יום חמישי, 27 בספטמבר 2012

בסוכות תשבו שבעת ימים, או אולי כמה שנים...

"היה חורף. קור אימים. כולנו אנשים עם משפחות, גרים במבנים מאולתרים ברחוב". ממקם אותנו שרון בן דוד בתקופה ובמקום. הוא עובד עירייה, אב לשניים, באותם ימים היה יוצא בבוקר מהבקתה שבנה מקרשים בגן סאקר לעבודתו במחלקת התברואה של העירייה, וחוזר בערב לקלח את הילדים בשירותים הציבוריים בקור הירושלמי. בהמשך גם התענוג המפוקפק הזה נפסק. עיריית ירושלים סגרה את המים.  "ישבנו עם אנשי העירייה בניסיון למצוא פתרון" הוא משחזר, "כשבאמצע הישיבה אחד החברים קיבל טלפון, בתו בת ה- 14 ניסתה להתאבד. הוא עזב הכל. לא פשוט לחיות ברחוב".

מנסים להתחמם בחורף הירושלמי, מאהל גן סאקר
חצי שנה חלפה מאז שרון, משפחתו ושאר הדיירים במאהל גן סאקר עזבו את הרחוב, אבל הזכרונות לא מרפים לרגע. וודאי לא מהילדים. "לפני כמה זמן יצאנו לטיול אוהלים בכנרת" מספר שרון, "אמרתי לבן שלי ניקח אוהלים נישן על החוף, אבל הוא לא הבין, הוא שאל אותי, מה אבא? חוזרים לגור ברחוב?"

חצי שנה ברחוב זה אמנם כלום לעומת ארבעים שנה במדבר. אבל מדובר בטראומה לא פשוטה. אין ספק, אלוהים, (אם קיים) לא פראייר, הוא ניצח את כל אלילי הפרעונים בעשר מערכות, וכאילו הוציא כל אחד ואחת מאיתנו מארץ מצרים, אבל באותה המידה שהוא חזק, יש לו גם חוש הומור, או אולי פשוט בוחן מציאות לקוי. אחרי שהוליך אותנו ארבעים שנה במדבר, ביקש מאיתנו לחגוג גם על כך שגרנו  כל השנים הללו בסוכה.

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים:כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת -
לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל -
בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם!


בדיקה קצרה העלתה שאת החג חוגגים על הניסים שעשה לבני ישראל באותה תקופה. כאילו אמר, "אולי זרקתי אתכם ארבעים שנה אבל הגיע לכם, וחוץ מזה, לפחות דאגתי לכם באותה התקופה". אבל ללא מעט ישראלים  לא מגיע, ובכל זאת בעבורם מדובר בחג רלוונטי במיוחד. ולמרות שהוא אמור להיות שמח, ארעיות הדיור שמסמלת הסוכה אינה מעוררת אצלם שמחה כפי שדורשת רוח החג, וגם אלוהים, לא עושה רושם שדואג להם הפעם.

במרכז הקליטה במבשרת ציון ישנם תושבים הגרים במקום כעשור, אמנם  לא ארבעים שנה, אבל בהחלט מדובר בארעיות שהפכה מזמן לקבועה.  מעל הדירות הרקובות והקטנות לא חולפים ענני הכבוד האלוהי, ומי שמבקש למרוד במציאות כפי שמכתיבים אותה משרד הקליטה, הסוכנות ושליחיהן זוכה למקלחת של מים צוננין. בעצם לא למקלחת, כיוון שאת המים מנתקים למי שמעז לצאת כנגד המנהל, אבל לפחות התרעה לפני פינוי.



זנה ארגאווי, תושב מרכז הקליטה במבשרת ציון, אחד ממנהיגי המאבק זכה למכתב התראה לפני פינוי,  בתגובה שלחה האגודה לזכויות האזרח מכתב תשובה. גם המחלקה המשפטית של הסוכנות היהודית שלחה מכתב בחזרה לפיו הפינוי עומד בעינו. תאריך הפינוי כפי שננקב במכתב הראשון היה ה 7.9.12, מאז עברו כבר שלושה שבועות. ככל הנראה הצדדים מחכים "לאחרי החגים". במרכז הקליטה כבר מבטיחים לחזור להיאבק ולהפגין. "הפעם" אומר ארגאווי, "נפגין יחד עם עוד מאות מדיירי מרכזי הקליטה ברחבי הארץ בהפגנה משותפת בירושלים".

