יום שישי, 25 במאי 2012

בימים ההם בזמן הזה/ הבן, האב והסב



בימים ההם

ליל הבדולח 1938 
ביום בו עלו הנאצים לשלטון נסע סבי מארץ ישראל המנדטורית, פלסטינה, לגרמניה והביא עמו את אמו ואחותו. אמי התגאתה תמיד בחושיו ההיסטוריים המחודדים, כיצד הבין את עוצמת הרגע. באותה נשימה גם אמרה, כי לולא היה יהודי וודאי היה בכיר במפלגה הנאצית. לא בגלל העניין האידאולוגי, אלא בגלל שהיה אוהב את הסטטוס והטקסים. כך שבראשי תמיד היה סבי מעין גרינג. לא באופיו, אלא כפרסונה המשמשת כתכשיט המכשיר את בעליו. כשניסיתי להבין ולשאול איך היה חי עם מעשי המשטר הבנתי שזה לא ממש היה מעניין אותו והוא היה מעדיף פשוט לא לדעת. ואכן הוא מעולם לא התקשר אצלי עם גבלס, הימלר או הס, דמויות אידאולוגיות נאציות. ככה די בקלות חייתי לי עם סב נאצי בכיר בפוטנציה וגם עם ההסבר הגרמני הרווח שלא ידענו, שהסתנן לו למשפחתי היהודית.

הקהל המשולהב סביבי צעק את הקריאות הקצובות והמוכרות "מוות לערבים, מוות לערבים". הם היו מפחידים ובעיקר רבים. בין הצועדים ברחוב שמואל הנביא כמה מאות מטרים מביתי היה גם מכר מבית הספר שהכיר את דעותיי, "מה אתה עושה כאן?!" הוא שאל מופתע. "אתה הרי שמאלני...". היסיתי אותו במבטי, אבל כבר מקדימה ראיתי שניים המסובבים את ראשם ומנסים למצוא מיהו המסתנן במבטם. "ששש... אמרתי לו, סתם רציתי לראות מה קורה". השנה 1990, החודש נובמבר, האירוע מסע הלוויה של הרב מאיר כהנא, אביו הרוחני של חבר הכנסת הד"ר מיכאל בן ארי.

בזמן הזה


בדיוק עשרים שנה אחר כך פגשתי את ד"ר בן ארי. יום השנה הלועזי של רבין הארבעה בנובמבר נפגש באותה שנה עם יום השנה העברי של כהנא  (שנרצח אגב בחמישה בנובמבר), ניסיתי לעמת את בן ארי עם הרקע הכהניסטי שלו. כנראה לחצתי קצת יותר מדי. בן ארי הכה בכף ידו הפתוחה על השולחן בחוזקה. היה שקט בחדר. בן ארי שתק. שתקתי גם אני. אחרי מספר שניות חזר בן ארי לחייך. חיוך מתוח. הראיון נמשך (אגב הסיטואציה הדרמטית צולמה, אבל צלם הערוץ הראשון פשוט לא פתח את הפריים, והעדשה לא הצליחה להעביר את עוצמת הרגע), אבל החוויה, בדיוק כמו מסע הלוויה עשרים שנה לפני כן, השאירה את חותמה עליי. בניגוד לד"ר בן ארי, לעוזרו הפרלמנטרי, איתמר בן גביר, וגם למציאות, חוש הומור. כשליווה אותנו בדרכנו החוצה מהכנסת צחק על כך שהוא כבר מכיר כל אגף ופינה, והוסיף עם חיוך, שאפילו הוא לא האמין שזה יהיה מקום עבודתו. באותה שנה נכנס לחיינו גם "תג מחיר"



במדינת ישראל הדמוקרטית, בה לממשלה ערוץ טלוויזיה, נמצאה הכתבה הזו כלא מאוזנת ובעייתית, לאחר שפעילי ימין התלוננו כי האתר ואנשי הימין בכתבה כונו ימין קיצוני, ומי אני שאקבע מה קיצוני ומה מתון. צודקים. ממשלת ישראל קבעה כי מי שמפרסם שמות וכתובות של פעילי שמאל ובצמוד אליהם טוקבקים הקוראים לרצח, לא נחשב קיצוני.
אם הדברים היו מסתכמים בד"ר בן ארי ובצמד חבריו בן גביר ומרזל ניחא. אם השר אלי ישי דואג כמו חבריו של הד"ר לצביונה היהודי של המדינה הזו, גם ניחא.





אבל למרות כל ההשוואות לליל הבדולח, אפילו לנאצים הייתה בושה. בליל הבדולח ירדו בכירי המשטר למחתרת, הד"ר שלהם, ד"ר גבלס ביקש להציג את המחאה כעממית. ואילו אצלנו עמדו חברי כנסת ממפלגת השלטון , כביכול מפלגת מרכז-ימין על הבמה והתבטאו ברטוריקה המתאימה לאותן שנים
.



להיות או לא להיות

מה אני אגיד לכם מזל. תארו לכם מה היה קורה אם רק הד"ר שלנו, בן ארי היה שם. לא דני דנון ולא מירי רגב, וגם רונית תירוש לא הייתה מגיעה למקום ושמו של אופיר אקוניס לא היה משתרבב. האם האירוע היה מקבל את עוצמת הסיקור לה זכה. האם יכולנו להתעלם מעוצמתו. האם האלימות לא הייתה נשארת אירוע מקומי?
והתשובה היא כן. כן חד משמעי. בדיוק כמו בקבוק המולוטוב שנזרק לגן הילדים לפני שבוע, גם הפוגרום הקטן הזה לא ייצרב בזכרון הלאומי.
אבל קומץ השמאלנים שנשארו כאן מבינים שאנחנו בנקודה של להיות או לחדול. שאי אפשר לומר יותר שלא ראינו. שאי אפשר להתעלם. עם פרלמנט בו שמונים אחוז מהחברים בקואליציה, כשבאופוזיציה עוד חמישה אחוז של חכי"ם מהימין הקיצוני (האיחוד הלאומי) הם עמדו והסבירו שהשמאל מפריע להם לפעול. וכשהם עמדו שם ואיימו האיום היה מוחשי ביותר. אחרי ההומואים, הערבים והעובדים הזרים יבוא גם תורנו. תסלחו לי שאני לא מתעכב על מוסריות וגזענות, ועל זכויות המיעוטים ומתעורר רק כשבאים לכלות אותי, אבל המאבק הוא אותו מאבק. אם לא נעמוד עכשיו ונעצור את הטירוף הזה לא תישאר כאן מדינה, לפחות לא כזו שאפשר לחיות בה.
לסבא שלי היו חושים היסטוריים חדים, מעניין מה הוא היה עושה עכשיו. עולה מיד על ספינה ומחזיר את אמו ואחותו לגרמניה?








אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה