יום חמישי, 7 בפברואר 2013

פרידה

שנים עברו מאז שנפרדנו, ועדיין מדי פעם אני מתעורר ונזכר שחלמתי עלייך. מחצית מחיי היינו יחד, תמיד היית שם לצידי מנחמת ומרגיעה. גם בתקופות הקשות ביותר, כשהכל היה מתמוטט ומתפרק, תמיד היית שם לאסוף אותי, לקחת אותי הצידה ולהרגיע.
זו לא הפרידה הראשונה שלנו, נפרדנו פעמים רבות בעבר. כל פעם כזו הייתה סיוט. לא עברו יום, שעה לעיתים אפילו דקה, מבלי שחשבתי עלייך.  כולם היו אומרים לי "עזוב אותה, היא לא בשבילך", אבל הם לא ידעו מה זה לנשום אותך, מה זה לשאוף אותך.  הם ניסו לשכנע אותי שבלעדייך יהיה לי עדיף "אפילו הריח של הפרחים יהיה עז יותר" הם אמרו, אבל את היית כמו אוויר בשבילי ותמיד חזרתי אלייך.

פעם הם אפילו הצליחו לשכנע אותי, והלכתי לרופא שיעזור לי. הוא נתן לי כדורים. הם טשטשו אותי, לאט לאט הרגשתי איך התלות הלא רציונאלית שלי בך הולכת ונעלמת. אבל למרות שהצורך בך פחת, תופעות הלוואי הכריעו אותי. את התשוקה הפיזית החליפו סחרחורות, גירודים וקושי בשינה. הכדורים הצליחו אולי לעבוד על המוח אבל לא על הגוף. מי אמר שהחיים רציונאליים? הפסקתי עם הכדורים וחזרתי אלייך.

את הענקת לי בטחון, שמת חיץ ביני לבין העולם, מסך עשן, כמו הזקן הצרפתי שלי שמסתיר את פני, כך גם תנועת ידי כשהייתי מקרוב אותך אל פי הסתירה משהו. אני הייתי קורא לך סיגי, ואת לא היית עונה. תמיד פאסיבית ושקטה אבל גם תובענית ונאמנה.

בדיוק לפני ארבע שנים נפרדנו. אולי הרגשתי בטוח יותר ולא הייתי צריך את המחיצה הזו ביני לבין העולם, אולי פשוט הייתי חזק יותר. בכל מקרה ביום אחד החלטתי שזהו. לא סיפרתי לאף אחד. ידעתי שאם אגיד ייסתכלו, ייבחנו וינסו אותי. אחרי ארבעה ימים אזרתי אומץ וסיפרתי לאשתי. "את מרגישה שמשהו שונה בי?" שאלתי כשהיא הגיעה לסלון אחרי שסיימה לתלות כביסה? היא הסתכלה, היססה, ואז אמרה: "קיצרת את הפאות...?" "לא. הפסקתי לעשן" עניתי, אבל לא בגאווה ובבטחון, אלא בחשש, ידעתי שעכשיו הדברים מתחילים להיות ממשיים. תגובתה הייתה מפתיעה: "מה פתאום?!?" אמרה בהחלטיות  "לפני חצי שעה ראיתי אותך מעשן במרפסת". "לא" התעקשתי "כבר ארבעה ימים שאני לא מעשן". אשתי חשבה כמה רגעים ואז חיבקה אותי בשמחה. עד אז הבינה שמדובר בעסקת חבילה, עכשיו משפורקה החבילה מיוזמתי, שמחה.

עבר שבוע וחצי עד שהעזתי להרחיב את מעגל השותפים. מה שהתחיל מבחינתי כתגובה מוזרה אצל אשתי, הפך לריטואל. כל מי שסיפרתי לו שהפסקתי לעשן התעקש שראה אותי מעשן לפני שעה, שעתיים או עשרים דקות. לא משנה כמה מחיתי כולם ראו אותי מעשן במשרד, בחדר המדרגות בדרך למכונית ואפילו במקומות אסורים כמו ליד הקונטרול. כמו שלי היה קשה לוותר עלייך, ככה היה קשה להם לראות שאנחנו לא יחד.

לא ברור מה עשה את הפעם הזו שונה מקודמותיה. אבל למרות מבחנים קשים שעברתי בדרך, כמו פטירתו של אבי ואינסוף אירועים אחרים לא נשברתי. חיבתי אלייך לא פסה, כשאני מריח אותך פעמים רבות אני מתמלא געגועים, לפעמים גועל. לא פעם ולא פעמיים אני חושב על לחזור. נו... לחשוב מותר.

אין תגובות:

פרסום תגובה