מבשרי הציונות/ עזר נתן ודן מגיעים למבשרת ציון

המשך למבשרי הציונות/ רם דרג ורם זרג מגיעים למבשרת ציון

תמונה 7
[טיגסט יוצאת מהמקלחת, התינוקת ישנה והיא יושבת עם מגבת על הספה וחושבת שאין לה כוח לקום להכין אוכל. דפיקה בדלת. טיגסט לא פותחת. מישהו מנסה לפתוח את הדלת הנעולה. טיגסט צופה בדלת הרוטטת. המנעול מסתובב ונתן איש האחזקה נכנס. טיגסט רצה ומסתתרת מאחורי הדלת. נתן מסביר לה שאין לה מה לדאוג, הוא רק מנתק את החשמל ויוצא.
טיגסט יושבת וחושבת, לפחות יש גז ואפשר להכין ארוחה מהמוצרים שנשארו במקרר לפני שייתקלקלו. היא מנסה להדליק את הגז אבל הוא לא נדלק. את הגז אפשר לנתק מבחוץ].

בחיי היומיום של הדיירים במרכז הקליטה במבשרת ציון אין מקום למותרות כמו פרטיות. בתיהם יכולים להיפתח כל רגע על ידי אנשי חברת האחזקה במקום. אחרי שלקחו מטיגסט ובעלה את הפרטיות בלילה, לקחו אותה גם ביום. דלת ביתה פרוצה למעשה כשמפתחות דירתה נמצאים בידי הקבלן המפעיל את מרכז הקליטה.

תמונה8
[גטהון מגיע הביתה. כמעט חצות. הוא סיים משמרת כמאבטח. אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס עצר בשירותים הציבוריים בקניון. הלילה לפניו והוא לא רצה לרוקן את השלפוחית כי נעלו לו את השירותים בדירה. הוא מכניס את המפתח אבל המנעול לא מסתובב. הוא מקלל את המפתח ומנסה שוב. המפתח נשבר. הוא דופק אצל השכנה טיגסט שאומרת לו שחברת האבטחה החליפה לו מנעול. גטהון מבקש לישון אצל השכנה. היא מציעה לו מיטה אבל לא קפה, אין גז].

מדי יום אנשים יוצאים מביתם, נועלים את דלתם לוקחים בחשבון שיש סיכוי שהדלת תיפרץ, אך משוכנעים שלא הם אלו שיישארו נעולים בחוץ. במרכז הקליטה מבשרת ציון אי אפשר להיות בטוחים כי השמש תזרח מחר. אולי הדבר היה טוב לו היו נכונים למציאות משתנה והיו מוכנים להגיב אליה, אבל במעבר התרבותי, הידיעה כי השינוי יכול לבוא כל רגע לא מובילה אותם להתכונן אליו. תמיד דיירי מרכז הקליטה מגיבים למציאות החדשה ולא נערכים אליה.

תמונה 9
[צדוק הכתב מגיע למרכז הקליטה. במקומות כאלה יש המון מקרים קשים הוא חושב לעצמו. קשה זה טוב הוא עונה לעצמו. בדיוק הוא רואה את נתן לוקח את המפתח השוודי ומנתק לארקי את המים. ארקי שותה בירה ולא עושה כלום. צדוק חושב לעצמו - הנה הכותרת: אם אין מים שישתו בירה. והולך מרוצה מהמקום. הוא שולח בקשת תגובה מדוע מנתקים את המים הגז והחשמל מהמערכת וכותב ידיעה בת מאתיים מילה.

גם התגייסותה של התקשורת, גם אם הצינית לפעמים, לא עוזרת. במשך חודשים חיים תושבי מרכז הקליטה במציאות בלתי נסבלת בה זכויותיהם הבסיסיות ביותר נלקחות מהם. הם אינם מעניינים אף אחד, אפילו כש ynet וערוץ 2 מסקרים אותם הם נשארים לבדם במציאות המוחקת אליה נשלחו וממנה לא יצליחו לצאת ללא סיוע. אבל סיוע לא יינתן מעצמו.

תמונה 10
[אחרי שדיבר עם צדוק ניתקו לארקי גם את החשמל. גטהון וטיגסט פונים לעו"ד עזר לסיוע. עזר שומע ומזדעזע ופונה למקונן מנהל מרכז הקליטה שאומר שאינו יודע מי אחראי על הניתוקים. עזר פונה לבית המשפט באופן בהול.
עזר מסביר לשופט דן את רצף ההתרחשויות. השופט דן מורה להחזיר את התשתיות באופן מיידי וקובע דיון בנוכחות נתן. המים הגז והחשמל של גטהון חוזרים, אבל נתן טוען כי אף אחד לא ניתק גז חשמל ומים. 

אז מסתבר שלפעמים המאבקים חשובים, השטח יכול לומר את דברו, אבל אולי אפיק בית המשפט יעיל לא פחות. היום קבע הית המשפט דיון למחר, אבל אנשי משרד הקליטה ביקשו לדחות את הדיון. ב"כ התובעים, עו"ד אלי בוטבול (ממשרד  אשר שרביט) הסכים לדחייה בתנאי שהתשתיות יחזרו. הקבלן סירב בתחילה לקבל לידיו את ההנחיות ובהמשך טען כי הם אינם מבצעים ניתוקים. בעוד שבוע ידון בית המשפט בנעשה במרכז הקליטה במבשרת ציון ויאמר את דברו.




עו"ד אלי בוטבול בא כוחם של כמה מהתושבים לאחר שבית המשפט פסק להחזיר באופן מיידי את החשמל והמים

תגובת הסוכנות היהודית

מרכזי הקליטה נועדו לסייע לעולים חדשים בחודשי הקליטה הראשונים שלהם בישראל. כל עוד גרים במרכזים עולים ותיקים שמסרבים לפנות את דירותיהם וממשיכים לגור במקום שנים רבות לאחר עלייתם ומימוש זכאותם, הם לא מאפשרים לקלוט במקום עולים חדשים הממתינים לעלייתם בתנאים קשים באתיופיה ומצפים שנים לאיחוד עם בני משפחותיהם בישראל, זאת תוך ביצוע החלטת ממשלה. עתה, עם הרצון להמשיך ולקלוט במהרה עולים נוספים מאתיופיה, ישנו צורך דחוף בדירות במרכזי הקליטה.
באופן תמוה, אותם גורמים אשר הפגינו בעבר לזרז את העלייה מאתיופיה, הם אותם גורמים הפועלים כיום כנגד האינטרסים של הממתינים לעליה ומעודדים עולים ותיקים לא לפנות את מרכז הקליטה. מדובר ביחידים אשר עלו לישראל לפני שנים רבות, ומסרבים לעזוב את מרכז הקליטה על אף תום זכאותם להתגורר שם, ועל אף סיוע נדיב שמציעה המדינה לעולים מאתיופיה, הכולל מענקי שכירות שיעניק משרד הקליטה לאותם יחידים, על סך 1500 ש"ח בכל חודש למשך 5 שנים, סך הכל 90 אלף ש"ח, תוך שמירה על זכאותם להלוואה כאילו הם ממשיכים להתגורר במרכזים.
ניתוקי חשמל ומים, אם נעשים כאלה, מתבצעים על ידי יזם פרטי המפעיל את המגורים במרכז, על בסיס חובות רבים שהצטברו ולא חלילה כסנקציה.
לשכת דובר הסוכנות היהודית

חלב, זה כל הסיקור.

 יוקר המחייה הפך לסוגייה מרכזית בשיח הציבורי מאז המחאה החברתית? אולי, ואולי לא.

השיח הציבורי עד לא מזמן תווך באופן בלעדי על ידי התקשורת הממוסדת, הרשתות החברתיות נגסו בכוחה, אבל עדיין קשה להתעלם מכוחו של ערוץ 2 בקביעת סדר היום.

כולנו כבר יודעים שמאחורי ערוץ 2 עומדים בעלי הון. אבל על פניו חברת החדשות היא עצמאית ואינה נתונה ללחצי בעלי ההון. האמנם?

16% ממניות רשת בידי מיכאל שטראוס

ביום ד' האחרון ה-26.10.12 העלתה שטראוס את מחירי מוצרי החלב בעד חמישה אחוזים. בסמל המחאה "הגבינה הישראלית - הקוטג'" לא נגעה. במשך כל היום עסקו אתרי האינטרנט בהצטרפות של שטראוס לאסם, קוקה קולה, יוניליוור שייקרו את מחירי המוצרים והובילו לגל התייקרויות נוסף במשק.

אבל בשמונה בערב, נעדרה הידיעה מהליין אפ של מהדורת השבט, המספקת חדשות לכל מי שאינו יושב כל היום וגולש באתרי החדשות והכלכלה. גם בתכנית הכלכלית-צרכנית  "תכנית חיסכון" לא טיפלו בהתייקרות מוצרי החלב של שטראוס, ובחרו לעסוק בהרחבה בתחרויות בין רשתות השיווק בפריפריה.

בערוץ 10 דווקא שידרו כתבה נרחבת בנושא, ובהתחשב בעובדה שמדובר ביום שהיה עמוס חדשות בו הוכרז על איחוד ביברמן ועל פיצוץ מפעל הנשק בסודן,  העובדה שנכנס לכותרות המהדורה ושובץ בליין אפ אחרי סרן שילוני מעידה כי כנראה בכל זאת לא היה זניח. 

למחרת תנובה ייקרה גם היא את מחירי מוצרי החלב ובחדשות 2 עסקו בעניין בכותרות המהדורה ודיברו על גל ההתייקרויות. 

אז מה ההבדל? בדיקה מעלה שיום רביעי הוא יום שידור של רשת. ובדיקה נוספת מגלה שמיכאל שטראוס, מבעלי החברה מחזיק גם בשישה עשר אחוז ממניות הזכיינית. מקרי? אולי. 

מוזי ורטהיים המחזיק ב 51% ממניות קשת
הוא גם בעל השליטה בטרה

היום דווח כי טרה תעלה גם היא את מחיר מוצרי החלב בארבעה אחוזים. גם את זה לא שמעו צופי חדשות 2 במהדורה. מקרי? אולי.

בדיקה מהירה מעלה שיום ראשון הוא יום שידור של קשת. בדיקה נוספת מראה שמי שמחזיק ב 51% ממניות קשת ועד לא מזמן שימש יו"ר הדירקטוריון הוא מוזי ורטהיים. חיפוש מהיר בגוגל מעלה כי בבעלותו נמצאת גם קוקה קולה שרכשה את טרה לפני שבע שנים.

לשם ההגינות נזכיר כי גם בערוץ 10 לא שידרו כתבה על טרה היום, וייאמר שאתר הזכיינית קשת מאקו דיווח על ההתייקרות, ובכל זאת כצרכני חדשות שווה לבדוק בכל זאת, מי מוסר לנו אותן, וכן, גם צריכת חדשות ברשתות החברתיות יכולה להפוך לסוג של תיקון שהליין אפ החברתי עושה לתקשורת הממוסדת. ולתנובה, הזוכה הגדולה בקרב על הסיקור העויין, נציע לרכוש כמה מניות בערוץ 10.

סותמים לנו את הפה שלכם

אם במקרה הייתם משחקים איתי במשחק האסוציאציות, ורק במקרה הייתם בוחרים ב"הפגנה" בתור השאלה הראשונה הייתי אומר: "הקניון של כתב הטלוויזיה". בהפגנה יש הכל, דרמה, טובים ורעים, אלימות, גיבורים, והכל זמין בהישג יד. כולם מבקשים לשרת אותך, הלקוח, יגידו ויעשו כמעט כל מה שתבקש, רק תצלם ותעזור להעביר את המסר. אבל היום הלכתי לקניון בלי ארנק.

הפגנת החדשות המקומיות, צילום: יוני ריקנר

השתתפתי בלא מעט הפגנות כמפגין, החל מהפגנות נגד סגירת רחוב ים סוף בשנות השמונים, דרך ההפגנות המיתולוגיות נגד סגירת רחוב בר אילן בירושלים, וגם בהפגנות "מחנה השלום" בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, אבל מאז חלף זמן רב, בו הייתי בלא מעט הפגנות, אבל אף פעם לא על תקן משתתף, אלא על תקן כתב המסקר את ההתרחשויות.

ברוח פוסט מודרנית ומכניקת הקוונטים, רק אגיד שברור שגם אם אינני משתתף אני חלק מההתרחשות, ונוכחותה או אי נוכחותה של המצלמה משנה את תוצאות הניסוי. כל סיטואציה מקבלת פרשנות אחרת ועוצמה שונה כשהמצלמה נכנסת  לתמונה. כל כתב מחכה למכה במצלמה לפעמים ממושא הסיקור, כמו מפגין חרדי שיוסיף גוועלד מאיים וייתן לצופה תחושה ש"עבדת בשבילו", לפעמים כניסתו המאיימת של שוטר ששם ידיו על העדשה יכולה לעשות את העבודה. אם הצלחת לקלוט פוליטיקאי או פקיד בכיר המנסה לחמוק מהמפגינים ודחפת לו מיקרופון כשאינו מוכן אתה יכול להיות מבסוט ולטפוח לעצמך על השכם.

אבל היום הלכתי להפגנה ללא צלם. גם בלי מיקרופון. עמדתי והפגנתי עם שאר חבריי. בימים הקרובים יכריעו הפוליטיקאים את עתידנו, בשבוע הקרוב, לפני שתתפזר הכנסת יוכלו חברי הכנסת להעביר את החוק שעבר בוועדת שרים לענייני חקיקה ועוכב בשל הערר שהציב האוצר. אם לא ייקרה הדבר נלך אני ושאר מאה ושמונים חבריי מהחדשות המקומיות בכל רחבי הארץ ללשכת האבטלה.

שטייניץ אל תחסל את החדשות המקומיות

זו הייתה הפגנה עצובה. השלטים הוכנו, המגפונים הובאו, אבל לא היה מי שירים אותם ונאומי פועלים לא ממש נשמעו. בדיוק כמוני מורגלים שאר המפגינים להיות בצד השני. לא מפגינים אלא מסקרים. בגל הקשה שעובר על התקשורת הישראלית, שלוקח איתו עיתונאים ומערכות חזרה אל מימיו הסוערים והקוצפים של שוק העבודה, זו כבר קלישאה שחוקה, אבל היום הרגשתי כמה היא נכונה.

עשרות עיתונאים המסקרים את הפריפריה והפריפריה החברתית ומורגלים בסיפורים קשים של מפעלים שנסגרים, מוצאים עצמם לפתע באותה סיטואציה, ותאמינו לי, לא קל להרגיש פתאום שאתה בצד השני. זה לא שלא עשית את עבודתך על הצד הטוב ביותר, זה לא שלא עשית הכל כדי שהמפעל יצליח, אבל המציאות שרירותית ולפתע גם אתה בסכנה.

סותמים לנו את הפה שלכם

ואז, בזמן שחיים הר-זהב נואם ומנסה לעורר את המפגינים השפופים הגיעו מפגינים של הפגנה אחרת. ביניהם אנשי "המעברה" וחבריהם מרחבי הארץ. בשנה האחרונה סיקרתי לא מעט את מאבקם של זכאי הדיור הציבורי, וכך גם חבריי במערכות האחרות. ולפתע הגיעו מושאי הסיקור מכל הארץ כדי לעמוד לצידנו. המפגינים המקצועיים האלה, שצברו לא מעט ניסיון בהפגנות בשנה וחצי האחרונות הביאו עמם תנופה והשתלבו בהפגנה. ולא איכפת לי להיות רגשני ולהגיד שצמרמורת עברה בגבי, וגאווה מילאה אותי. עיוור מחיפה שלא קיבל סיוע בדיור נעמד וסיפר במגפון כיצד מערכת חיפה הייתה שם בשבילו וליוותה אותו, אחרים אמרו שהשתקת החדשות המקומיות היא סתימת פיותיהם. שלא סתם מבקשים לסגור אותנו, ולרגע הרגשתי איך הסיסמאות אינן מופרכות.

ההפגנה ביקשה לעבור אל מול הכנסת והיס"מניקים סירבו לתת לנו לחצות את הכביש. לרגע ביקשתי להוציא את הפלאפון ולצלם, בכל זאת זה חזק ממני, אבל נמנעתי. דווקא למפגינים שזה עתה באו הירשו לצאת, הם "שייכים" להפגנה אחרת. ושוב שיעשעה אותי הסיטואציה. לרוב אני הוא זה שיכול לעזוב את הזירה מתי שאני רוצה, ואותי יעזבו השוטרים בשקט. אתי חן, פעילה במאבק הדיור הציבורי, הרימה את מצלמת ה PC (מפגינים מקצועיים כבר אמרנו) וצילמה אותי, לרגע הרגשתי איך היוצרות מתהפכות, מי מסקר את מי, ומי עוזר למי. גם עובדיה, גלית ובני באו להביע את הזדהותם, והרגשתי שלא משנה איך יסתיים הסיפור שלנו, בהצטרפותם הראינו לכולם שאנחנו הכי רלוונטיים, ומי שמשמיעים את קולה של הפריפריה. אבל איך אמר חיים הר-זהב בהפגנה, "כששאלתי למה שטייניץ לא מטפל בזה, פקידי האוצר ענו לי זה לא מעניין אותו. הפריפריה לא מעניינת אותם". ומסתבר שלא מדובר בססמאות נבובות, אנחנו קולה של הפריפריה, ולנו סותמים את הפה.

אחרי החגים חוזרים לפינויים

סוכות בפתח, וכמי שקרוב מאד למסורת וחגי ישראל פירסמתי את הפוסט בסוכות תשבו שעת ימים או אולי כמה שנים...

פולו אפ על כמה סיפורים של מצוקת דיור, לכבוד החג שמהותו דיור ארעי. כל המקרים מחכים "לאחרי החגים", אלא שיש מי שמבקשים להפוך את החג לאקטואלי יותר. לפני כארבעה חודשים השתלטה קבוצת המעברה על בניין נטוש בשכונת הקטמונים. אבל רגע לפני סוכות הודיעו להם כי הפינוי בדרך. 

אחרי שורה של פלישות ופינויים ממבנים שונים ברחבי העיר הם חזרו הביתה, ל"קטמונים". באישון לילה נכנסו הפעילים למבנה הנטוש ברחוב השומר בשכונה, ודי מהר גילו שצדקו. שם, במגרשם הביתי, אף אחד לא מיהר לפנות אותם בכוח. המבנה שנמצא בבעלות משותפת של נעמ"ת ועיריית ירושלים עמד נטוש כשלוש שנים, ועד מהרה נוצר קשר עם ארגון הנשים של ההסתדרות והחל מו"מ על שימוש הקבוצה במבנה.

פעילי המעברה אחרי הפלישה "משחררים" את המבנה

הגרעין הקשה של הקבוצה המורכב מאמהות חד הוריות המתקשות לקבל זכאות לדיור ציבורי, והן שניהלו את המו"מ.

הפנתרים השחורים הם מודל לחיקוי, ופנתרות הוא הכינוי או מילת החיבה האהובה עליהן כשהן פונות זו אל זו, ובמידה רבה של צדק. בקבוצה גם גברים, אבל הנשים הן הלב הפועם של המאבק, והגברים בקבוצה אינם דומיננטיים כמו קבוצת הנשים הנלחמות בשביל גוריהן האנושיים. מטבע הדברים ניהלו הן את המו"מ עם ארגון הנשים.
המבנה הפך למבנה ציבור ולמרכז פעילותה של הקבוצה. השבועות עברו, החודשים חלפו והמו"מ הלך והתקדם. אף פעם הן טוענות לא הסתירו את המטרות של הקבוצה ואת העובדה שהיא מורכבת מפעילים נוספים. אבל השבוע קיבלו הפעילות את הידיעה המרה שירח הדבש בינן לנעמת נגמר. לפני חודשיים ניתקו להם את חשבון המים וכעת מתכוונים לנתק את חשבון החשמל. כדי לעשות את זה תצטרך חברת החשמל להיכנס למבנה, ושם צפוי הפיצוץ.

"הפינוי יהיה כלל הנראה אחרי החג" קבעה אילנה דניאל, יו"ר מחוז ירושלים של נעמת. "בעקבות הסיור שערכנו במקום אני וגליה וולך (יו"ר נעמת), הגענו למסקנה כי לא נוכל לשתף פעולה עם הקבוצה. בכלל לא מדובר בקבוצת נשים, יש שם גם גברים". לא ידעתם זאת שאלתי? הרי הקבוצה לא הסתירה זאת מעולם, דניאל לא נתנה תשובה ברורה, אבל הוסיפה "כשהיינו במקום ראינו שלט בו כתוב משהו כמו 'פלשת, ניצחת' זה לא מקובל עלינו. חוץ מזה במקום מתגוררים אנשים. איזה מין מרכז קהילתי זה?". הקשיתי ושאלתי, הרי המקום עומד ריק כבר שנים, לא מדובר במקום שהשמשתם. הם לקחו ועשו יש מאין, מדוע לא לאפשר להם את הפעילות? "הצענו להן את זה במו"מ, אבל הן אינן מוכנות לחלוק את המקום עם אף אחד" ענתה דניאל, "הם רוצים את המקום לגמרי לעצמם" קבעה. וכדי לתת חיזוק לעמדתה הוסיפה, "גם השכנים לא ממש רוצים אותם שם. קיבלנו המון תלונות".     

את ויקי וענונו, אחת מפעילות המעברה הדברים מקוממים. "זה שקר. רק לפני כמה ימים אילנה (אילנה דניאל - יו"ר מחוז ירושלים של נעמת)  השביעה אותי לא לספר לאף אחד, אבל אמרה שכנראה נקבל את המקום חמישה ימים בשבוע מבוקר ועד ערב". אז מה השתנה תהיתי, לוענונו הסבר פשוט מאד. "אחרי הסיור אצלנו הייתה להם פגישה אצל ברקת. הוא רק שמע עלינו ואמר לה שבשום פנים ואופן לא לאפשר לנו את זה". שאלתי את דניאל האם יש אמת בדברים, אבל היא שללה זאת בתוקף. "עיריית ירושלים וניר ברקת אין שום חלק בעניין. זה לא עניינם בשום צורה". היא קבעה שוב באופן חד משמעי. אלא שהמבנה נמצא בבעלות משותפת לעירייה ולנעמת, כך שבכל מקרה העירייה צד בעניין. אלא שעד עכשיו, ארבעה חודשים, לא התנכלה העירייה לקבוצה ולא ביקשה לפנותם. מדוע אם כן דווקא עכשיו בחרו לפנותם?. אילנה דניאל: "תראה, אני קיבלתי את הסיפור הזה בירושה. נבחרתי לא מזמן. אני ילידת השכונה, ובאמת יש לי המון רצון לעזור והמון רעיונות מה לעשות עם המבנה. אבל זו לא החלטה שלי. היו"רית הארצית ראתה את המקום ולא מוכנה לאפשר להן להיכנס למבנה".

את תגובתה של עיריית ירושלים אגב לא הצלחנו לקבל כי דוברות העירייה אינה עובדת בחג. אבל סביר להניח שגם אחרי הפינוי לא תמהר העירייה להגיב. כך או כך וענונו מצידה רואה עצמה נבגדת.

 "במשך חודשים אנחנו במו"מ איתם. לקחנו מקום ששלוש שנים אף אחד לא נכנס אליו. הם לא יכלו לעשות שם כלום. רק לאחרונה הייתי אצלם בפגישה בת"א ונתנו לי להאמין שהכל הולך בכיוון הנכון. למה? אבל כדי לנתק את החשמל ייצטרכו להיכנס למבנה..." 