שרון, מיודעינו מחכה לחגים אחרים. פסח הוא הדד ליין שלו. אז הוא כבר מוכן, ייקח קרוואן נייד מחבר ויעבור עם המשפחה.



 לפני כחצי שנה ארז את משפחתו ועבר לדירה בגילה. רגע לפני שפונו בכוח על ידי עיריית ירושלים שביקשה להימנע ממבוכה במהלך מרתון ירושלים, נמצאה חבורה של אנשי עסקים שמימנו שכ"ד לשנה בעבור כל דיירי המאהל. אמנם לא היה פשוט למצוא בעל בית שיסכים לקבל משפחה שהגיעה מהרחוב שאת שכר הדירה משלמת קרן שאותה אינם מכירים, אבל בסוף הם נכנסו לדירה עליה אינם משלמים שקל. באפריל יסתיים ההסדר, וכבר עכשיו נחרד שרון כשהוא חושב מה יעשה ביום שאחרי. "שום דבר לא השתנה" הוא אומר בקול רועד. "המשכורות שלנו נשארו בדיוק כשהיו, גם עם מימון מלא של שכר דירה אנחנו לא סוגרים את החודש. שנינו עובדים, מגדלים שני ילדים, ופשוט לא מצליחים לשלם את החשבונות".

תושבי ליפתא הם כבר סיפור אחר לגמרי. בשנות החמישים שוכנו עולים מתימן וכורדיסטן בכפר הערבי הנטוש שהיה אז בשוליה של העיר. התושבים סבלו מחיות בר, עמדו אל מול קו הגבול וכל זאת בתנאים פיזיים ירודים ללא מים וחשמל. חלפו השנים, רובם פונו, שלוש עשרה משפחות החיות בסמוך לכביש מספר 1 נשארו בבתים שפעם היו סוכות והפכו עם השנים למבני קבע ראויים. אלא שלאחרונה גילו כי הם נחשבים לפולשים לבתיהם. חמישים שנה אחרי שזכו ברכוש מפוקפק שהשביח עצמו הגיעו אנשי ההון וביקשו להקים שכונה במקום ולפנות את התושבים.



גם במקרה שלפנינו מחכה יוני יוחנן ל"אחרי החגים". בדיון המתנהל בין הצדדים בבג"צ ביקש מנהל מקרקעי ישראל דחייה בדיון לאוקטובר, בינתיים כבר קיבלו הדיירים את תשובתה של עמידר לפיה היא אינה צד בדברים.

גם בעניינה של אתי חן עמידר איננה צד. את אתי פגשנו לפני כשנה וחצי במאהל "גן העצמאות"  ובהמשך ב"פינסקר 61". אם חד הורית לילד בן ארבע, חולת שחמת. נכה 60% הזוכה לקצבה מביטוח לאומי בסך 1700 שקלים. היא מתפרנסת מטיפול בקשישים. בנה סובל מהפרעות רגשיות, אבל המדינה אינה רואה בה כמי שזכאית לסיוע בדיור הציבורי. לו היו לה שני ילדים נוספים הייתה זכאית. אם אתם חושבים שמדובר בטיעון מניפולטיבי אתם מוזמנים להסתכל במגזר החרדי המביא ילדים לא רק מטעמי מצוות ודת, אלא גם תודות להטבות הכלכליות הנלוות. עכשיו תשאלו אם זהו הפתרון הרצוי?




אתי לא מרימה ידיים. השבוע דיברתי איתה, לבדוק היכן היא עומדת. מה מצבה, ומצאתי אותה בעיצום של ארגונים של עוד מחאה של תושבי השכונות. הפעם היא ביקשה להעמיד סוכה מול אחד ממשרדי הממשלה. ספק אם סוכה תצליח להזיז מישהו ממקום יושבו, שר אחד מכורסתו או אפילו צוות של אחד מערוצי התקשורת הגדולים. שרון לעומתה משתוקק להקים סוכה - לילדים, אבל לא יודע מהיכן ישיג את הכסף.

זהו רק מקבץ מקרי, בעיר אחת של כמה ממאבקי הדיור של השנה האחרונה. לא מדובר במאבקים של המעמד הבינוני שמבקש לקנות דירה, אלא של אלו שבעבורם סוכה היא אחת האופציות הרלוונטיות - לא רק בחג הקרוב.


בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים:כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת -
לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל -
בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם!


אין תגובות:

פרסום תגובה