יום שישי, 1 במרץ 2013

ישראלרים? הרהורי כפירה אנטישמיים ואנטי דמוקרטיים

כשברקע המשא ומתן הקואליציוני והשיח הציבורי השולט הוא על "השוויון בנטל", לא ברור כמה הכניסה של החרדים לחברה הישראלית תשנה אותם, ועד כמה הם ישנו אותנו. תופעת הדרת הנשים של העשור האחרון הייתה תגובה למקומה הגדל והולך של האישה החרדית. מה יהיה כשנחיה זה לצד זה באמת? האם האופציה שתישאר לנו היא לחיות כמו המיעוט הלבן בדרא"פ אחרי האפרטהייד, לשמור על מוקדי הכוח ולוותר על הצביון הישראלי?


"אתה רואה את שתי הילדות האלה?" שואלת אותי ענת הופמן, יושבת ראש נשות הכותל, ומצביעה על שתי ילדות בנות חמש  ושבע העומדות בסמוך לחופה בה מובילים את אחיהן למצוות מטרים ספורים לפני הכניסה לרחבת הכותל. "בשבילן כל הסיפור הזה. בשבילן אנחנו מגיעות לכאן כל ראש חודש". התהלוכה עוברת לידינו ולרגע היא משתתקת, מחכה שרעש המתופפים והשופרות ישכך ואוכל להמשיך לשמוע אותה. התהלוכה חולפת לידינו, והיא מפנה את תשומת ליבי לשרשרת השטרות הירוקים שכרוכה על צווארו של חתן בר המצווה. עם התרחקותה של הפמליה היא ממשיכה בקו המחשבה שלה כשהיא מסתכלת על הקרנבל המתרחק. "אולי זה בכלל לא מעניין אותן" היא אומרת. "אולי זה לא עושה עליהן רושם, אבל אולי כן. אולי הן מקנאות? אולי הן רואות איך אחיהן מובל עם כל המתופפים האלה מסביבו ורוצות גם? מקוות שיום אחד גם הן יקבלו את כל תשומת הלב הזו?".

זו הייתה התשובה שלה למה שאמרתי רגעים ספורים לפני כן כשעשינו את דרכינו לרחבת הכותל מחניון גבעתי, שלא ברור לי מה כל הסיפור. על מה היא וחברותיה נלחמות. "הם משניאים עליך את הדת" היא שיגרה את הטיעון האולטימטיבי שכולנו מורגלים כבר לשמוע, ואילו אני הסברתי שיש לי התנגדות עקרונית לדת, לאו דווקא זו היהודית. את העניין הפמיניסטי אני יכול להבין, אבל למוטיבציה הדתית קשה לי להתחבר, והטיעון הזה על שתי הילדות, אני מודה, בהחלט הצליח לגעת גם בי.



תופעת הדרת הנשים היא אחד הנושאים שקיבלו חשיפה תקשורתית רחבה (לפרקים) גם בגלל הסקסאפיל שלה, אבל בעיקר בזכות מאבן העיקש של לא מעט נשים, דתיות לאומיות וחילוניות שראויות לכל מילת הערצה שדאגו להעלות את הנושא לסדר היום.

את העתירה לבית המשפט העליון נגד משרד התחבורה, אגד ודן על נגד קיומם של קווי המהדרין, הגיש המרכז לפלורליזם יהודי, שבראשו עומדת ענת הופמן. קשה לומר מילה רעה נגד המאבק החשוב הזה, או נגד כל המאבקים הפמיניסטיים שהצליחו לייצר דיאלוג אמיתי בחברה הישראלית שלו גם הד חוזר במציאות, וובכל זאת אנסה להציג את הרהורי הכפירה האנטישמיים והאנטי דמוקרטיים שלי, שחרף ההבנה והמודעות לכך שהם כאלה, עדיין רוחשים בירכתי מוחי.

את בוקר פורים התחלתי בביתה של הופמן, דלת המקרר שלה מלאה מגנטים פוליטיים ומחולק לשתי מחלקות עיקריות, פוליטיקה אמריקאית המחולקת לאגף פמיניסטי ואגף בוש, ומצד שני המחלקה החרדית שרובה ככולה מגנטים של פאשקעווילים, שיכולה כמעט להתחרות באוסף הפאשקעווילים של יואליש קרויס "אחרי שנים של לימוד של החברה החרדית אני מנסחת בקלות פאשקעווילים, ואף אחד לא מאמין שאני כתבתי אותם" היא אומרת כשהיא מניחה עוד דוגמה לפאשקעוויל עויין.


"אבל בשביל העיסוק הזה בחרדים צריך גם איזו שפה משותפת איתם נכון?" שאלתי, "שונאים סיפור אהבה, אתה שואל?" ענתה בשאלה כמו יהודיה טובה. "לא, עניתי, אני שואל מאיפה המוטיבציה? כשאני מגיע למאה שערים, עם כל הריחוק שלי מהדת, אני מזהה משהו מוכר בתרבות, משהו מאבי, שהיידיש והרבדים העמוקים שלה קיבלו אצלו ביטוי חזק" מבקש להדגיש שהעניין הוא התרבות ולא הדת, המגרש בו מתנהל המאבק שלה. "כמובן שלמדתי את החברה הזו לעומק כדי להבין אותה, אבל היא חיה גם אצלי" היא מסבירה כשהיא מרימה ספר בישול מזרח אירופאי "אני אלופה בבישול מזרח אירופאי, ואפילו בזה אני עדיין לומדת לפעמים דברים חדשים" היא מסכמת בזמן שהיא מציגה את הספר עב הכרס.

"אבל את לא חוששת מכך שההצלחה שלכן במאבקים על זכויות נשים מחזקת את התהליך שכבר התחיל של כניסת החברה החרדית לחברה הישראלית, ככל שאתן מצליחות להשפיע עליהם והם נכנסים יותר לדיאלוג איתנו, ככה יש להם יותר דריסת רגל אצלנו, ואני לא בטוח שאני מעוניין בכך" סיכמתי את הטיעון. "אבל גם ככה הם חלק מהחברה הישראלית. מה אין להם תעודת זהות ישראלית?" ענתה. "וודאי שיש להם". עניתי, "אבל הם לא חלק מהחברה הישראלית" מנסה להבחין בין המציאות וההגדרות הפוליטיות, לבין השייכות החברתית שהם מנסים לבדל עצמם ממנה.
"אני חושבת שיש לנו המון מה ללמוד מהחברה החרדית" ענתה הופמן. "החריצות, המסירות, הערכיות. הכוח של הנשים בחברה החרדית. אבל להם יש המון מה ללמוד מאיתנו".

משמאל למעלה בכיוון השעון: 1. אחת מנשות הכותל עם שלט Just say no Vashti.
2. ענת הופמן מחזיקה מגילה משפחתית בת 300 שנה.3.  מתראיינת ל CNN מחופשת
לגבר חרדי. 4. קריאת מגילה ברחבת הכותל 5. עם אזיקים ורודים.
יצאנו לכיוון הכותל ושאלתי אותה אם היא חושבת שאני צודק, שהעובדה שהן מצליחות באופן יחסי במאבקיהן יוצר יותר חיבור בין החברות. "בהחלט" היא ענתה. "חלק מההקצנה היא כתגובה לתהליכים בהם החברה החרדית זיהתה את כוחה ההולך וגדל של האישה. לא סתם ההקצנה של הדרת הנשים החלה בעשור האחרון. הרי אם ילד צריך לדעת עניין הלכתי כלשהו, הוא יודע שאבא יודע. זה חשוב ומכובד. אבל אם הוא צריך לדעת לאן לפנות בביטוח לאומי כדי לסדר עניין כזה או אחר הוא פונה לאמא. ואיך אני מגיע ממקום מסויים לאחר ועוד אינסוף שאלות שהן אולי מכובדות פחות אבל הן חשובות ליומיום, והרי אנחנו חיים בעולם הזה. אז הם חיפשו ומצאו דרכים לדכא את הנשים". וזה עובד שאלתי? "בוודאי" היא ענתה. "ומעבר לכך, ככל שחיים יותר בעולם הזה יש יותר סכנות של החיכוך עם החברה החילונית. לא סתם רק בשנים האחרונות נכתבה תפילת הצניעות. אתה יודע מה זה עושה לדימוי העצמי שגם ככה הוא בעייתי כאישה שהיא נתפסת כמפתה מעצם הוויתה, אבל כשצריכים לשנן את התפילה הזו".

אני חייב להודות שאני לא רק הדיוט, אלא גם בור מוחלט, והנושא המרתק הזה שבוודאי רבים מכירים מלפני ולפנים הוביל אותי לשיטוט ברשת ופתח עולם מלא של נושאים שלא הכרתי, אך כל השיטוט לא הצליח לענות על שאלתי. האם ייתכן שדווקא ההצלחה של מאבקי הנשים תחזור אלינו כבומרנג. תהליך ההתחרדלות וכניסת החרדים לחברה הישראלית מעמיד אותה במצב מסובך בהרבה. כשהם חלק מהחברה צריך להתחשב גם בהם, והמאבקים המוצלחים מכניסים אותם פנימה. גם "השוויון בנטל" שכולם חוזרים עליו כמנטרה בחודשים האחרונים הוא סכנה לחברה הישראלית.
תהליך ההתחרדלות של הציונות הדתית (למרות התדמית הידידותית של נפתלי בנט) הוא תהליך שכבר נותן אותותיו בצבא.
הרי הצבא לא ערוך ומוכן לכניסה מאסיבית של חרדים אליו, אבל האם אנחנו מוכנים לכך? האם הקו שאומר שברגע שייכנסו לשוק העבודה (נעזוב רגע אפילו את הצבא, ולצורך הדיון נתעלם מהצורך הכלכלי של העלאת התל"ג שהוא חשוב הרבה יותר) יאבדו הרבנים את הכוח שלהם והחרדים ייתמתנו נכון?

ראש חודש כסלו, נובמבר 2012, לורה ורטון עטוית טלית מורחקת מהכותל
"אין קשר בין שני הדברים" עונה בנחרצות חברת מועצת עיריית ירושלים, ד"ר לורה ורטון ממרצ. שלא כמו ענת הופמן היא אינה באה מהכיוון הדתי, ובכל זאת התפללה גם היא בכותל עם טלית והורחקה מהמקום. "העניין הוא שנתנו לקרן למורשת הכותל להחליט בעבורנו מה ראוי ומה לא".היא אומרת. "ובכך קיבלנו את הערכים שלהם, ואת זה באנו לשנות" עד כאן הגישה דומה, אבל במאבק נגד ההדרה היא מציבה עצמה במקום שונה. לפני הכל היא טוענת מדובר במאבק על שלטון החוק. "מדינת ישראל ויתרה על המונופול על הכוח במקומות רבים במדינה, ביניהם גם מאה שערים והעניין הראשון הוא לאכוף אותו". ולסוגיית השפעתה של החברה החרדית על החברה הכללית היא כאמור חסרת פשרות "אנחנו לא צריכים להשתנות, אלא לעמוד על הערכים שלנו, ולהעמיד אותם במקומם, או אגיד את זה אחרת, אני לא במשא ומתן אתם". בשנים האחרונות בחנה ורטון את הפעילות החרדית בשדה ההשכלה (הנה דוגמה אחת) והמציאות בשטח מקוממת אותה. "אני לא מצליחה להבין את ההקלות שלהן זוכים החרדים כל הזמן, כמו למשל במוסדות להשכלה גבוהה, אם אתם רוצים לרכוש השכלה גבוהה כי אתם מבינים שזה חשוב, אז תתאימו את עצמכם ותלמדו את הבסיס, אל תצפו שאנחנו נתאים את ההשכלה הגבוהה אליכם". וההקשר לדיון הקודם מבחינתה הוא ברור "הסיבה לסחף לחרד"לות היא ההצלחה של החרדים. ככל שהצבא בא לקראתם הוא רק מחזק את התהליך הזה. אם אנחנו לא נעמוד על העניין הזה הדתיים הלאומיים ימשיכו ללכת אחריהם".

"אבל" אני ממשיך להקשות, "התהליכים הם כמעט בלתי הפיכים, כמו שאנחנו שנייה לפני שאנחנו הופכים למדינה דו לאומית, כך גם עם החרדים. נניח שהם מתגייסים ומקבלים את כל הערכים, מבחינה דמוגרפית הם אחוז לא מבוטל, אנחנו הופכים למדינה שבקושי אפשר לקרוא לה מדינה מערבית". ורטון שחיה את הנושא שלפה תשובה מוכנה, "תראה, כמו שבדרום אפריקה המיעוט הלבן ממשיך להחזיק במוקדי הכוח, כך גם כאן. הם לא משכילים, אין להם רופאים, לא אדריכלים, הם פשוט לא יכולים לחיות בלעדינו. למה הם משתלטים על שכונות שלנו? גם בגלל העניין הדמוגרפי, אבל גם בגלל שהם לא יכולים לתכנן שכונה בעצמם, אז הם משתלטים על שלנו. זה לא ששלטון המיעוט הלבן רצוי או צפוי, אבל ברור לי שאחת הסיבות להקצנה הדתית היא פחד הרבנים מכל האמצעים הטכנולוגיים שמקשים עליהם לאכוף את הבידול שהם שואפים אליו. עכשיו, כשהדלתות נפתחות, יש ותהיה יותר ויותר חרדים שלא יסתפקו בחיים הדלים -- אינטלקטואלית, תרבותית וחומרית -- שבהם הם חיים. הם ירצו להתקרב אלינו ולכן כל-כך חשוב שנעמיד כללים ברורים. הציבור החופשי חייב לעמוד על העקרונות שלו ובעיקר: פתיחות, שוויון וסובלנות. ".

עם כל הכבוד לורטון על הנחישות בשטח ועל פעילותה, אני מתקשה לומר שהתמלאתי בתקווה. האפריקנרים (הבורים) ראו עצמם כשבט הלבן של אפריקה, ובעיניהם, הם בניגוד לבריטים היו נטועים במקום (קצת כמו שהמתנחלים רואים את החיבור שלהם לארץ לעומת החיבור הרופף שלנו השמאלנים, במידה מסויימת של צדק),  אם הבחירה היא בין לחיות כאפריקנר בעידן שאחרי האפרטהייד, לבין לזכות  בסופו של דבר, באופן מטאפורי, בזכות הנחשקת להתפלל עם טלית בכותל, אני חושש שאולי אני מעדיף את הפוליטיקה הישנה. לשמן קצת את החרדים שימשיכו לחיות את חייהם עם כל הדיכוי (שלא רק נשים חוות אותו, אלא כל החרדים, כל אחד בצורה קצת אחרת) אבל יניחו לי בשלי.
ואולי יש אופציה שלישית, ואני מתקשה להאמין שאני כותב את זה, אבל דווקא מי שסיפקה את דעתי מבלי ששאלתי אותה אפילו היא מירב מיכאלי בנאום הבכורה שלה בכנסת:



אולי אנחנו מספיק בשלים כחברה לקבל מסרים כמו זה, ואם לא, אני בכלל לא בטוח שאבחר להיות ישראלר.

רשימות וכתבות מעניינות שנתקלתי בהן:

גוזרות תענית: בשנים האחרונות מרכזי הטיפול בהפרעות אכילה מוצפים בנשים דתיות שמתמודדות בסתר, מתחת לחצאיות ולשרוולים הארוכים, עם אנורקסיה ובולימיה. כעת, כששיעור הסובלות מהמחלות משתווה לזה שבאוכלוסייה החילונית, מנסים במגזר להבין איך זה קרה להם.
כל אישה היא רוגלע: נערות יהודיות שומעות מפי רבנים ומורים שהן אשמות בפיתוי הגברים חלשי האופי. על נערות קתוליות נאסר לנעול נעלי לכה מחשש שתחתוניהן ישתקפו. חוקרות פמיניסטיות, גם מהזרם הדתי-הלאומי בישראל, קוראות תיגר על האדרת הצניעות
הפמיניזם כמנצח העצוב: במאמר זה מבקשת רונית עיר שי לחרוג בדיון ממסגרת הדיון ה"תקין פוליטית", ומאתגרת את עצם המושג "זכות לרב-תרבותיות" משום שמדובר תמיד בזכות לתרבות שעוצבה בידי החזקים . החוקרת דנה במושג צניעות ובשיח אודותיו וקוראת להתייחס לשיח הפמניסטי אשר מבקש ליצור צניעות במובן עמוק, מכבד והדדי יותר.
לולאת האל - דעות: באופן כללי בלוג מרתק.
גבולות הגזירה - קווים לדמותו של הפיצול הרצוי בציונות הדתית.
בשאר אל-אסד - 97.6%; המועמד החרדי - 98.2%: ישראל מאפשרת לגופים אלמוניים לנהל את מערך הקבלה לבתי-ספר החרדיים, ולהתערב בכל אורח-החיים של משפחות התלמידים אנשים שעסקנים קנאים שולטים בהתנהגותם, יוכלו להשתלב בתעסוקה ובחיי המדינה?



תגובה 1:

  1. אורי, תודה על הפוסט המעניין. רק ברצוני להבהיר: אני לא התכוונתי להציג את הדגם של שלטון המיעוט כרצוי או צפוי! ברור לי שאחת הסיבות להקצנה הדתית היא פחד הרבנים מכל האמצעים הטכנולוגיים שמקשים עליהם לאכוף את הבידול שהם שואפים אליו. עכשיו, כשהדלתות נפתחות, יש ותהיה יותר ויותר חרדים שלא יסתפקו בחיים הדלים -- אינטלקטואלית, תרבותית וחומרית -- שבהם הם חיים. הם ירצו להתקרב אלינו ולכן כל-כך חשוב שנעמיד כללים ברורים. הציבור החופשי חייב לעמוד על העקרונות שלו ובעיקר: פתיחות, שוויון וסובלנות.

    השבמחק