יום שישי, 8 במרץ 2013

לכל איש יש סיפור

לכל איש יש שם. ולכל איש יש גם סיפור. מי נתן לו? אלוהים? הגנים? אביו ואמו?
לכל איש יש סיפור, ובערב אחד של מצוקה יצאתי לחפש אותו.
תקוע ללא אייטם, כשמחר אני צריך לחתום על חוזה למכירת דירה
ולהוציא את בנותיי מוקדם מהגן, יצאתי מצוייד במצלמה לחפש אותו.

טלפון למיכאל סולסברי, (מבחינתי) סוכן של סיפורים אנושיים וזכיתי בקופה הגדולה.
קשיש חולה סוכרת המטופל בדיאליזה, שגר במחסן בגודל שישה מטרים עליו הוא משלם כאלף ש"ח בחודש.
ואני, כתב, אוכל נבלות, המתפרנס מסבלם של אחרים, עשיתי את דרכי אליו.
נעים ניסים.

נעים מבלבל, קולו עמוק, הוא אינו מתמסכן. יש לו כבוד.
בשנות השישים לחייו, גרוש עם עשרה נכדים ואף אחד אינו בקשר עמו,
נעים אינו מסתיר דבר.

כיאה לאנשים שהגיעו לתחתית (באנגלית זה עובד יותר טוב who rocked bottom)
הוא אינו מתבייש בדבר.
בגדתי באשתי, התחנתי מוקדם התגרשתי מוקדם. מיד הוא ממשיך
כדבר ברור מאליו מספר כיצד שכב חסר הכרה כששכנתו עברה לידו.
רגע אחרי מספר כיצד חתך ורידים, פעמיים, מבלי לשנות את הטון.
חייו הם רולטה, והוא לעומת זאת נראה משלים עם גורלו מבלי להניד עפעף.

פאקינג שישה מטרים רבועים, מטבח, סלון וחדר שינה ונעים אדיש.
אנחנו, בני האדם שזכו לבית כנראה רגישים מדי.
"ארבע שנים וחודשיים אני חי בצפיפות הזו", הוא אומר והספירה מעידה שמתחת לחזות הנונשלאנטית
מישהו סופר.

לכבוד הגעתי נעים מסלק את שתי הנערות והנער שאירח בביתו.
בעבורו מדובר בסם חיים. יחס.
השכנים בטח מרימים גבה.
מה לו לזקן עם שתי נערות ונער?
גם אני שואל ומיד עונה. להפיר את הבדידות.

שאלתי אותו לגבי תמונה של ילד התלויה במחסן.
הוא הנכד האהוב עליי, אמר מבלי להתבלבל.
אנשים כמוהו אינם כבולים בכבלי הפוליטיקלי קורקט.
מבלי להתבלבל הסביר שאליו הוא מרגיש קירבה.
די מהר הבנתי למה ילדיו אינם בקשר עמו.

בחדר העריכה אומר העורך: "אבל מה עם הילדים שלו?"
"למה הם אינם בקשר?"
ואני עונה: "לך תדע מה הוא עשה לפני?"
"כן" עונה העורך, "ושנינו ממשיכים הלאה".

ונעים?
נעים בטח בדרכו לעוד טיפול דיאליזה.









אין תגובות:

פרסום תגובה