המראה לא משקרת/ ציוני חרד

יש לי וידוי קטן. אני אנטישמי, אני שונא חרדים. לא כפרטים, אני מבין כי מדובר באנשים כמוני וכמוך. אבל כקבוצה אני שונא אותם. אני חי בארץ הזו וקורא לעצמי יהודי אך ורק כי ככה מגדירים אותי מי שאינם יהודים, ולכן איני מוכן לוותר על הגדרתי ככזה, או במילים אחרות בגלל האנטישמיות אני בוחר להיות יהודי. אבל אז מגיע לו הציבור הזה ומגדיר אותי איך שבא לו. ומתוך הגדרתו, גם נותן לעצמו את הפריבילגיה לקבוע לי איך אחיה , באיזה אופן אנהל את חיי המשפחה שלי, וכבונוס מבקש גם שאשלם לו על כך (זה עוד הרבה לפני שהוא נכנס לביתי ומנסה להשתלט על שכונתי).

יש לי וידוי קטן, דווקא אצל החרדים אני מרגיש קצת בבית. משהו בשפה, בתרבות, בניואנסים מרגיש לי מוכר. כל פעם שאבי סיפר בדיחה באידיש ותירגם אותה לא צחקתי, ובכל זאת כנראה משהו שקע. אינספור פעמים סיקרתי הפגנות חרדים. רדפו אחרי שבעים חסידי תולדות אהרון, הותקפתי,  פתחו לי את הראש, הגנו עלי, חיפשו את חברתי, ביקשו את עזרתי, דאגו לשלומי, משהו בעולם הסגור שלהם מחפש את המפגש. למרות שהם ואני אויבים, הם לא מוכנים לוותר על המגע איתי כחילוני, כמישהו שמאוורר את מחשבתם.

אני זוכר שכילד שהלכנו להפגין נגד סגירת רחוב ים סוף. התווכחנו עם החרדים, ואני זוכר אותם אומרים: ראית פעם קוף? אז זה סבא שלך... יש לי חדשות, לפעמים להסתכל מאיפה באת זה באמת כואב.

יש לי עוד וידוי קטן. בעבר הייתי פעיל בחד"ש. ההבנה שהציבור הערבי מהווה קרוב לעשרים אחוז מאזרחי המדינה (וסביר שייגדל) הובילה אותי להבנה שעדיף לכרות ברית עם הערבי המשכיל על פני לא מעט יהודים. מדינת כל אזרחיה נראתה לי מחיר סביר (כל עוד תתאפשר עלייתם של יהודים ארצה).
יש לי וידוי קטן. כשבא מוחמד בראכה וקרא לחיזבאללה לוחמי חירות, הבנתי שגם אם אני מוכן "לוותר" על הלאומיות שלי, מבחינת "הקומוניסט" הערבי אפילו אם הדת היא אופיום להמונים, הוא מוכן להזדהות עם "מפלגת האל", בתנאי כמובן שזו נלחמת בי.

לא רק לשיעים הלבנונים יש מפלגת אל, והפלסטינים בישראל הם לא היחידים שמתרבים. ליהודים הליטאים יש דגל, דגל התורה, לחסידים יש אגודה. יש לי חדשות, לפי נבואות הזעם של הדמוגרפים, יחד עם הפלסטינים לא רחוק היום שיהיה כאן רוב לא ציוני.

אם יימשכו המגמות של העשור האחרון - 78 אחוז מתלמידי החינוך היסודי בישראל יהיו חרדים או ערבים ורק 14 אחוז יילמדו בחינוך הממלכתי. לפי נחום בלס ממרכז טאוב, בעשור האחרון חלה ירידה של 3 אחוזיםב מספר התלמידים בבתי הספר היסודיים בחינוך הממלכתי, גידול של 8 אחוזים בממלכתי דתי וגידול של 33 אחוז בזרם הערבי וגידול של 51 אחוז בזרם החרדי. כתוצאה משינויים שחלו בעשורים האחרונים כמעט מחצית  (48 אחוז) מתלמידי החינוך היסודי  ב-2008 היו חרדים או ערבים.

ככל שחולפות השנים אני מבין שהמלחמה בינינו לבינם רצינית ממה שחשבתי. ירושלים (שאת המציאות בה אני מכיר היטב) היא רק הפרומו לשאר המדינה. המציאות כמובן אף פעם לא צפויה. החרדים הלכו והפכו לאומיים יותר ויותר, וקשה לקרוא להם ציבור לא ציוני. אבל עם המגמה הזו גם שינו את השיח הפוליטי ואת המפה המחלקת בין ימין לשמאל. והמציאות לא פוסקת מלהפתיע. בעדה החרדית מבקשים להחזיר עטרה ליושנה. בזמן שנטורי קרתא ממשיכים לצייר דגלי פלסטין בסמטאות הגטו של מאה שערים, הרב אליהו קאופמן, בעבר פעיל שמאל קיצוני והיום חסיד סאטמר פועל לקרב בין שני הציבורים האנטי ציוניים.

לעוד כתבות וידאו בקרו בערוץ היו-טיוב שלי http://www.youtube.com/user/erlichuri?feature=guide

סיפורו של קאופמן הוא במידה רבה סיפורו של השמאל הישראלי. במהלך הפגישה עמו חזר כמה פעמים על המשפט שחילוני שאינו ציוני בסופו של דבר לא יישאר פה, ויש מידה של צדק בדבריו. במציאות של כיבוש ונישול מתמשכים לשמאל היום קשה להישאר ציוני. קאופמן הוא במידה רבה תמונת ראי של השמאל הישראלי, ולצערנו המראה אף פעם לא משקרת. במקרה שלו הוא בחר לוותר על הלאום ולעבור לדת, אבל מי שבעבורו המעבר הזה בלתי אפשרי , נשאר עם המשיחיות הימנית והדתית שהשתלטו על המדינה. כל הזמן אנו נדרשים למנות גדולות יותר של אסקפיזם או לחילופין להקצנה פוליטית (ליתר דיוק הקצנה של הפעילות הפוליטית) כדי להילחם באקטיביזם הימני.

דווקא קאופמן לא יצר אצלי את השנאה או הקירבה שמייצר לי המפגש עם החרדים, אולי פשוט בגלל שבא מהתרבות שלנו. למרות המוח המשופשף שלו, הבונה טיעונים היסטוריים מלאי ידע ורחבי דעת, האידאולוגיה השמאלית שלו הייתה דוגמטית. הדת כמובן. למרות שחזר אינספור פעמים על הטיעון שמדינת כל אזרחיה תפתור את החיכוך בין היהודים כי המדינה אינה ציונית או יהודית, לא הסביר מדוע יפסיקו הסיקריקים בבית שמש להטיל טרור על מי שאינם עונים על קוד חוקי הלבוש להם. בינינו הדוגמטים הם המסוכנים ביותר.