יום שני, 18 בפברואר 2013

אדם לכלב, זאב/ ד"ר דבורקין ומיסטר עוזרי

לפני ארבעה חודשים הורעלו כמה כלבים בדרום העיר בסטריכנין, תלונה הוגשה למשטרה, אחרי ארבעה חודשים המליץ החוקר להגיש כתב אישום נגד סגן הווטרינר העירוני בירושלים. חבר הכנסת דב חנין פנה למנהל השירותים הווטרינריים בעניין וקיבל מסגנו מכתב מלא באי דיוקים. קיצורו של עניין, הכלב הוא אולי  ידידו הטוב של האדם, אבל האדם הוא חרא של חבר לכלב. 


עם חברים כאלה מי צריך אויבים (אפשר לדלג) 

עוד לפני שנכנסתי לשביל המוביל לבית ראיתי את טיפות הדם. חסר שקט עברתי בשער וראיתי שהטיפות מובילות למדרגות ביתי. התחלתי לרוץ במעלה המדרגות, חסר שקט. האפשרויות התחילו לרוץ במוחי. הסבירות הגדולה ביותר מבחינתי הייתה שקרה משהו לשותפתי, חברתו של השותף עמם חלקתי דירה. הבית היה פתוח והדם היה מרוח בכל מקום, על רצפת הסלון, בחדרם. אפשר היה להבין שמדובר בדימום רציני, ומי שדימם לא ממש ידע לאן ללכת. 
יצאתי מהבית תוך שניות ספורות. באותם ימים, שנה ראשונה באוניברסיטה, לא היה ברשותי אפילו טלפון סלולארי, שנחשב עדיין למוצר מותרות (וגם קולר אלקטרוני לא רצוי). ניסיתי להבין מה קרה, כשראיתי ניידת משטרה והתקהלות בסמוך למועצת יש"ע ששכנה מול הדירה השכורה. עד מהרה התברר לי כי שותפתי יצאה לטיול עם כלבה שנבח על מתנחל שהיה במקום ונלחץ. וכטבעם של מתנחלים שנלחצים, שלף אקדח וירה, במקרה הזה בכלב רועה גרמני חביב במיוחד.
באותו יום בחמש כבר התראיינו שותפיי וסיפרו על חוויותיהם הקשות מהאירוע, שנגמר בסופו של דבר בחבישה לכלב שכדברי הפתגם, נבח, אך לא נשך.
זה לא היה המקרה הראשון בו נתקלתי באכזריותם של בני האדם לידידו הטוב ביותר של האדם. הייתי בן חמש כשחומי הורעל. אני לא זוכר ממנו הרבה, חוץ מצורתו (היום אני יכול להגיד שמדובר היה בגולדן רטריבר לא בטוח אם מעורב או גזעי), וש"דוסים" אחראים למותו אחרי שפיזרו רעל עכברים. "הם לא אוהבים כלבים" היה ההסבר שקיבלתי מהורי ונחקק במוחי כשניסיתי להבין מי אחראי למותו של חומי, ובעיקר למה. 
כמה שנים אחר כך, כשהייתי בן 11 או 12 מצאתי כלבה צולעת משוטטת, או יותר נכון כלבה משוטטת וצולעת מצאה אותי. שיחקתי איתה והיא עקבה אחרי עד ביתי. ידעתי שהוריי לא ייתנו לי לקחת כלב, אבל גורת הדוברמן הצולעת הייתה כל כך מסכנה שניסיתי בכל זאת. רחמיה של אמי נכמרו על הגורה והיא הסכימה שנשקם אותה עד שיימצא לה פתרון. 
תוך זמן קצר הגיעו אלי ילדים שהודיעו שמדובר בכלבה שלהם ושמה פפסי. תחקיר מהיר בשכונה העלה שפפסי באמת הייתה שלהם, הם היו קושרים אותה בחצר מאחרי הבניין ובצליעה "זכתה" כנראה מהם. "הלכתי איתם מכות" ופפסי נשארה בחזקתי, ברור שגם מאמי קיבלתי גיבוי למהלך ופפסי נשארה בביתנו. אין לי מושג כמה זמן זה לקח, אבל כנראה אחרי שבועיים מצאה אמי בית לפפסי אצל נגר ערבי שהכירה והיה זקוק לכלב שמירה.
הפרידה מפפסי הייתה קשה, אבל מדובר במקרה שלישי בו גיליתי שבני אדם אינם החברים הכי טובים של חבריהם הטובים ביותר. ובמילים אחרות, עוד כמה חברים כמונו על הכוכב הזה ואבדנו.

