קופצת למים של הפוליטיקה

קפיצת ראש

קפיצה. רעש המפגש של הגוף עם המים. טיפות עפות לכל עבר. קצף ובועות מלטפים את כל הגוף. ובאבחה אחת שקט.  הגוף מתרגל למגע המים, הנשימה היא הקול היחיד. אחרי מספר תנועות הראש יוצא החוצה, מתווספים קולות נוספים, אבל הדבר היחיד שעובר לתודעה הוא הקול הפנימי. הגוף עובד כמכונה והמחשבות משתלטות. לרגע אתה מרגיש שקט. סוף סוף אתה לבדך עם המחשבות.

גב

במציאות אידאלית זהו סשן של שעה, טיפול אישי, זמן לסדר את הדברים. נפש בריאה בגוף בריא. אבל אפילו בבריכה המציאות רחוקה להיות מאידאלית, ונשארת פשוטה, אף פעם אינך לבד בעולם. ניסיון להשתלב במסלול אחד מגלה שאתה מהיר מדי עבורו, ניסיון להשתלב במסלול שני מגלה שאתה איטי מדי. הבחירה חופשית אבל תחומה תמיד באפשרויות קיימות.
מאימי קיבלתי את החיבה לאקזיסטנציאליזם, מאבי למרקסיזם. בדיוק כמו הורי הם לא ממש מתאימים אחד לשני, אבל קוהרנטיות היא דבר אחד ומציאות אחר. באופן די מוזר הטמפרמנט המהפכני מתאים לאקזיסטנציאליזם, אבל מהפכנים רבים פנו למרקסיזם שמבחינה פילוסופית משאיר פחות מקום לאופי האינדיבידואליסטי והחופשי של המהפכן. אבל, קוהרנטיות ומציאות כבר אמרנו הם שני דברים שונים. כך או כך,  במשך שנים ניסיתי לגשר על הפער הפילוסופי בין שתי התפיסות. על פניו הפער לא צריך להיות מאד רחוק, מרקס ראה באדם יצור יוצר, ניטשה ראה בו יצור ייצרי יוצר. היצר (הדיוניסי הניטשיאני), הוא אולי הפער בין שתי הגישות. בניסיונו של סארטר לגשר על הפער, כמעט ייתר את האקזיסטנציאליזם שהוא היה סוכנו, או הדמות המזוהה עמו יותר מכל במאה העשרים. במקום ללכת דווקא למרקס הצעיר (שבמובנים רבים היה מראשוני האקזיסטנציאליזם), קבע כי היא "שיטה פראזיטית".

סיימתי עוד בריכה. הצצתי על השעון, מתחתיו ראיתי את אבי מסתכל עלי, מניד ראשו בתנועה קלה לחיוב. הטיפות שעל המשקפת הפריעו לי לראות בבירור את תווי פניו. הסרתי את המשקפת כדי לסדרה והצצתי שוב בפני האדון הזר שהביט עלי בעת שישב על כסא קרוב לשפת הבריכה. על הקיר היה שעון מקל הליכה. החזרתי את המשקפת ויצאתי לבריכה נוספת. רגלי בועטת בקיר, הגב מתיישר לאחור, כפות רגליי פונות מעלה וגם פני המביטות בדגלונים התלויים מעל הבריכה. יד רודפת יד, נשימות סדורות, נזכרתי בויקי וענונו. אם חד הורית. המפגש הראשון שהיה לי עמה היה בקיץ שעבר. החודש הראשון של מחאת האוהלים. מאהל ה"אין ברירה" (כפי שכינו אותו יושביו) בגן העצמאות מתפצל. אמהות חד הוריות, מחוסרי דיור ונרקומנים שיתפו בהתחלה פעולה, אבל עד מהרה הריבים השתלטו על המאהל והתחילו הפילוגים. ויקי התרגשה, היא לא ידעה לעמוד מול מצלמה. חששה. ניסתה להתאמן. גילגלה בקול ניסוחים שונים לפני שתאמר דברים למצלמה. הצלם מוכן וויקי לא יודעת אל מי לפנות, אלי? למצלמה?

חתירה

ב"אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" קובע סארטר כי קיום קודם למהות, את המהות של קיומנו אנו טוענים בעצמנו. החירות היא אקסיומה, האדם נידון לה. הוא סך בחירותיו. אבל הבחירות, אני טוען, נטועות במציאות חיינו. ההוויה קובעת את ההכרה. אינך יכול לבחור אפשרויות שאינך מכיר והחירות אולי קיימת אבל תחומה במקטע מסויים וקבוע של המציאות. ויקי הייתה תמימה. לא בעלת תום. היא לא הבינה את המציאות כולה ובחרה לחתור למאבק חברתי, תוך הבנה של הכוחות הפועלים במגרש. היא ראתה התרחשות, התקוממות חברתית כללית שאולי תסחוף אחריה את המדינה, ושמחה להצטרף לגל שהאמינה שישטוף לא מעט מהלכלוך, השחיתות והאינטרסים הצרים הזרוקים ללא בושה, על חופי הפוליטיקה הישראלית. ובעיקר קיוותה שאותה מחאה תשנה את המציאות כך שגם היא, הנמצאת בשולי החברה, תזכה לטעום מהעוגה. התמימות הילדותית הובילה אותה לבחור להצטרף לגל הרענן. היא פגשה סטודנטים וכרתה עימם ברית מבלי לחשוב פעמיים. הבחירה לא הייתה אותנטית, היא הייתה סך נסיבות חייה שפגשו מציאות חברתית לאומית שהעלו אותה על נתיב חדש.

המטריקס, לבחור בגלולה האדומה

המפגש עם פעילים חברתיים פתח אותה לעולמות חדשים. הרחיב את תודעתה ולא את הווייתה. במקרה הזה התודעה עיצבה את הווייתה החדשה. שבועות ספורים אחרי המפגש הראשון שלי עמה, עמדה ויקי על במה ונשאה דברים מול עשרת אלפים אלפי אנשים. צעקתה "העם דורש דיור ציבורי", זכתה להד מהקהל. כשדיברתי איתה השבוע אמרה "צעקתי את הססמאות כי מתתי מפחד. מה אני יודעת? הסתתרתי מאחורי הצעקות". ספק אם ידעה לנסח את הדברים אז, לפני שנה וחצי, כשירדה מהבמה, חשבתי לעצמי. באותו רגע עקבתי בדאגה אחר בחור שנראה היה שעומד להיכנס למסלול שלי, ואכן, הפור נפל, הבחור נכנס למסלול שלי והייתי צריך להתאים את קצב השחייה לזה שלו. החלטתי  לעבור למסלול השחייה החופשית.
חזרה לויקי, גם היא בחרה לעבור מסלול באופן מקרי, בחירה שהובילה אותה למאהל בגן העצמאות, העלתה אותה בסוף למסלול מודע יותר. ההוויה קובעת את ההכרה עד מידה מסויימת, אבל ככל הנראה מרקוזה צדק, שיטות הדיכוי השתכללו כל כך, שמזמן המדוכא לא רק שאינו מבין שהוא מדוכא, הוא בוחר בכך. ולכן, למרות שהשינוי יכול להתרחש רק במציאות, ויקי הייתה צריכה לבחור בגלולה האדומה. בחירה שהובילה אותה לעימותים עם המשטרה ושינתה את חייה.

חזה  

במסלול השחייה החופשית יש מידה רבה של הימור. במסלול החופשי אתה יכול לפגוש פליטים מהמסלול האיטי, ולצידם שחיינים מהירים מאד שאינם מוצאים את מקומם במסלול המהיר. ישנם שני מסלולים שאינם מסומנים. יש שבוחרים לשחות הלוך ושוב בחצי מסלול. אחרים עומדים במים, ויש כאלו שעושים טאי-צ'י. איש כרצונו יעשה. עכשיו לך תסתדר. פעמים רבות אני מוצא את עצמי מרגיש הכי בנוח שם. במסלול האנרכיסטי. בשנה וחצי האחרונות הייתה שם גם ויקי יחד עם חבריה. הם לא כל כך אהבו את הסדר שקבעו בבריכה, וביקשו לבטל את המסלולים. "לא יהיו מבנים נטושים ואנשים ללא קורת גג" צעקו כשאיימו על הסדר הקיים. סך הכל קבוצה קטנה של כמה עשרות חברים, שזכתה ליחס לא פרופורציונלי מצד הממסד. מצד שני, מספיק שלושה שחיינים ששוחים בכוונה נגד כיוון התנועה כדי להרוס את הסדר הקיים.

