יום רביעי, 16 במאי 2012

3 הערות על מחאה/ מבוא למדע המדינה

משטרה

הקסבה בערה. רצתי ברחוב הצר מנסה להתחמק ממטר מהאבנים שהושלכו לעברי מהבניינים הסמוכים. חיפשתי מחסה ומצאתי אותו מתחת לגגון. השנה הייתה 2007. הימים ימי ההפגנות נגד מצעד הגאווה. מאה שערים בערה, יותר נכון פחי האשפה שלה. אחת לכמה זמן נכנסו היס"מניקים לתפוס מפגין אחד או שניים ולהביא אותו לרחוב הנביאים. לרוע מזלי עשרת היס"מניקים חבושי הקסדות ביקשו לתפוס דווקא את המחסה שלי בדרכם ל"קן הטרוריסטים" ודחפו אותי חזרה אל הקסבה. הרמתי את המיקרופון שבידי וצעקתי "אני עיתונאי" כשאני מנסה לעלות חזרה למחסה תוך כדי שאני מתחמק מהאבנים ששוב נפלו סביבי. את היסמ"ניקים זה לא עניין. עיתונאי, עובר אורח או שבבניק, דינם אחד. פעם אחר פעם דחפו אותי חזרה לרחוב עד שדילגו למחסה הבא.

אגב, באותם רחובות בדיוק, כששבעים חסידי תולדות אהרן רדפו אחרי, מי שידע לעזור לי היה עיתונאי חרדי ששמע על האירוע. משטרת המחוז לעומתו לא מצאה את התוקפים עד היום.

מרץ 2011. מחלון המערכת אנחנו רואים עשן בסמוך לגשר המיתרים. רצתי עם הצלם למקום האירוע. מטען התפוצץ בסמוך לאוטובוס. אחרי זמן קצר התקבל דיווח על פיצוץ נוסף קילומטר משם. רצנו עם צבא הצלמים לנקודה הבאה. דיווח שווא. חזרנו לזירה. ביקשתי לראיין עובדת סוציאלית שבאה לטפל בנפגעי הלם ומצאה את בתה. אבל, שוב לרוע מזלי, נמצאה העו"סית מעבר לכביש והמשטרה ביקשה מהציבור להתרחק. ניסיתי לחצות את הכביש כשמשום מקום הגיעו חמישה חיילים שניסו לעצור אותי. הסברתי להם כי אני עיתונאי, אך החיילים שאומנו למנוע מאנשים את חופש התנועה שלהם, ומאחר והמושג שיקול דעת אינו בלקסיקון הצה"לי, התנפלו עליי החמישה ברגע שהתחלתי למחות. בגאווה אספר שלמרות היתרון המספרי החמישה לא הצליחו לגרור אותי לג'יפ כפי שביקשו. ספגתי אגרופים ובעיטות כשלמקום הגיע רפ"ק שהפסיק את התגרה ואיפשר לי להגיע למחוז חפצי.


מעצר עיתונאים וצלמים בשבוע שעבר בתל אביב
מעצר עיתונאים שבוע שעבר בהפגנה
בת"א. צילום: הדר כהן
השבוע החליטו במשטרה להנפיק תגי עיתונאי לעיתונאים שיסקרו את ההפגנות בעקבות מעצרם של שני עיתונאים בהפגנה נגד כניסת קדימה לקואליציה בתל אביב. החלטה תמוהה ולא ברורה בעליל. לעיתונאים כידוע תעודות עיתונאי. אם מישהו חושב שיש הבדל בין אזרח לעיתונאי, בבקשה, לאחר שיעצרו שיציגו תעודות וישחררו אותם. להבנתי אין הבדל, בטח כיום כשכל טלפון הוא מצלמה, כולם מתעדים כל הזמן. צילום סלולרי פעמים רבות יככב במהדורות החדשות למרות שצולם על ידי אזרח שהינו או אינו בעל עניין בסיפור. הסיפור פה הוא הניסיון להסיט את הדיון מהאלימות השיטתית של המשטרה. לזכותה ייאמר שאינה מפלה, ואינה מבחינה כאמור בין עיתונאי, לשבבניק לעובר אורח. את האלימות הזו מפעילים השוטרים לעיתים באופן שיטתי וממוסד, כמו מפקד מחוז ירושלים ניסו שחם שנתפס על ידי מצלמות ערוץ 10 בימי ההתנתקות מתדרך את פקודו "לזיין" את המפגינים כדי "שלא נישאר כאן שבת", ולעיתים באופן וולונטרי. לעיתים, וכאן מדובר בסיטואציה אולי הגרועה ביותר, מבלי לדעת שבפעולתם הם עוברים על החוק. בחודש האחרון תועדו בירושלים שלושה מקרים בהם ניסו שוטרים למנוע מאזרחים את זכותם הלגיטימית למחאה. מה שמחזיר אותנו לעיתונאים שנעצרו בתל אביב. הבעייה היא לא האלימות המשטרתית, אלא חוסר ההבנה הבסיסית של המשטרה את תפקידה: בין השאר  ההגנה על הדמוקרטיה. תגי זיהוי לעיתונאים היא אולי דרך טובה להשתיק את הביקורת הזו ולהימנע מלהתעסק בשאלה מדוע בכלל נעצרו שני העיתונאים מלכתחילה.




לעוד כתבות וידאו בקרו בערוץ היוטיוב שליhttp://www.youtube.com/user/erlichuri?feature=mhee


דמוקרטיה

אי שם, בסוף המאה הקודמת למדתי את הקורס "מבוא למדע המדינה, מושגים וגישות". עד היום אני זוכר את השיעור בו לימד אותנו פרופ' דיסקין מה היא הקואליציה היציבה ביותר. התשובה לסקרנים ביניכם: הקואליציה הצרה ביותר האפשרית, בעלת רצף אידיאולוגי. מוזר, דורות של פוליטיקאים ישראלים לא עלו על הנוסחה. מאז 1992 לא פגשנו כזו קואליציה. וגם סופה הגיע טרם עת. כולנו זוכרים למה.
תיאוריה נוספת שנלמדה בקורס היא שמדינה יכולה להיקרא דמוקרטיה רק לאחר שהתקיימו בה שלושה מהפכים שלטוניים. אז כאלה דווקא עברנו, ובכל זאת, מאז שהוקמו כאן ממשלות אחדות בזו אחר זו ועם הקמתה של קדימה, קשה לקרוא לשום תוצאה מהפך.
השבוע, בזמן פציעות נדחו הבחירות כשמופז הצטרף לקואליציה של ביבי. תשעים וארבעה חכ"ים מונה הקואליציה. כמעט שמונים אחוז מחברי הכנסת. לפי כל הסקרים אחוז התמיכה במחאה עומד גם הוא על שמונים אחוז, וקשה לומר שהצטרפות קדימה הייתה משאת נפשם של המפגינים, או האוחזים בשלט הטלויזיה. השבוע פגשתי את פרופ' זאב שטרנהל צועד בירושלים, בין השאר אמר כי עלינו להבין כי הדמוקרטיה הישראלית אינה דמוקרטיה מערבית במובן הקלאסי שלה. את התובנה הזו אנו מתחילים להפנים.



לעוד כתבות וידאו בקרו בערוץ היוטיוב שליhttp://www.youtube.com/user/erlichuri?feature=mhee

דיוגנס

הוא היה סקפטי, עוד בפולניה הוא היה סקפטי... הציניות, האחות הצעירה והחצופה של הסקפטיות שולטת כאן לא מעט. אני מודה, גם אני נתתי לה לשלוט בי. הציניות שהיא בסופו של דבר מנגנון הגנה מהמציאות המדכאת  היא גם לא פעם עמדה אסתטית. לא פעם ולא פעמיים זיהיתי בציניקנים את האנשים הרגישים ביותר, שלמרות חוסר אמונתם באלטרואיזם או במוסר, חיים על פי קודים מוסריים מאד מחמירים, ומסייעים לזולת לא פעם על חשבונם.

אני מודה, בשנה החולפת גם אני הייתי ציני לגבי המחאה החברתית. גם אני זיהיתי בה משהו לא אמיתי, מאות ואלפי אנשים המתיימרים להציג משהו שאינם. בשבוע האחרון הציניות נסדקה מעט, לא בגלל שהטוב המתפרץ הצליח להבקיע את החומה, אלא משום שלא מילאה את תפקידה להכין אותנו לרע שיבוא.
בין הבחירה בחוסר האותנטיות של אלפי הצועדים לגועל של המהלך שבמהותו (והדגש על המהות) אינו דמוקרטי, הצליחה להוביל אותי לחיקה של המחאה. נקודת הפתיחה של המחאה בשנה הזו אינה נקודת הפתיחה של השנה שעברה, וזהו אולי ההישג בגדול ביותר של מופז שהוכיח כי כולם יכולים להשתין מהמקפצה, אבל רק הוא יכול ללכת צעד אחד קדימה.

קרדיט: אמיר שיבי

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה