יום שלישי, 23 ביולי 2013

הגראן פונדו של משה ליאון

השבוע הכריז ניר ברקת יחד עם מנכ"ל ג'ירו ד'איטליה (חברת אופניים איטלקית, המארגנת גם את תחרות האופניים השניה בחשיבותה בעולם) על קיומו של גראן פונדו שתארגן החברה בישראל. מתיאו ג'רוויני, מנכ"ל החברה האיטלקי עמד בחליפה לבנה קלילה, הופעתו (המושקעת לא פחות מזו של ברקת) שידרה הצלחה לא מאיימת, ובעיקר שמחת חיים. כימיה לא ממש הייתה בין הצדדים, אבל נוכחותו של האיטלקי האירה את כל החסרונות של ברקת. הוא אינו איש של אנשים, למרות יכולתו לתת לאנשים להרגיש מחוזרים ב"אחד על אחד", הוא מרוחק, חנוט, וגם כשהוא פושט את החליפה ועובר לבגדי הספורט שלו, הוא נשאר עם התדמית הפלסטיקית של הפוליטיקאי האמריקאי.
בפגישה נכח גם חבר מועצת העיר ומחזיק תיק הספורט בעיריית ירושלים, עו"ד אלישע פלג. גם רמות האלגנטיות שלו לא ממש השתוו לאלגנטיות האיטלקית, והחברים שהגיעו מחופי הים התיכון נחשפו במעט לזרמים הפושרים במימיה העכורים של הפוליטיקה המקומית שלנו. הצצה חטופה לימדה אותם שראש העירייה קנה לא מעט שונאים המבקשים לנקום את היחס לו הם זכו בשנים האחרונות. רגע אחרי שראש העירייה מספר לאורחים כי יעלה על האופניים ויישתתף במירוץ, מתפרץ פלג ומזכיר לו כי מדובר בעשרה ימים לפני הבחירות, וייתכן שיהיה עסוק, כשהוא רומז על הודעתו הצפויה של משה ליאון, נציג מפלגתו של פלג, על כניסתו למירוץ אחר.





מטרים ספורים ממסעדת טורו שבמשכנות שאננים, ניהלה חבורת נערות לבושות חצאיות שיחה עם גבר מבוגר בעל מבטא רוסי כבד. "אז מה זה?" הן שאלו, "מי יהיה ראש העיר?. "כן", ענה הבחור עם המבטא בחוסר סבלנות. "זה ומי יהיו איתו בעירייה". "מה זאת אומרת?" שאלה אחת הנערות. "נו, יש 31 בעירייה, ומי הם יהיו" הוא ענה, ולי לא היה ברור מדוע הוא עצבני. חוסר ההבנה שלהן היא שהטרידה אותו, או חוסר ההבנה של עצמו. ואולי פשוט הקושי להסביר להן בגלל מגבלות השפה. כך או כך, דקות ספורות אחר כך ראיתי את חבורת הנערות מוחאות כפיים כשהן לובשות חולצה ובה הכיתוב "משה ליאון לראשות העיר".
אין כל חדש בסיטואציה הזו, היא מאפיינת כל מערכת בחירות בה צריכים גם קהל מעודדים צעירים, ובכל זאת האנונימיות של המועמד והניתוק הכל כך מוחצן של להקת המעודדות היה בוטה מהרגיל. 

ניר ברקת אינו ראש עיר אהוד, הוא אינו איש חם כמו שהירושלמים אוהבים. הוא כן ימני מאד כמו שהם אוהבים, אבל זה לא ממש מעניין אותם כשהם משלשלים את הפתק לקלפי בבחירות המקומיות, עובדה שרוב רובם של אנשי השמאל בבירה הצביעו לברקת למרות דעותיו הימניות הידועות.

משה ליאון: "ירושלים היא טבורו של עולם"
תחתיו בחרו דרעי וליברמן להציב מועמד המקורב מאד לשניהם, ואמור להחזיר את העיר לידי הקואליציה של אהוד אולמרט - ימין וחרדים. אלא שליאון , דמות אנונימית בירושלים לא ממש מביא עמו שק מלא ממה שחסר לברקת, ויותר מכך הקמפיין שלו כפי שמסתמן ממסיבת העיתונאים בה הכריז על מועמדותו, מסתמך על כמה אנשי ציבור שניסו בשנים האחרונות לקפוץ על כל עגלה מזדמנת רק בכדי להפיל את שנוא נפשם. השנאה לברקת היא שהעבירה כנראה את צביקה טשרניחובסקי (מנכ"ל החברה הירושלמית למתנ"סים, שפורקה בעידן ברקת) על דעתו וגרמה לו להתגעגע לפיתוח העיר בימי אולמרט ולופוליאנסקי, פיתוח שביהמ"ש לא הכריע עדיין בעניינו. בנאומו הציג את רואה החשבון שלאחרונה נשכר על ידי תשובה לנהל את המו"מ מול מחזיקי אגרות החוב של דלק כ"מנהיג המאמין בצדק חברתי מוניציפלי".

 ברקת גם אם אינו אהוד, אינו שנוא על רוב המצביעים הירושלמים. עקב האכילס שלו, מיאוס השמאל והחילונים ממדיניותו הימנית הופך לזניח כשהם רואים את שלוחם של דרעי וליברמן מגיע לעיר. הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובירושלים האפשרויות הולכות ומצטמצמות. מי שהיה פירומן אנטי חברתי, הופך פעם נוספת להיות ברירת המחדל של החילוני הממוצע.



אז אולי בבחירות הקרובות לא קיימת האפשרות לבחירה אמיתית, ורובנו נדונו לשלשל את הפתק של ברקת ולשטוף ידיים. אבל בבחירות המקומיות, נזכיר, שני פתקים. אף פעם לא הצבעתי לרשימות שהסבירות שיעברו את אחוז החסימה נמוכה, אבל ייתכן והפעם זו תהיה הפעם הראשונה. את התסכול מברירת המחדל אפשר לאזן בבחירה מצפונית.
בחודש האחרון החלה להירקם רשימה חדשה. רשימה שמאגדת את המאבקים האמיתיים בעיר, מאבקים של לחם ומים. מאבקים שאלו שנאבקים אותם יודעים שאם לא הם, אף אחד לא ייאבק עבורם.
כשברקע הפארסה של מרצ, שערכה פריימריז, אישרה לערביי מזרח העיר להצביע, ואחר כך פסלה את התוצאות מכיוון שהצבעתם הייתה לכאורה לא חוקית, והשאירה את התוצאות כפי שהיו אבל כפתה רוטציה בין מאיר מרגלית לפפה אללו שהפסיד, נפגשו פעילים מהזרמים הרדיקאליים של המחאה החברתית לבחון אפשרות לריצה למועצה.
בין החברים חלק מאנשי "המעברה", פנתרים שחורים, עלא סלמן שניהל את מאבק בית צפפא נגד כביש 4, ופעילים פוליטיים שונים ממזרח העיר.
כולם נכנסים להרפתקה בידיעה שמה שחשוב הוא איחוד הכוחות של המאבקים ופחות ההישגים. לא פחות חשוב להשמיע גם את הקולות האלה, כשברקע שיח לאומני המשתמש בתושבים ואזרחים כבני ערובה.




תגובה 1:


  1. Pretty component of content. I simply stumbled upon your weblog and in accession capital to assert that I get in fact loved account your blog posts. Anyway I will be subscribing in your feeds or even I achievement you access consistently quickly. gmail login

    השבמחק

מצעד הדגלים 2023 - חגיגה ירושלמית

קריאות ה'מוות לערבים', 'שיישרף לכם הכפר', 'נקם אחת משתי עיניי מפלסטין יימח שימם' ו'מוחמד מת', הפכו את מצעד ה...