אחרי החגים ישובו פעילי "המעברה" לשיגרה הסיזיפית. פינוי, שוב פלישה, וכנראה עוד פינוי. אבל לפני זה ייצטרכו לפנות אותם מרחוב השומר 5. את הפינוי הפעם תוביל ההסתדרות, באמצעות הזרוע הנשית שלה, נעמת. כן, הפעם הגיע תורו של ארגון העובדים שהיה אמור לדאוג לתודעה המעמדית של הפרולטריון, לנסות לרסק אותה פעם נוספת. את התמונות הקשות של הפינויים ראינו כבר בשטרן ובפינסקר. אבל הם בסיזיפיות של מי שאין לו באמת ברירה ימשיכו להילחם על החיים ועל קורת הגג.

בסוכות תשבו שבעת ימים, או אולי כמה שנים...

"היה חורף. קור אימים. כולנו אנשים עם משפחות, גרים במבנים מאולתרים ברחוב". ממקם אותנו שרון בן דוד בתקופה ובמקום. הוא עובד עירייה, אב לשניים, באותם ימים היה יוצא בבוקר מהבקתה שבנה מקרשים בגן סאקר לעבודתו במחלקת התברואה של העירייה, וחוזר בערב לקלח את הילדים בשירותים הציבוריים בקור הירושלמי. בהמשך גם התענוג המפוקפק הזה נפסק. עיריית ירושלים סגרה את המים.  "ישבנו עם אנשי העירייה בניסיון למצוא פתרון" הוא משחזר, "כשבאמצע הישיבה אחד החברים קיבל טלפון, בתו בת ה- 14 ניסתה להתאבד. הוא עזב הכל. לא פשוט לחיות ברחוב".

מנסים להתחמם בחורף הירושלמי, מאהל גן סאקר

חצי שנה חלפה מאז שרון, משפחתו ושאר הדיירים במאהל גן סאקר עזבו את הרחוב, אבל הזכרונות לא מרפים לרגע. וודאי לא מהילדים. "לפני כמה זמן יצאנו לטיול אוהלים בכנרת" מספר שרון, "אמרתי לבן שלי ניקח אוהלים נישן על החוף, אבל הוא לא הבין, הוא שאל אותי, מה אבא? חוזרים לגור ברחוב?"

חצי שנה ברחוב זה אמנם כלום לעומת ארבעים שנה במדבר. אבל מדובר בטראומה לא פשוטה. אין ספק, אלוהים, (אם קיים) לא פראייר, הוא ניצח את כל אלילי הפרעונים בעשר מערכות, וכאילו הוציא כל אחד ואחת מאיתנו מארץ מצרים, אבל באותה המידה שהוא חזק, יש לו גם חוש הומור, או אולי פשוט בוחן מציאות לקוי. אחרי שהוליך אותנו ארבעים שנה במדבר, ביקש מאיתנו לחגוג גם על כך שגרנו  כל השנים הללו בסוכה.

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים:כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת -
לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל -
בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם!

בדיקה קצרה העלתה שאת החג חוגגים על הניסים שעשה לבני ישראל באותה תקופה. כאילו אמר, "אולי זרקתי אתכם ארבעים שנה אבל הגיע לכם, וחוץ מזה, לפחות דאגתי לכם באותה התקופה". אבל ללא מעט ישראלים  לא מגיע, ובכל זאת בעבורם מדובר בחג רלוונטי במיוחד. ולמרות שהוא אמור להיות שמח, ארעיות הדיור שמסמלת הסוכה אינה מעוררת אצלם שמחה כפי שדורשת רוח החג, וגם אלוהים, לא עושה רושם שדואג להם הפעם.

במרכז הקליטה במבשרת ציון ישנם תושבים הגרים במקום כעשור, אמנם  לא ארבעים שנה, אבל בהחלט מדובר בארעיות שהפכה מזמן לקבועה.  מעל הדירות הרקובות והקטנות לא חולפים ענני הכבוד האלוהי, ומי שמבקש למרוד במציאות כפי שמכתיבים אותה משרד הקליטה, הסוכנות ושליחיהן זוכה למקלחת של מים צוננין. בעצם לא למקלחת, כיוון שאת המים מנתקים למי שמעז לצאת כנגד המנהל, אבל לפחות התרעה לפני פינוי.



זנה ארגאווי, תושב מרכז הקליטה במבשרת ציון, אחד ממנהיגי המאבק זכה למכתב התראה לפני פינוי,  בתגובה שלחה האגודה לזכויות האזרח מכתב תשובה. גם המחלקה המשפטית של הסוכנות היהודית שלחה מכתב בחזרה לפיו הפינוי עומד בעינו. תאריך הפינוי כפי שננקב במכתב הראשון היה ה 7.9.12, מאז עברו כבר שלושה שבועות. ככל הנראה הצדדים מחכים "לאחרי החגים". במרכז הקליטה כבר מבטיחים לחזור להיאבק ולהפגין. "הפעם" אומר ארגאווי, "נפגין יחד עם עוד מאות מדיירי מרכזי הקליטה ברחבי הארץ בהפגנה משותפת בירושלים".

שרון, מיודעינו מחכה לחגים אחרים. פסח הוא הדד ליין שלו. אז הוא כבר מוכן, ייקח קרוואן נייד מחבר ויעבור עם המשפחה.

 לפני כחצי שנה ארז את משפחתו ועבר לדירה בגילה. רגע לפני שפונו בכוח על ידי עיריית ירושלים שביקשה להימנע ממבוכה במהלך מרתון ירושלים, נמצאה חבורה של אנשי עסקים שמימנו שכ"ד לשנה בעבור כל דיירי המאהל. אמנם לא היה פשוט למצוא בעל בית שיסכים לקבל משפחה שהגיעה מהרחוב שאת שכר הדירה משלמת קרן שאותה אינם מכירים, אבל בסוף הם נכנסו לדירה עליה אינם משלמים שקל. באפריל יסתיים ההסדר, וכבר עכשיו נחרד שרון כשהוא חושב מה יעשה ביום שאחרי. "שום דבר לא השתנה" הוא אומר בקול רועד. "המשכורות שלנו נשארו בדיוק כשהיו, גם עם מימון מלא של שכר דירה אנחנו לא סוגרים את החודש. שנינו עובדים, מגדלים שני ילדים, ופשוט לא מצליחים לשלם את החשבונות".

תושבי ליפתא הם כבר סיפור אחר לגמרי. בשנות החמישים שוכנו עולים מתימן וכורדיסטן בכפר הערבי הנטוש שהיה אז בשוליה של העיר. התושבים סבלו מחיות בר, עמדו אל מול קו הגבול וכל זאת בתנאים פיזיים ירודים ללא מים וחשמל. חלפו השנים, רובם פונו, שלוש עשרה משפחות החיות בסמוך לכביש מספר 1 נשארו בבתים שפעם היו סוכות והפכו עם השנים למבני קבע ראויים. אלא שלאחרונה גילו כי הם נחשבים לפולשים לבתיהם. חמישים שנה אחרי שזכו ברכוש מפוקפק שהשביח עצמו הגיעו אנשי ההון וביקשו להקים שכונה במקום ולפנות את התושבים.



גם במקרה שלפנינו מחכה יוני יוחנן ל"אחרי החגים". בדיון המתנהל בין הצדדים בבג"צ ביקש מנהל מקרקעי ישראל דחייה בדיון לאוקטובר, בינתיים כבר קיבלו הדיירים את תשובתה של עמידר לפיה היא אינה צד בדברים.

גם בעניינה של אתי חן עמידר איננה צד. את אתי פגשנו לפני כשנה וחצי במאהל "גן העצמאות"  ובהמשך ב"פינסקר 61". אם חד הורית לילד בן ארבע, חולת שחמת. נכה 60% הזוכה לקצבה מביטוח לאומי בסך 1700 שקלים. היא מתפרנסת מטיפול בקשישים. בנה סובל מהפרעות רגשיות, אבל המדינה אינה רואה בה כמי שזכאית לסיוע בדיור הציבורי. לו היו לה שני ילדים נוספים הייתה זכאית. אם אתם חושבים שמדובר בטיעון מניפולטיבי אתם מוזמנים להסתכל במגזר החרדי המביא ילדים לא רק מטעמי מצוות ודת, אלא גם תודות להטבות הכלכליות הנלוות. עכשיו תשאלו אם זהו הפתרון הרצוי?




אתי לא מרימה ידיים. השבוע דיברתי איתה, לבדוק היכן היא עומדת. מה מצבה, ומצאתי אותה בעיצום של ארגונים של עוד מחאה של תושבי השכונות. הפעם היא ביקשה להעמיד סוכה מול אחד ממשרדי הממשלה. ספק אם סוכה תצליח להזיז מישהו ממקום יושבו, שר אחד מכורסתו או אפילו צוות של אחד מערוצי התקשורת הגדולים. שרון לעומתה משתוקק להקים סוכה - לילדים, אבל לא יודע מהיכן ישיג את הכסף.

זהו רק מקבץ מקרי, בעיר אחת של כמה ממאבקי הדיור של השנה האחרונה. לא מדובר במאבקים של המעמד הבינוני שמבקש לקנות דירה, אלא של אלו שבעבורם סוכה היא אחת האופציות הרלוונטיות - לא רק בחג הקרוב.

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים:כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת -
לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל -
בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם!

המשל כחיים/ ממינכהאוזן לאחמדיניג'אד לביבי ובחזרה

מסביב לעולם בשלוש שנים

הפעם האחרונה שראיתי את מישאל בן עמי, הייתה לפני יותר מארבע שנים, אז הירבה להתראיין מתוקף תפקידו כיו"ר סניף הליכוד בירושלים על אחדותה של העיר בימים בהם עוד התקיים מו"מ עם הפלסטינים. הפעם קבעתי איתו בשער שכם, וכבר הייתי באיחור רב כשברכתי לשלום את אחד הסוחרים שהכרתי מכתבה שצילמתי  עם הזמר המזרחי, תמיר גל. "את מי אתה מצלם הפעם?" הוא שאל, "הפעם זה משהו שונה לגמרי" אמרתי כשחלף על פני מישהו ולחץ את ידי. בתחילה לא הבנתי מי הדמות הזו ומהיכן אני מכיר אותה. 

הצלם וציוד הצילום שסחבתי הפכו אותי קל לזיהוי, אבל בן עמי נראה כאדם שונה לגמרי ממה שזכרתי. זיכרון כידוע לכולנו יכול להטעות, ככה או ככה, אף אחת מהדמויות שפגשתי, זו של לפני ארבע שנים וזו של היום, לא התאימה לטייפקאסט של מרגל מטעם עצמו שבילה במועדוני סקס עם בכירים איראנים וכמי שהעביר מידע מודיעיני למוסד.  

פצצה מתקתקת, הוא ספרו של בן עמי המתאים לקלישאה "סיפור מתח חוצה יבשות ועוצר נשימה", המתאר את מסעו של בן עמי, לתוככי אימפריית הרשע של אירן בתחילת העשור הקודם. בשנות השלושים המוקדמות לחייו הוא מספר, התגרש ומצא עצמו זרוק ללא כל עוגן. הוא טס לצרפת שם מצא עבודה במפעל פלסטיק ואלומיניום, ומשם סחפו אותו חייו למסע מרתק ללבה של האליטה האיראנית. את אחמדיניג'אד הוא פגש בימים בהם היה רק מועמד לראשות עיריית טהרן, "פקיד שעשה רושם נחמד, אבל לא מעניין כשאתה יושב עם דמויות בכירות בהרבה בממשל האיראני"י

אחרי השיחה עמו נשארתי עם לא מעט סימני שאלה. הפשטות בה הצליח לחדור למתקני הגרעין ולממסד האיראני הותירה מקום לספקות רבות. גם העובדה ששום זכר מכל אותן שנים לא נשאר עוררה ספקות ותהיות, ובעיקר הדמות הנעימה הזו, לא התאימה לסיפורים עצמם. "ומצד שני" אמר לי הצלם, כשדיסקסנו את הדברים בדרכנו למערכת, "הרי דמות כל כך לא מתאימה לתפקיד זה בדיוק מה שיחפש כל מנגנון מודיעין". בן עמי כמובן לא פעל מטעם המוסד, אלא רק מטעם עצמו, אבל אולי באמת בתמימותו ונחמדותו יכול היה "לעבוד" על כולם. הרי אפילו שלא פעם פקפקנו באמיתות הדברים, אף פעם לא התרגז, תמיד נשאר נעים ומחוייך, אולי דווקא תכונה זו הצליחה לגרום לו להפיל את כל הגדרות?




ואולי כל זה בכלל לא משנה? אולי סיפור טוב בכלל לא חשוב אם הוא אמיתי או לא. אולי, דווקא השקרים הופכים את האמת לבדיה.

המשל כחיים

הברון קרל הירונימוס פרידריך פון מינכהאוזן, הלא הוא "הברון מינכהאוזן" היא, כך מסתבר אחרי שיטוט קצרצר באינטרנט, דמות אמיתית, בשר ודם. מינכהאוזן, אם לסמוך על גוגל ויקיפדיה ועוד כמה מחבריהם, היה אציל גרמני (1720-1797), ששירת במשמר הקיסרי ואף פגש בנסיכה סופיה אוגוסטה פרדריקה, שהייתה בדרכה להינשא ליורש העצר הרוסי, והפכה ברבות הימים לקיסרית קתרינה הגדולה.

הוא הצטרף לצבא הרוסי, השתתף בשתי מערכות נגד הטורקים וב-1750 שב לגרמניה, חזר לנחלת אבותיו בחבל ארץ משמים. בהיותו איש שיחה בעל דמיון עשיר ומשועמם מאד, נהג לשעשע אנשים, ובעיקר את עצמו בסיפורי מעשיות שונות. מי שנתן לו חיי נצח היה שקרן אחר, רודולף אריך ראספה, מחבר הספר "הרפתקאותיו המופלאות של הברון מינכהאוזן", שהוסיף על סיפוריו שהתפרסמו גם בעיתון לא מעט בדיות משל עצמו. את עלילותיו של מינכהאוזן פירסם באנגלית, ב 1786 תרגם גוטפריד אוגוסט בירגר את גרסת ראספה בחזרה לגרמנית וזו הגרסה המוכרת שם עד היום. דווקא ממנה, ולא מהמקור תורגמה הגרסה העברית (ב 2011 תורגם לעברית המקור האנגלי).
בהערת שוליים נאמר שלהיות מינכהאוזן זה לא רע. לכולנו תפיסה מסויימת של מציאות שלא מסתדרת עם העולם. ומה אם פשוט היינו מתעלמים מכך. מה אם כולנו יכולנו להיות ברונים, אצילים שחיים את חייהם ללא שום חובה לעולם או למציאות. הרי שקר שמאמינים בו מפסיק להיות שקר ומתחיל להיות המציאות. 

כנראה שפשוט יש את מי שנולדו עם התכונה הזו, שאני באופן אישי מתקנא בה, שיכולים להמציא להם עולם נוח. לא פעם אתה רואה אנשים חסרי כל מודעות עצמית, שבזכות אותה חוסר מודעות הם חסרי עכבות ומעצורים. הם ניחנים באמביציה ובטחון עצמי מעוררי השתאות בשילוב עם חוסר איום על הסביבה בזכות טמטומם. שילוב נדיר זה מצליח לפלס להם דרך במעלה הסולם המקצועי

מינכהאוזן כמנהיג

בכל מקרה, מינכהאוזן המסכן, מספר הסיפורים בעל חוש ההומור נחרט בתודעה הקולקטיבית כשקרן, אבל לאחרונה, בעולם הפוסטמודרני שלנו, הוא עושה קאמבק בהצגות ובסרטים, והפעם הוא מגיע על תקן של אינדיבידואליסט, כמי שלא נותן לנורמות המקובלות לשבור את תפיסת העולם שלו. וכאן נעוצה הסכנה האמיתית.

מינכהאוזן החדש יכול לעמוד בראש מדינה ולספר סיפורים פעם אחר פעם. פעם יהיה זה סיפור לא מזיק כמו הצעה שקיבל להיות שר אוצר של מדינה אירופית, כמו למשל... אהה... אולי... אהה... איטליה, וסירב.
פעם אחרת זה יהיה סיפור קצת מזיק, כשהמדינה תכחיש שתקפה כור במדינת אויב, והוא כראש אופוזיציה יהיה אינדיבידואליסט, וייבחר לספר כי שותף ואף תמך בהפצצה.
והוא יהיה כל כך אינדיבידואליסט שלא יקשיב לאנשי הבטחון שיעמדו על דעתם, שתקיפה של מדינה אחרת באיזור המבקשת להקים כור גרעיני היא טעות.
וכן, בסופו של דבר אולי פעם, אפילו יישתמש בסיפורו של סופר ישראלי שחדר לאימפריית הרשע כדי לשכנע את כולנו שצריך לתקוף מדינה באיזור המתכוונת לחסל את מדינת היהודים. הרי זה כתוב שחור על גבי לבן ואפילו תורגם לשמונה שפות. מה לא נקשיב?

פוסטינור? לא, פוסט-הולדת

אם מופז לא היה עושה את אחד המהלכים התמוהים ביותר בפוליטיקה הישראלית, שלא לומר הזויים, עכשיו היינו כבר אחרי מדגמי הבחירות. הפרשנים היו יושבים באולפן, שורפים זמן אוויר, האיום האיראני לא היה מרחף מעל ראשינו ולא מעט צוותים היו מתרוצצים במטות המפלגות, מנסים ללקט דוברים שיסכימו לדבר בשעות הגורליות בהן העתיד איננו לגמרי בהיר. אבל בבחירה רגעית אחת הפך היום הדרמטי, לעוד יום על לוח השנה האזרחי.

היום יום הולדתי ה-37. שלוש שנים בלבד לפני ארבעים המאיים. עד היום ימי ההולדת לא היו מאד סמליים עבורי, אף פעם לא הבנתי את החשיבות שייחסו לגיל. אבל ככל שחולפות השנים והפוטנציאל שלא מומש כבר בתיכון ממשיך שלא להתממש, גם בעבורי הופך הגיל לעניין מוחשי.
לא יודע איך דמיינתי את עצמי בגיל 37 לפני נגיד 15 שנה, בטוח לא חשבתי שאדשדש במימיה העכורים של התקשורת המקומית, אבל גם לא דמיינתי את עצמי כאב לשלושה.

בשנים האחרונות לא רק שלא התקדמתי מבחינה מקצועית, אולי אפילו הלכתי אחורה, הנחמה היחידה בעבורי במגרש זה היא כי עליתי בעקביות בקומות, פעם המערכת שלי שכנה בקומה 4, בהמשך בקומה 5 והיום אני לוחץ במעלית על הכפתור הנושא את הספרה 6. עם פתיחת דלתות המעלית אני מתגלגל עם האופניים, פותח את דלת המערכת ומצלצל בפעמון כאומר הגעתי (מי אמר שאני לא יודע לעשות כניסה?).

ואם כבר במעליות וכניסות עסקינן, בחיי לא אשכח את הסיטואציה הבאה, הייתי בן 5 אולי, כשאבי ואני עלינו במעלית במלון בחיפה, כשביקרנו בכנס בו השתתף אבי. המעלית נפתחה וזוג צעיר (שאז נראה לי מבוגר) נכנס פנימה. הבחורה הסתכלה בי  בחיוך מוקסם, ואני נצמדתי לרגלו של אבי (כדרך שעושות בנותיי כשהן נבוכות), ואמרה "איזה יופי, נכד מטייל עם סבו". בזמן בו התכווצתי כולי מבפנים,  עזבתי את ברכו של אבי ואמרתי בגאווה "הוא לא סבא שלי, הוא אבא שלי" כשכולי נושא את עלבונו. מאז אני יודע תמיד לדקלם את הפרט הביוגרפי המתמיה - אבי היה בן 52 כשנולדתי!

בדרכי לאסוף את בני הקטן מהגן, כששתי בנותיי במכונית מצאתי עצמי חושב עליו, על אבי, בחום, בערגה. מעולם לא ציפיתי לטלפון ממנו שיתקשר לברך אותי למזל טוב. סביר להניח שתמיד היה עושה כן (אחרי שאמי הזכירה לו), אבל אפילו האקט הסמלי לא נצרב במוחי. והוא באמת לא היה חשוב, כי בשוכחי אותו אני רק מציין את נפקדותו התמידית. הוא תמיד היה נוכח ואיננו.
בהמשך היום ישבתי בשיעור הבלט הראשון של בתי האמצעית, כשבני הקטן יושב על ברכיי (יותר נכון מנסה לברוח מברכיי  להשתולל על הפרקט), ונזכרתי בחוג הג'ודו ממנו הייתי מבריז דרך קבע (אחרי שהמורה בהומור שבאותם זמנים לא הוליד כותרות בעיתונים, הוריד את מכנסיי והשאיר אותי בתחתונים מול כל הילדים). אמנם הייתי בן 7 או 8 ולא בן 4 כמו בתי, אבל החוויה נצרבה כהשפלה אותה ביקשתי שלא לחוות יותר בחיי.
אף פעם לא הבנתי איך  לא ידעוהוריי שהפסקתי ללכת לחוג, אבל בשנים האחרונות גיליתי כי ידעו גם ידעו, וגם על המקרה. אבי, מספרת אמי, הזדעזע בשבילי. אבל לא טרח לתבוע את עלבוני ולהעמיד את המורה במקומו, חשבתי לעצמי וחיבקתי את בני.

רק לפני שבע שנים זו הייתה אחת החששות הגדולה שלי - האבהות. איזה מין אב אהיה, ואיך אתסבך את ילדיי. אבי סיפק לי המון גאווה, הקריירה שלו אמנם כבר הייתה אחרי שיאה, ובכל זאת גם בילדותי המאוחרת היה דמות מוכרת ובכירה בעולם התקשורת הישראלי (וגם היום מפעם לפעם אני גאה לזרוק את שמו לעיתונאים מתקופתו), אבל בעוד שמעולם לא הצלחתי לשחזר את הצלחתו, נוכחותו הנפקדת לא השאירה מודל לאבהות, והייתי צריך להמציאה מחדש.

ואולי שם טמון היה כוחו. המקום היחיד בו באמת נכח היה "המקצועי". בעוד שאני פותח שיחה ב"היי, זה אורי... (פאוזה) ארליך..." כמי שבטוח שאף אחד אינו מכיר אותו גם אם מדובר בגורם שברור שהמספר שלי מופיע על הצג שלו,  אפילו בשנותיו המאוחרות, כששמו כבר לא הלך לפניו הוא התחיל כל שיחה ב"שלום, מדבר שמשון ארליך!!!" כמצפה שכל הדלתות ייפתחו עכשיו בפניו. לעומת זאת מעולם לא פנה אלי באותו טון בטוח ואמר "היי זה אבא!!!".  תמיד נלווה לפנייה הזו חיוך ביישני, חושש. כאילו דואג שיגלו שהתחפש, כמעט היה צריך להחזיק ברגלו של מישהו מהמבוכה שעליה כיסה בצחוק גדול.

בעוד שלי לא היה מודל, לו כנראה היה מודל גרוע שאותו חשש לשחזר. האבהות הייתה לבטח גם אחת החששות הגדולות שלו, גם אם לא היה מודע להן. אבל בעוד שלא השאיר לי סנטימטר במגרש המקצועי, הוא פינה לי את כל השולחן בזירה האבהית.

דווקא היום, ממקום שכל כך שלם באבהות, במשפחה שיצרתי לי, בזוגיות עם אשתי, דווקא ממקום זה אני יכול למצוא מקום להמון סלחנות לאבי. לכאב על האבהות לה כנראה זכה, על הכוחות שמצא לא לשחזר את מה שהכיר גם אם הדרך הייתה בהימנעות מיצירת אבהות חדשה. להודות על היציבות שכן הקנה, ולהיזכר במגע השפתיים שלי על הזיפים הקשים שלו, ועל הרגעים בהם הרצה לי על היסטוריה ועל משחקי השח. וגם למקום של סלחנות לעצמי. על פרופורציות. גם אם אינני במקומות המקצועיים בהם דמיינתי שאהיה לפני 15 שנה, אני במקומות רגשיים שעליהם ילד בן 22 מעולם לא היה חושב.