מסביב לעולם בשלוש שנים
הצלם וציוד הצילום שסחבתי הפכו אותי קל לזיהוי, אבל בן עמי נראה כאדם שונה לגמרי ממה שזכרתי. זיכרון כידוע לכולנו יכול להטעות, ככה או ככה, אף אחת מהדמויות שפגשתי, זו של לפני ארבע שנים וזו של היום, לא התאימה לטייפקאסט של מרגל מטעם עצמו שבילה במועדוני סקס עם בכירים איראנים וכמי שהעביר מידע מודיעיני למוסד.
פצצה מתקתקת, הוא ספרו של בן עמי המתאים לקלישאה "סיפור מתח חוצה יבשות ועוצר נשימה", המתאר את מסעו של בן עמי, לתוככי אימפריית הרשע של אירן בתחילת העשור הקודם. בשנות השלושים המוקדמות לחייו הוא מספר, התגרש ומצא עצמו זרוק ללא כל עוגן. הוא טס לצרפת שם מצא עבודה במפעל פלסטיק ואלומיניום, ומשם סחפו אותו חייו למסע מרתק ללבה של האליטה האיראנית. את אחמדיניג'אד הוא פגש בימים בהם היה רק מועמד לראשות עיריית טהרן, "פקיד שעשה רושם נחמד, אבל לא מעניין כשאתה יושב עם דמויות בכירות בהרבה בממשל האיראני"י
אחרי השיחה עמו נשארתי עם לא מעט סימני שאלה. הפשטות בה הצליח לחדור למתקני הגרעין ולממסד האיראני הותירה מקום לספקות רבות. גם העובדה ששום זכר מכל אותן שנים לא נשאר עוררה ספקות ותהיות, ובעיקר הדמות הנעימה הזו, לא התאימה לסיפורים עצמם. "ומצד שני" אמר לי הצלם, כשדיסקסנו את הדברים בדרכנו למערכת, "הרי דמות כל כך לא מתאימה לתפקיד זה בדיוק מה שיחפש כל מנגנון מודיעין". בן עמי כמובן לא פעל מטעם המוסד, אלא רק מטעם עצמו, אבל אולי באמת בתמימותו ונחמדותו יכול היה "לעבוד" על כולם. הרי אפילו שלא פעם פקפקנו באמיתות הדברים, אף פעם לא התרגז, תמיד נשאר נעים ומחוייך, אולי דווקא תכונה זו הצליחה לגרום לו להפיל את כל הגדרות?
ואולי כל זה בכלל לא משנה? אולי סיפור טוב בכלל לא חשוב אם הוא אמיתי או לא. אולי, דווקא השקרים הופכים את האמת לבדיה.
המשל כחיים
הברון קרל הירונימוס פרידריך פון מינכהאוזן, הלא הוא "הברון מינכהאוזן" היא, כך מסתבר אחרי שיטוט קצרצר באינטרנט, דמות אמיתית, בשר ודם. מינכהאוזן, אם לסמוך על גוגל ויקיפדיה ועוד כמה מחבריהם, היה אציל גרמני (1720-1797), ששירת במשמר הקיסרי ואף פגש בנסיכה סופיה אוגוסטה פרדריקה, שהייתה בדרכה להינשא ליורש העצר הרוסי, והפכה ברבות הימים לקיסרית קתרינה הגדולה.
הוא הצטרף לצבא הרוסי, השתתף בשתי מערכות נגד הטורקים וב-1750 שב לגרמניה, חזר לנחלת אבותיו בחבל ארץ משמים. בהיותו איש שיחה בעל דמיון עשיר ומשועמם מאד, נהג לשעשע אנשים, ובעיקר את עצמו בסיפורי מעשיות שונות. מי שנתן לו חיי נצח היה שקרן אחר, רודולף אריך ראספה, מחבר הספר "הרפתקאותיו המופלאות של הברון מינכהאוזן", שהוסיף על סיפוריו שהתפרסמו גם בעיתון לא מעט בדיות משל עצמו. את עלילותיו של מינכהאוזן פירסם באנגלית, ב 1786 תרגם גוטפריד אוגוסט בירגר את גרסת ראספה בחזרה לגרמנית וזו הגרסה המוכרת שם עד היום. דווקא ממנה, ולא מהמקור תורגמה הגרסה העברית (ב 2011 תורגם לעברית המקור האנגלי).
בהערת שוליים נאמר שלהיות מינכהאוזן זה לא רע. לכולנו תפיסה מסויימת של מציאות שלא מסתדרת עם העולם. ומה אם פשוט היינו מתעלמים מכך. מה אם כולנו יכולנו להיות ברונים, אצילים שחיים את חייהם ללא שום חובה לעולם או למציאות. הרי שקר שמאמינים בו מפסיק להיות שקר ומתחיל להיות המציאות.
כנראה שפשוט יש את מי שנולדו עם התכונה הזו, שאני באופן אישי מתקנא בה, שיכולים להמציא להם עולם נוח. לא פעם אתה רואה אנשים חסרי כל מודעות עצמית, שבזכות אותה חוסר מודעות הם חסרי עכבות ומעצורים. הם ניחנים באמביציה ובטחון עצמי מעוררי השתאות בשילוב עם חוסר איום על הסביבה בזכות טמטומם. שילוב נדיר זה מצליח לפלס להם דרך במעלה הסולם המקצועי
מינכהאוזן כמנהיג
בכל מקרה, מינכהאוזן המסכן, מספר הסיפורים בעל חוש ההומור נחרט בתודעה הקולקטיבית כשקרן, אבל לאחרונה, בעולם הפוסטמודרני שלנו, הוא עושה קאמבק בהצגות ובסרטים, והפעם הוא מגיע על תקן של אינדיבידואליסט, כמי שלא נותן לנורמות המקובלות לשבור את תפיסת העולם שלו. וכאן נעוצה הסכנה האמיתית.מינכהאוזן החדש יכול לעמוד בראש מדינה ולספר סיפורים פעם אחר פעם. פעם יהיה זה סיפור לא מזיק כמו הצעה שקיבל להיות שר אוצר של מדינה אירופית, כמו למשל... אהה... אולי... אהה... איטליה, וסירב.
פעם אחרת זה יהיה סיפור קצת מזיק, כשהמדינה תכחיש שתקפה כור במדינת אויב, והוא כראש אופוזיציה יהיה אינדיבידואליסט, וייבחר לספר כי שותף ואף תמך בהפצצה.
והוא יהיה כל כך אינדיבידואליסט שלא יקשיב לאנשי הבטחון שיעמדו על דעתם, שתקיפה של מדינה אחרת באיזור המבקשת להקים כור גרעיני היא טעות.
וכן, בסופו של דבר אולי פעם, אפילו יישתמש בסיפורו של סופר ישראלי שחדר לאימפריית הרשע כדי לשכנע את כולנו שצריך לתקוף מדינה באיזור המתכוונת לחסל את מדינת היהודים. הרי זה כתוב שחור על גבי לבן ואפילו תורגם לשמונה שפות. מה לא נקשיב?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה