עשרים סנטימטר

שמשון ארליך/אבא ז"ל 1923-2009

לפני כמה חודשים נסעתי באוטו, בדרכי לכתבה על חילול אתר ההנצחה של גבעת התחמושת. האזור תמיד מחזיר אותי לילדותי וכך גם אותה פעם. נהג ברכב לידי צפצף וביקש הכוונה, ואני אמנם טוב בכוונות, אבל גרוע בכיוונים שלחתי אותו למקום אחר. בצומת הבאה כשגיליתי את הטעות חייכתי לעצמי במבוכה. ובאווירה הנוסטלגית של השכונה זיהיתי את צחוקו של אבי בוקע מגרוני. באותו רגע הבנתי שאחרי שהקרובים לנו מתים, הם ממשיכים לחיות לא רק בזכרוננו, אלא ממש בתוכנו.

לפני שלוש שנים פחות כמה ימים קיבלתי sms מאחותי: "אבא במצב לא טוב. הוא מאושפז". כתבה ולא הוסיפה. התקשרתי וגיליתי שאבי גוסס. בשנים האחרונות לחייו ראיתי אותו פעמים ספורות. אודה על האמת, לא התגעגעתי. כל חיי כשהייתי אומר הוריי הייתי מתכוון לאמי. הוא היה עושה כל דבר שהייתי מבקש, אבל אף פעם לא ביקשתי והוא לא יזם. אבי אהב אותי, אני יודע, גם אני אותו, אבל שנינו מרחוק.

בין עולמי לעולמו היו עשרים סנטימטרים, אבל מעולם לא צלחתי אותם. חדרי וחדר עבודתו היו חדר אחד שחולק, ובכדי שיהיה אור ואוויר בחדרו השאירו רווח בקיר, גובהו עשרים סנטימטר. בזכרוני אני מטפס על הקיר ומגיע לגג הארון שבחדרו, שם עמדו מכונות כתיבה ישנות ודפים זרוקים, מחייך חיוך של ילד ומקווה לקבל הד חוזר, אבל אבי שקוע בעבודתו רוכן על הדפים ומקליד במכונת הכתיבה. ואני חוזר לרצפה דרך שולחן העבודה האדום שהיה בחדרי. לעיתים היה אבי מכתיב ידיעות לאמי, אז הייתי זוכה לחיוך ומילים חמות, שלה כמובן.

הוא היה מושא להערצתי, בימי המחיקון, בהם הטלוויזיה הייתה בשחור לבן, והתכנית מוקד היתה ה"תכנית" הוא היה מופיע בה כמראיין מעת לעת, אז הייתי זוכה להישאר עד מאוחר וצופה בו בטלוויזיה. בעיתון הייתי רואה את שמו וידעתי תמיד שאבי "איש חשוב". תמיד היה לי ברור שאלך בדרכו, אבל איכשהו התרחקה הדרך. במשך שנים עבדתי במסילה, ואת ההזדמנויות שנפלו בחלקי בעולם העיתונות לא ניצלתי. אולי זה באמת אף פעם לא היה ייעודי. 

אמי אמרה לי באותן שנים שאני מפחד להתמודד מולו, פן אובס. לאור קריאת התיגר ניסיתי שוב את כוחי. נכנסתי לעולם אבל את הצלחתו אף פעם לא שיחזרתי, כנראה גם לא אשחזר.

הטור באתר "הארץ"

אבי התעקש שאנו דומים, שחוסר הבטחון שבבסיסנו זהה. אולי הוא צודק, יותר נכון צדק. אבל את חוסר ביטחונו תיעל אבי להצלחה מקצועית ואילו אני לקחתי את הדברים למקומות שונים לחלוטין. בטוח שהעובדה שמדובר בדורות שונים השפיעה מאד על ההבדל בין אבהותו לאבהותי, והרבה יותר מכך ההיסטוריה האישית הקשה שלו, עליה לא דיבר מעולם, ובטח העובדה שנולדתי כשהיה בין 52 מיצבה את יחסיי איתו בצורה שונה לגמרי מיחסיי עם בנותיי ועם בני. בטוח גם שחרף כל מאמציי שלא לעשות כן, אפגע בהם בצורה כזו או אחרת. אבל לעולם לא אהיה הורה נפקד כמו אבי, כזה שתמיד נמצא, ובכל זאת אף פעם איננו.

ולמרות כל זאת, היום, שלוש שנים לאחר מות אני חייב להודות שאני מלא תודה לאבי. שעל ערש דווי, רגע לפני לכתו היה לארג', והאהבה שהייתה בו אפשרה לו בצעד מיוחד לתת לי לחצות את עשרים הסנטימטרים, לחייך חזרה ולתת את המקום שלא נתן כל חיי. לבקש סליחה ולהודות שלא היה האב שהייתי צריך. זה כל מה שהייתי צריך.

החיים לא הוגנים. דווקא לאמי שנתנה והקדישה כל חייה מופנה כל הכעס, ואילו אבי שלא היה שם כשהייתי צריך זוכה למקום כל כך חם. אבל מי אמר שיש צדק. אבי תמיד חיפש אותו ולא מצא. אני מצאתי אותו רגע לפני שהפסיק לחפש.

אני ואבי