יום שישי, 8 במרץ 2013

מחברון לבית צפפא דרך לבנון

היה לילה חשוך בדרום לבנון. צעדנו  מטרים ספורים מהקו האדום בדרכינו להשכיב מארב. המ"מ שלנו שהיה אחלה בחור, אבל חייל לא משהו, הוביל את הכוח. מדאיגה לא פחות הייתה העובדה שאני הובלתי את הכוח שצעד משמאלו. ואם השילוב של שנינו לא מספיק, נוכחותי במארב, בוגר רנה קסין,  העלתה את סיכויינו להיתקל במאות אחוזים. שמרנו על שקט, והמשכנו לצעוד צפונה כשלפתע את הדממה הפרה נפילה, ומיד אחריה צעקה "שיט. תעזרו לי". מיד זיהיתי את קולו של שניידר, המ"מ האגדי. למרות אמצעי ראיית הלילה המתקדמים ביותר והמפות הוביל אותנו המפקד המסור לצוק, נפל, וכמו בסרט מצוייר נעצר בזכות שיח עבה במיוחד. את עשרים הדקות הבאות בילינו בהקשבה לשניידר שקילל בזמן שניסה לחלץ עצמו עם מסור ערכת ההסוואה מהשיח, כשהוא קשור בחבלים למנוע נפילה.

לפני כשנה וחצי עלה סיפורה של נעמה מרגוליס לכותרות הראשיות. הפגנות ענק וגל של מחאה נגד הדרת נשים ליוו את סיפורה של הילדה מבית שמש שספגה יריקות וקללות מחבורת סיקריקים מרמת בית שמש. אבל הרבה לפני שזכתה להיות הסיפור החם התורן, ניסו הוריה והקהילה ממנה יצאה להילחם בתופעה. בדיוק כמו שניידר שלי, גם סנ"צ קובי כהן, אז מפקד משטרת בית שמש, עשה רושם של בחור טוב בהחלט, אבל לא בדיוק מי שהיית מפקיד בידיו מחלקה של בני גרעינים על קו אדום, אבל זה בדיוק מה שעשתה משטרת מחוז ירושלים. הפקידה את בטחונה של נעמה מרגוליס ותושבי רמת בית שמש, איזור עתיר עימותים בין חרדים לחילונים באותה תקופה, בידיו של כהן/ "אני לא זוכר אותו כמישהו שעזר לנו מאד" אמר לי השבוע חבר הכנסת דב ליפמן, מי שעמד בראש הקהילה והמאבק נגד היורקים החרדים ברמת בית שמש. ליפמן, נוח לבריות וחייכן תמיד חסך מילים מכהן, אבל בסרטון הבא אפשר ללמוד מה באמת מה חשו הוא וההורים שניסו להגן על בנותיהם ותחנוניהם לעזרת כהן והמשטרה נענו כך: "אני אטפל בכל דבר שאראה, בכל דבר שיביאו אלי. אם יש תמונה (של היורק) הוא ייעצר" (דקה 02:00 בסרטון). כאילו תפקידו אינו לאתר ולתפוס את העבריינים, אלא התפקיד שמור לאזרח .


לא פעם אני תוהה האם התנהלות הצבא, המשטרה ושאר ירקות נובעת מרוע או טמטום, אבל אחד הדברים החשובים שלמדתי בחיים שלא הכל בחיים הוא "או או", ולא פעם הדברים הם "גם וגם".

"היו שם שלושה קבלנים,  מג"בניקים, יס"מ ושוטרים רגילים, וכל אחד פעל לבד, בלי תיאום עם האחרים" סיפר עלא סלמן, ממנהיגי המאבק נגד כביש 4 בבית צפפא, על התנהלות המשטרה בהפגנה ביום שישי ה- 1.3.13 "היה שם קטע מטורף, שאחד השוטרים כיוון נשק אל אחד המפגינים. אנחנו לא ידענו מי זה, פתאום שמענו אותו אומר לו אני שוטר, ואז ראינו שהוא מרים את החולצה ומראה לו אקדח. כל ההתנהלות הזו ". "אז מה אתה אומר?" שאלתי "האם האלימות של המשטרה הייתה מתוכננת, או אקראית?". "אני חושב שזה היה מתוכנן". אמר סלמן, חמש עשר דקות ההפגנה שהייתה עם אישורים והכל עברה בשקט, ואז הגיעו הפרשים ונכנסו בקהל. למה הם עשו את זה אם הם לא התכוונו להצית את האש?" הוא שאל.

"אני לא חושבת שהם התכוונו להדליק את האווירה", אומרת עו"ד נסרין עליאן תושבת הכפר שנתקלת במקרים רבים של אלימות משטרתית בכלל ואלימות כלפי פלסטינים במזרח העיר בפרט, מתוקף תפקידה כעורכת דין באגודה לזכויות האזרח.
"הביאו מג"בניקים לבית צפפא, מה חשבו שייקרה. הם לא מבינים את ההבדל בין הפגנה בסילואן להפגנה שנערכה פה. הם רואים ערבים ומיד מגיבים כפי שהם יודעים. אבל פה כולם מדברים עברית, למה אתם לא פונים לאנשים, מדברים איתם?".

"זו פעם ראשונה שבבית צפפא נזרק רימון עשן". אומר סלמן. "שבעה משמונת העצורים היו בכלל הסדרנים של ההפגנה. אנשים ניסו להפריד בין המשטרה שנכנסה לתוך ההפגנה לבין המפגינים ודווקא הם נעצרו. אנשים שכבר נאזקו קיבלו גז פלפל לפנים, אומר סלמן. למה?" הוא שואל ומפנה אותנו לסרטון הבא שבתחילתו ניתן לראות את סגן מפקד מרחב מוריה בירושלים, ניחשתם נכון, סנ"צ קובי כהן, מפגין נחישות אותה לא ראינו ממנו בעבר.



וגם בסרטון הבא אפשר לראות את קובי מפגין את הנחישות שהייתה חסרה לו מול החרדים ברמת בית שמש.




פסח 1995, חברון בעוצר, ואני ושאר חברי לפלוגת המסלול שעוד לא סיימה אימון מתקדם הוקפצנו. פעם ראשונה בשטחים. ילדים בני 19, כולם "שמאלנים מניאקים" שנשלחו לשמור על המתנחלים. עומדים במחסום מאולתר בשעות הבוקר המוקדמות ברחוב הריק, כשמבין הבתים מגיח פלסטיני ג'ינג'י, בטח בשנות בשלושים לחייו, נראה מבוהל כולו ומבקש לעבור את המחסום, ואנחנו חבורת צעירים שאין לה מושג חוששים באמת להפר את הפקודות ושולחים אותו לצידו השני של הרחוב. הפלסטיני צועד בבהילות את מאתיים המטרים עד שנעצר במחסום של צנחנים מגדוד 202 שמשיבים אותו חזרה, אלינו. ושוב אנחנו מחזירים אותו אליהם, וכך "שיחקנו" מסירות, כשהפלסטיני נראה חסר אונים. האמת שהסיטואציה התחילה להצחיק אותנו. תוך דקות ספורות שכרון הכוח על הפלסטיני המסכן שעד היום אין לי מושג לאן רצה להגיע, התרגם לצחוק מתגלגל, ואחרי פעמיים או שלוש בהן עבר מצד לצד עבר רכב מג"ב. הרכב עצר בפתאומיות ליד הפלסטיני, הדלת כאילו רעדה שנייה לפני שנפתחה בחוזקה בבת אחת וממנה יצא מג"בניק רחב שעם קת הרובה נתן לפלסטיני מכה בבטנו, וכשהפלסטיני המשופם מקופל, גרר אותו לג'יפ כמו ילד שנגרר על ידי אב חסר רוח, והג'יפ הסתלק מהמקום, וצחוקנו התגבר. בפנים הסיטואציה לא הצחיקה בכלל, אבל הצחוק היה אמיתי ובלתי נשלט.

בדיוק כמו אותו פלסטיני טורטרו השבןע תושבי בית צפפא בין עיריית ירושלים למשטרת המחוז. תושבי הכפר ביקשו להפגין  נגד הרחבת הכביש בככר ספרא. במשטרת המחוז טענו כי הככר היא שטח של עיריית ירושלים ולכן צריכים המפגינים אישור מהעירייה, כשפנו לעירייה טענה העירייה כי כדי להפגין עליהם לבקש את אישור המשטרה. אלא שבמקרה הזה המג"בניק העצבני נכנס כבר במערכה הראשונה בדמות המעצרים שאירעו שבוע שעבר.

ייתכן שגם אותו מג"בניק בחברון היה בתמונה קודם, והסיבה לבהילות של הפלסטיני היה החשש שייתפס, אף על פי שממראהו קשה לי להאמין שהיה מדובר במחבל או מישהו מסוכן.

לא שהפרקטיקות המיושמות בשטחים הן רצויות או ראויות, ובכל זאת כישראלי אתה מאמין, או רוצה להאמין שבישראל עצמה, הדברים פועלים אחרת, אבל כמובן שלא כך הדבר בכל הנוגע לפלסטינים. לפני מספר חודשים ביקשה העירייה להגביל את זכות המחאה והוציאה תקנון אותו לא יישמה עד עכשיו, הראשונים שנדרשו לעמוד בדרישותיה הלא דמוקרטיות היו כמובן הפלסטינים הישראלים. בשכונות מזרח העיר ממילא אין לפלסטינים כל זכויות. אבל אפשר גם לשאול האם מדובר בטמטום או ברוע, או שאולי בשניהם?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה