יום ראשון, 15 ביולי 2012

Mעברה = F27 + J14

F27
היינו תשעה. התחלנו לדחוף את הדלת שנחסמה על ידי הספות הכבדות. בתוך המועדון חתכו עצמן שבע בנות באורגיה של פגיעות עצמיות. החדר היה חשוך, זמן קצר לפני כן הורדנו את מתג החשמל במועדון כדי למזער נזקים. לאט לאט הדלת נפתחה, השתחלתי פנימה. את פני, ליתר דיוק את מצחי, קיבלה מאפרה שגובהה 60 סנטימטרים שנזרקה לעברי. צעקתי "שקט" בקול סמכותי. לרגע עמד הזמן. המתח בחדר הורגש היטב. כולם חיכו למוצא פי. שתקתי כדי לתת מימד דרמטי לצעקה ולנסות לחשוב איך ממשיכים מכאן. את השקט הפר קולו של שלמה, מנהל המעון, "קחו אותה" הוא אמר והצביע לעבר אחת הנערות. באחת הפשירה המציאות שכאילו קפאה ובכי וצרחות מילאו את החדר. חבורת הנערות המתמרדות במעון הנעול נאחזו זו בזו. מראות שראיתי שוב רק בטלוויזיה בהתנתקות. הן נלחמו על החיים שלהן. הזירה הפכה ברגע אחד לזירת טרור. אותן בנות שרק לפני רגע היו תוקפניות ומורדות הפכו תוך רגע לשברי כלי. במצבים האלה אני מרגיש במיטבי. משהו באותן סיטואציות בהן היקום קורס נותנות לי תחושה מוכרת של אינטימיות.
 זוגות זוגות התחלקנו, אנשי הצוות שהחלו לזרום למעון, והצמדנו אותן לרצפה. אחת לפסק זמן, עוד אחת לחדר הבטוח. שתיים לחדר אחר. הן זעקו. לא יכלו לראות את עצמן כאחראיות לאירוע. אחת הבנות שהגיע רק באותו הבוקר למעון צעקה "אתם לא מבינים אותי!". אחרות צרחו ושרטו. והן צדקו. לא ראיתי אותן.
האירוע הקשה הזה היה אחד האירועים המכוננים בחיי המקצועיים כרכז במעון מסילה ובכלל. הוא התרחש ביום חמישי, ה-27.2.2003 אחרי שבוע סוער של שלג. אם באח הגדול אנשים מאבדים את דעתם, במעון נעול בו אתה נתון להשגחה צמודה של אח גדול מסוג אחר לגמרי שבוע שכזה הוא סיר לחץ מטורף. סיר לחץ שהצליח להעיר לא מעט שדים רדומים מתרדמת החורף שלהם. מבחינתי המציאות במעון אחרי אותו אירוע גורלי לא חזרה להיות אותו הדבר. שלוש שנים אחר כך מדי שנה ציינתי את היום. אבל בימים שאחרי ה"מרד" כעסתי, מה זה כעסתי, זעמתי. בעיקר על אובדן השליטה.
מכתבו של משה סילמן
אבל אובדן השליטה היה אותנטי. הוא ביטא קול אמיתי של מי שמבקשות לומר רע לנו. אנחנו לא מצליחות להכיל את עצמנו. אנחנו מתפוצצות, שמישהו יחזיק. בדיעבד הן עשו את אחד הדברים היותר טובים שיכלו לעשות למען עצמן. מאותו יום והלאה הקבוצה לא נראתה אותו הדבר. אני שהייתי סוג של ריבון באותו עולם סגור ונעול למדתי להיות קשוב לכל ויברציה. כמעט כמו עטלף חשתי כל רחש והייתי קשוב לכל גל רחוק. אבל לפעמים המרחק בין הזעקה למעשה האובדני הוא כחוט השערה.



J14
כמעט בכל הפגנה שיוצאת מגן הסוס אני נוכח. עומד מסתכל. כמעט כל הפגנה שיוצאת מגן הסוס אני עומד דקות ארוכות ומנסה להבין למה. למה למרות שאני מזדהה עם המחאה הזו אני מרגיש כל כך הרבה התנגדות. למה אני מקבל תחושה של מחנק. גם אתמול עמדתי וחזרתי על הטקס. ניסיתי להבין מי האנשים, לרגע נעצרתי על פרצוף נעים. הורדתי את מבטי והסתכלתי על החולצה הכחולה שלבש, הרמתי חזרה ורק אז זיהיתי שמדובר על בן מחזור שלי מהתנועה. קסם של בחור. אבל לא ממש הקול המייצג של מעמד הביניים. בלא מעט אידיאליזם ואפילו הקרבה (בעיני המתבונן) הוא מקדיש את חייו לחיי שיתוף, חינוך וקבוצה, אבל  הוא לא ממש מייצג את השכיר שמתקשה לסגור את החודש.
הפגנת הסטודנטים, משתדלים לא להרגיז
המשכתי להתבונן וראיתי את חברי אגודת הסטודנטים מקפצים שוב לקצב המנון כדורגל שזכה למלל חברתי. גם פניהם צבועות כמו במשחק. ואת השירים מלווים הלמות התופים. אווירת הקרנבל נתנה לי תחושת כזב, פייק. שאלתי את יו"ר אגודת הסטודנטים אם ביקשו אישור מהעירייה  הוא חייך ואמר, "הכל בסדר העירייה איתנו". המסלול נמנע מלעבור בכיכר ציון, ככר ההפגנות הירושלמית, שהופקעה לידיה של חברה פרטית, סיטיפס - מפעילת הרכבת הקלה. הכל נעשה לפי החוקים. מבקשים למחות מבלי להרגיז אף אחד.
נפרדתי מהמפגינים בכיכר פריז וחיכיתי למעברה. קבוצת פעילים חברתיים למען דיור ציבורי ובכלל, שהפכה לקול מאד ייחודי בירושלים בשנה בה היא פועלת. מיד הרגשתי בבית.