בחממה האנרכיסטית הזו צמחה ויקי, וזכתה בה למקום מרכזי. אפילו להכרה מצד הממסד זכתה כשקיבלה איומים חוזרים ונשנים מהמשטרה, וסומנה בכל הפגנה כאחת הראשונות להיעצר. הכרה זו זיכתה אותה לאחרונה גם בהזמנה להיכנס לחיים הפוליטיים. לא הייתי מפריז בחשיבות ההזמנה, בסך הכל מפלגה קקיונית המבקשת לחגוג על גלי המחאה, ומחזיקה בשם "צדק חברתי". התשתית הוצבה כבר בעבר, ארקדי גאידמק ניסה לבנות עליה את ריצתו לפוליטיקה וסימן את הרשויות המקומיות כיעד ראשון בדרכו לשלטון. ברחבי הארץ מכהנים שלושים ושישה חברי מועצות ערים ברשימות הנושאות את שם המפלגה, ועכשיו מנסים להחיות אותה שוב. לפני שבועיים הכריזה המפלגה על התמודדותה בבחירות לכנסת ה-19.
קדם להכרזה סיור במבנים נטושים בירושלים. את מסיבת העיתונאים עצמה ערכו בבית ראש הממשלה הישן, העומד נטוש כארבעים שנה, הדיירת האחרונה במבנה שבלב רחביה הייתה ראש הממשלה גולדה מאיר. באותו מקום הכריזה ויקי, "לא נחמדה", על עצמה כמועמדת לייצג את "השכונות" בכנסת. קשה להאמין שבסיום ריצתה תשב ויקי על כסא בבית המחוקקים הישראלי, אבל המסע שעשתה מאז הגיעה למאהל האין ברירה ועד לבחירה לנסות לשנות מבפנים, הוא הישג של הקבוצה ממנה באה. האמונה של ויקי בעצמה, וביכולתה לשנות הגיעה בזכות המאבק והסיטואציות בה הוא העמיד אותה, אותן צלחה במידה רבה בזכות חבריה. כמו שאמר חברה לקבוצה, מיכאל סולסברי: "אני לא מזדהה עם המהלך, אבל אי אפשר לנתק אותו מהמסלול שעשתה מאז נכנסה לפעילות עם "המעברה". כמה הייתה מפוחדת ואיך היא מרגישה עכשיו". אני בהחלט נוטה להסכים, תחושת המסוגלות נוצרה בזכות מציאות סינטתית. כשמסתכלים מזווית על, מגלים שאי אפשר לנתק את בחירותיה מאלו של שותפיה.

שחרור

השאלה עד כמה אפשר (אם בכלל אפשר) לעשות זום אאוט ולראות את תוואי הבחירות. ואולי הדיכוטומיה הזו בין בחירה חופשית לדטרמיניזם, בין אקזיסטנציאליזם למרקסיזם כלל לא משנה במציאות בה המדע עצמו בוחן היתכנות של דברים בצורה סטטיסטית. אבל בסוגיית הביצה והתרנגולת, ההווייה הקובעת את התודעה והתודעה הקובעת את ההכרה, יכולה מכניקת הקוונטים לפתור את הבעייה. כשיש תצפית התודעה קובעת את ההוויה וכשאין ההוויה קובעת את ההכרה.
יצאתי מהמים. הבריכה התרוקנה. יכולתי להרגיש את הדם זורם בגוף. שתיתי מים מהקולר. הסדר בבריכה נשמר. אף מהפיכה לא התרחשה, האנשים המשיכו להתאים עצמם אחד לשני במסלולים למרות שהשלטים שקבעו את מהירויות השחייה לא היו רלוונטיים, ויכולתי לסמן לעצמי עוד וי - 900 קלוריות שנשרפו. או לפחות היתכנות גבוהה ש 900 קלוריות נשרפו.