ד"ר דבורקין ומיסטר עוזרי

מימין פאפי הניצול, משמאל דפי שהורעלה ומתה
לפני ארבעה חודשים יצאו פפי ודפי לטיול עם בעליהם בארמון הנציב. שני הכלבים היו קשורים ברצועה אך כשחזרו לביתם החלה דפי לפרפר וקיבלה עוויתות ולבסוף נפלה. בעליה מיהרו עמה למרפאה הוטרינארית ושם לא הצליחו להציל את חייה, כשבעליה חזרו לביתם עם גופתה החל גם פפי לקבל עוויתות. הפעם מיהרו השניים ובמרפאה הצליחו להציל את חייו. מבדיקות הדם שנערכו בשני הכלבים התגלו שאריות סטרכנין, אותו רעל עכברים שהרג גם את חומי שלי.
בסטרכנין, חומר מסוכן שהשימוש בו מחייב אישור מיוחד עם נהלים ברורים מאד, משתמשת עיריית ירושלים בכדי להמית כלבים משוטטים המגיעים משטחי הרשות, שלרוב אינם מחוסנים ולכן מהווים איום.
לאחר מותה של דפי התגלו מקרים נוספים בארמון הנציב, באותה הזירה הסמוכה לבית הספר סליסברג, ומקרים נוספים בדרום העיר. תלונה הוגשה במשטרה בכדי לברר מי עומד מאחורי ההרעלה, והשבוע המליץ חוקר המשטרה שבחן את הנושא להגיש כתב אישום נגד  ד"ר אסף בריל, סגנו של הוטרינר העירוני. סעיף האישום המומלץ הוא שימוש רשלני בחומר מסוכן. מאז שורת מקרי המוות המסתוריים, שעיריית ירושלים טוענת שאין לה קשר אליהם, לא הוארך ההיתר שלה להשתמש בסטריכנין. השבוע הגיש רפ"ק שמעון קדוש המלצה למחלקת התביעות במשטרה להגיש כתב אישום.

  

עוד לפני החלטתו של החוקר, שנדגיש היא עדיין בגדר המלצה לתובעת המשטרתית, יוני שוהמי וחבריו פנו לחבר הכנסת דב חנין שייתערב בסיפור. בתשובה לפנייתו של חבר הכנסת חנין השיב משרד החקלאות מכתב מנומק.
מכתב זה, עוד לפני שהוכרע האם השירות הווטרינרי של עיריית ירושלים הוא האחראי להמתת כלבי הבית, מטריד מאד.

סעיף 3 בדף הנהלים של משרד החקלאות, שנכתב בשנת 2002 ונשלח לכל הווטרינרים הרשותיים מספר כי


אולם סגן מנהל השירותים הווטרינריים כנראה לא מודע לנהלים לשימוש בסטריכנין, שאחד מקודמיו בתפקיד מנהל השירותים נווטרינריים בשדה, הד"ר מ.חיימוביץ' הפיץ לפני כעשור, ומפרט כיצד יש להשתמש בחומר המסוכן כל כך, שלפי המסמך לפחות, יכול להרוג בני אדם.

הסעיף הראשון בדף הנהלים של משרד החקלאות מתייחס להיתר השימוש בסטריכנין, ולאחר שהוא מסביר כי השימוש ברעל המסוכן הוא מוצא אחרון הוא מגדיר את תוקף ההיתר כך:
"תוקפו של ההיתר יהא מוגבל מוגבל לתקופה שלא תעלה על 30 יום. יש לשלוח העתק ההיתר למנהל הלשכה הווטרינרית המחוזית".
 במסגרת נסיונו של סגן השירותים הווטרינריים להגן על הווטרינר העירוני של עיריית ירושלים הוא כותב בסעיף 8א, במכתב התשובה לחבר הכנסת דב חנין כי:
"על פי חוק אסור השימוש בסטריכנין, או בכל רעל אחר, אלא בהיתר מאת מנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, לשירות הווטרינרי בירושלים ניתן היתר כדין".
ואחר כך מוסיף בסעיף ג':
"פרסום ביצוע הדברת כלבי הבר מתבצע בהתאם לתנאי ההיתר. בין היתר מדובר על פרסום מדי שלושה חודשים בכל המקומונים ובשלושת השפות (עברית, רוסית וערבית), תוכן הפרסום מפרט את הפעולות הננקטות על ידי השירות הווטרינרי ומזהיר את כל בעלי הכלבים בעניין ביצוע הדברת כלבים וחיות בר".   
כיצד הדברים מסתדרים? איך ניתן היתר לשלושים יום לפי הנהלים, אם על הווטרינר הרשותי ליידע שלושה חודשים מראש? האם ניתן לו היתר לשלושה חודשים? קארט בלנק כזה? כנראה. אלא שגם הסעיף הזה לוקה בחוסר אמירת אמת.
הסעיף הראשון המתייחס להשמדת כלבים ברעל בדף הנהלים, מתייחס לדיווח לתושבים, ודורש מהווטרינר הרשותי כך:
1. הודעה - לפחות יומיים בטרם ביצוע ההשמדה יש לפרסם הודעה, בכל היישובים שבקרבת מקום הפעולה, בכתב ורצוי גם בכלי התקשורת על המקום, מועד ושעות הביצוע".

עד כאן להתייחסות סגן מנהל השירותים הווטרינריים לנהלים שקבע משרדו. לגרסת המשרד לא עיריית ירושלים היא האחראית למותם של כלבי הבית בדרום העיר, אלא ככל הנראה מישהו שהחליט להרעיל כלבים. מחשבה די מוזרה בהתחשב בעובדה שסטריכנין הוא חומר מסוכן שרק בסמכות משרד החקלאות להנפיק, כלומר מישהו היה צריך להשיגו בדרכי מירמה מהמשרד, אבל ניחא.

בשיחות סגורות בעיריית ירושלים הסביר הווטרינר העירוני ד"ר זוהר דבורקין כי יש להבין את האירוע בקונטקסט הסטטיסטי שלו, והוא שלושה כלבי בית מתוך 6000 המתות של כלבים בארבע השנים האחרונות. למה ארבע שנים? כי אירוע דומה אירע לפני ארבע שנים, אז הורעלו בעטרות, בסמוך למרפאת צער בעלי חיים שלושה כלבים של אחד המתנדבים בעמותה בסטריכנין, ותוצאות העימות בנושא הוביל למאבק ארוך ומתוקשר בין הצדדים, במסגרתו ניסה דבורקין לקחת מהאגודה את סמכותה לשמש כבית מחסה לבעלי החיים בטענה כי התנאים הפיזיים הקשים הם בבחינת התעללות בבעלי החיים.

בכל מקרה בהנחה ואכן השירות הוטרינרי של עיריית ירושלים אחראי להמתת הכלבים בדרום העיר משמעות הדבר שכל הסעיפים בדף הנהלים של משרד החקלאות היו בגדר המלצה שלא יושמה. לפי מכתבו של סגן מנהל השירותים הווטרינריים עוזרי כל הפיתיונות ניתנו בהאכלת יד, וברגע שהתגלו מקרים של מוות מסטריכנין הופסקה ההדברה, אלא שימים אחרי המקרה של פאפי ודפי צצו מקרים נוספים של הרעלות. כלומר, פתיונות הונחו בשטח. במקרה כזה ישנם נהלים ברורים מאד שלא יושמו:

10. הנחת הפיתיונות - ...חובה לסמן כל פיתיון בדיגלון, על מנת שבמידה ולא נלקח ניתן יהא למוצאו בבוקר.
11. אזהרה לאזרחי הסביבה - ביישובים הסמוכים למקום בו פוזרו הפיתיונות יש לתלות "אזהרה" בולטת. כן     יש להציג אזהרה על לוחות קרטון ליד מקום הפיזור.
12. בקורת התוצאות - יש לחזור לשטח למחרת מוקדן ככל האפשר בבוקר, לאסוף את הפיתיונות שלא נאכלו, לעטפם בשקית ניילון, להעבירם להשמדה במכון הווטרינרי בבית דגן.
נזכיר, המדובר בסטריכנין, רעל מסוכן לבני אדם שפוזר בסמוך לבית ספר, סליסברג, בליבה של שכונת מגורים.
 אולי הגיבוי לו זוכה השירות הווטרינרי של עיריית ירושלים הוא חוסר הרצון של משרד החקלאות לבדק בית אצלו, ייתכן?

ממשרד החקלאות הסתפקו בתגובה לקונית לכל הטענות שהובאו כאן:
המקרה מוכר לנו והינו בבדיקה, תימסר תגובה בנושא לאחר קבלת דוח המשטרה וסיום תהליך החקירה.

ומעיריית ירושלים נמסר בתגובה:
נושא אישורי הדברה הינם באחריות הממונה על השירות הווטרינרי במשרד החקלאות ויש לפנות אליהם.
הווטרינר העירוני סייר במקומות בהם דווחו ההרעלות ונפגש עם בעל הכלבה, סייר במסלול ההליכה ובדק את טענותיה. מבדיקת המקרה עולה כי במקום לא פוזר רעל.
חשוב לציין כי חקירת הנושא עדיין לא הסתיימה ויש להמתין לסיומה בטרם הסקת מסקנות או קבלת החלטות.
הנהלת העירייה נותנת גיבוי מלא לעובדי השירות הווטרינרי שפעלו לאורך כל השנים בהיתר ועל פי החוק לטובת בריאותם ובטיחותם של תושבי העיר ובעלי החיים בה.

יושב על הגדר

"מה שעיריית ירושלים החליטה לעשות כאן היא להקטין ראש ולשחק אותה נעלבת". אומר עו"ד רועי גיא גרין, המייצג את בעלי אחד הכלבים שהורעלו. מאז מקרה ההרעלה שלל משרד החקלאות את רשיונו של השירות הווטרינרי של עיריית ירושלים לשימוש בסטריכנין ותופעת הכלבים המשוטטים בקו התפר הלכה והתגברה. גרין, שבעבר ייצג גם את צער בעלי חיים בעימות מול הווטרינר העירוני, טוען כי ברגע שתופעת הכלבים המשוטטים מהרשות הפלסטינית התגברה, עשתה לעצמה עיריית ירושלים חיים קלים ובמקום ללכוד ולהשתמש בכלים שונים להילחם בתופעה בחרה להשתמש בפתרון הקל ביותר, הרעלה. כעת, כשההיתר נשלל מהעירייה היא בוחרת להתעלם מהבעייה ופשוט אינה נלחמת בה.



"אם משרד החקלאות לקח את ההיתר, אז שייתן פתרון אחר" אומרת יעל ענתבי, חברת מועצת עיריית ירושלים ונציגת שכונת פסגת זאב בעירייה. "מדובר בסכנה אמיתית, אלה כלבים מסוכנים שמשוטטים בשכונה בלי חשש ומטילים אימה על הילדים והתושבים".
עיריית ירושלים מסרה בתגובה לטענות:
העירייה מבצעת הדבר של כלבי בר משוטטים בפיקוח ועל פי הכללים. נושא אישורי הדברה הינם באחריות הממונה על השירות הווטרינרי במשרד החקלאות ויש לפנות אליהם.
ומשרד החקלאות בחר שלא להשיב גם בעניין ותגובה תבוא רק לאחר שייתבררו תוצאות חקירת המשטרה.

2 comments:

  1. טור מעולה!
    להלן הסיפור הקודם, מעטרות, שהוזכר ברשומה מעולה זו:

    הרעלת סטריכנין
    בלילה שבין יום א ליום ב בשעת טיול הלילה, נמלטו שתי כלבות שלי, העונות לשמות קומבה ומוניקה.
    ביום ב', 25.2.08 בשעה 0930 קיבלתי טלפון מהשרות הוטרינרי של ירושלים, מרופא שהזדהה כגלעד (לסט, י.ל). הוא אמר לי כי
    כלבתי קומבה נמצאה משוטטת ועם סימני הרעלה, כנראה של סטריכנין. הוא הציע לי לבחור בין המשך טיפול בשרותים וטרינרים
    (שו"ט) ירושלים או העברתה למרפאה פרטית לבחירתי, תוך הסרת אחריותם מעתיד הכלבה. אמרתי לו שתוך 30 דקות אגיע להעביר
    אותה להמשך טיפול במרפאת צער בעלי חיים.
    עם סיום השיחה, צלצלתי למרפאת צב"ח, לרופאה המטפלת של קומבה, ודיווחתי לה על המקרה. מספר דקות מאוחר
    יותר התקשרה אלי הד"ר ואמרה לי כי מדובר, ככל הנראה, בהרעלת סטריכנין, שכן בשיחה שניהלה מספר דקות קודם לכן עם ד"ר
    לסט הוא סיפר לה כי הם – העיריה - הרעילו בסטריכנין באותו לילה באזור התעשיה עטרות, בו נמצאו הכלבות וכן נמצא בית המחסה
    של עמותת צער בעלי חיים ירושלים. בנוסף פירט בפניה דוקטור לסט, לדבריה, את הטיפול אותו קיבלה הכלבה.
    יצאתי מיד לחפש את מוניקה. מוניקה נמצאה ללא רוח חיים ברחוב היוזמה במרחק של 200 מ מבית המחסה, ככל הנראה סמוך
    למקום בו נמצאה קומבה (ע"פ דו"ח על כלבה משוטטת אותו ספגתי מהעיריה).
    במהלך אותו היום, בסביבות השעה 1100 , נצפו לפתע באזור בו נמצאו קומבה ומוניקה, מספר רב של פקחים, אשר ככל הנראה באו
    לאסוף גופות כלבים ופתיונות שהושארו בניגוד לחוק ללא השגחה.
    כשהלכתי להוציא את קומבה מהשו"ט, בסערת רגשות, קראתי לצוות במקום בכינויים המשווים אותם לקבוצה בהיסטוריה אשר ראתה
    בעצמה גזע עליון ובמסגרת זו טבחה ללא רחם בגזעים אותם ראו כ"גזעים נחותים".
    בעקבות דברי נוצרה במקום מהומה, תוך שהצוות במקום - בראשות וטרינרית בשם שרון - מנסה למנוע ממני, פיסית, את היציאה
    מהמקום עם כלבתי הגוססת. לאחר שעקפתי את שרון פעמיים והיא שבה וחסמה את דרכי בגופה אך הצלחתי להגיע לרכבי. חשוב
    מאד לציין כי חרף צעקותיה של שרון - צעקות כגון: "בוא תרביץ, נראה אותך" - לא איימתי עליה או על מישהו מבאי המקום, ולו פעם
    אחת.
    החל מרגע זה, ובמהלך הימים הבאים, החלו לזרום ללא הפסק איומים מכיוון השו"ט לכיווני, וגרוע מזה, לכיוון עמותת צב"ח ירושלים,
    עמותה בה אני מתנדב ואין לה כל נגיעה בכל התקרית. בתימצות, ובשימוש במילות השו"ט, בראשות הוטרינר הרשותי ד"ר זהר
    דבורקין: במידה ולא אפוטר מחברותי בוועד ואעזוב את מגורי בבית המחסה (בו אני שהיתי), הם יפתחו במלחמה נגד
    העמותה. העמותה בחרה לגבות אותי (על אף שהצעתי מיידית לעזוב), ואכן פתחו השו"ט המלחמה מרה נגד העמותה.
    לסיפור המקורי נוספו על ידם פרטים שלא היו ולא נבראו, כגון זה ששלפתי עליהם סכין ואף קראתי קריאות גזעניות כלפי עובד
    במקום. יתרה מזאת, מספר ימים לאחר שהודה ד"ר לסט באזני מספר אנשים בשימוש
    בסטריכנין, הכחיש ד"ר עינב (רופא רשותי נוסף) את כל הסיפור, וגרס גרסה מופרכת ושקרית הנוגדת לחלוטין את
    גרסתו של ד"ר לסט.
    ביום ה, 28.2.08 , כלבה נוספת, בשם רקפת, אכלה רעל בזמן טיול מחוץ לבית המחסה ומתה.

    השבמחק