Mעברה
בזמן שהסטודנטים לא צעדו ליד בית ראש הממשלה כי ככה אמרו להם, צעדו פעילי המעברה במעלה רחוב עזה באמצע הכביש. ליד בית ראש הממשלה נעצרו והחלו לצעוק "אם - אין - ברירה - נבנה מעברה". מדובר היה בכמה עשרות פעילים אולי 120. הם קיבלו תגבורת מקבוצות דומות ברחבי הארץ, אבל שלא כמו אלף הצועדים שחלפו בסמוך למקום חצי שעה לפני כן, ניכר היה שמדובר באנשים שהאמת, או לפחות כך הם חשים בכל נימיהם, נמצאת לצידם.
הם הגיעו לגן העצמאות כדי לבנות מחדש את מאהל האין ברירה אותו הקימו שנה שעברה. הפעם תחת מיתוג חדש זכה לשם "מעברה".
מ' זה מעברה, אם אין ברירה נבנה מעברה
אמי ציטטה תמיד את סבי שאמר שהאריסטוקרטיה והלומפה-פרולטריון (אספסוף) שותפים לדבר אחד. הם אינם חייבים לעמוד בכללי הנימוס הבורגני. תפיסה אולי דיאלקטית לניטשה האריסטוקרט. אבל משהו בחיבור בין מרקסיזם לאקזיסטנציאליזם ניטשיאני עם דגש על שיח מזרחי יוצר משהו לא ממש קוהרנטי, שדווקא עובד. בניגוד למשנה הסדורה בה מצויידים חבריהם מגן הסוס, הם אותנטיים. וגם אם מדובר רק במעברה הם מספקים בית למשה סילמנים למיניהם.
לא אספסוף. קבוצה מאורגנת בעלת תודעה מעמדית שבהחלט אינה רואה עצמה מחוייבת למוסר הבורגני ולאט לאט מסירה מעליה את הכבלים. נכון, פעמים רבות הם רגשניים, ונותנים לרגש להשתלט, אבל מי אמר שהרגש לא בוחר בחירות יותר הגיוניות. לצערי אני לא יכול להגיד אותו דבר על מעמד הביניים הישראלי שלא נותן לרגש להניע אותו, ונשאר בבית לצפות  במחאה דרך הטלויזיה. וכשיושבים בבית לא רואים את המשה סילמנים, או את פעילי המעברה, רואים את הסטודנטים שיוצאים לבילוי מוצ"ש. כשחזרתי הביתה והסתכלתי על הסיקור התקשורתי גיליתי כי ההפגנה היותר משמעותית בירושלים אמש זכתה לשורה הבאה "כמה עשרות פעילים צעדו מצומת פת לגן העצמאות". בכך הסתיימה כל פעולתה של הקבוצה מבחינת העורכים. טוב, לפעמים המרחק בין המציאות לסיקור הוא קצת יותר מחוט השערה.


3 תגובות:

  1. מה שמדהים שברשת וגם ברחובות המחאה חיה ובועטת, אבל בתקשורת לא שומעים כלום. החליטו לחסל את המחאה.

    השבמחק
  2. תיאור מבריק ומדויק ואני אוסיף כשעשינו את הכתבה על ליפתא ופשפשנו במסמכים מהארכיון על פעילות הנשיא ורעיתו יצחק בן צבי שפעלו ללא לאות על מנת לספק חשמל לתושבי ליפתא ואף תרמו מכיסם הפרטי והתרימו רבים אחרים וכך כתבה רעיית הנשיא בעניים מעורפלות מדמעות מה לי כול התאורה הזאת בבית הנשיא שכאן לידנו אחינו יושבים בחושך עניים ומרודים ועל כך כהוקרה לנשיא כול ילדי ליפתא שנולדו ב=1958 נקראו על שמו יצחק וביניהם אחי המצב היה הרבה יותר קשה מהיום אך הייתה הנהגה שנתנה לעם תקווה ומה עושה נשיאנו פרס מסיבות קוקטייל מנותק העם זקוק לתקווה ורק תקווה תמנע עוד מעשים טרגיים כמו סילמן

    השבמחק