יום שלישי, 5 ביוני 2012

חרדת זרים/ילד של אמא

חבוק

אני בטוח שכולם חוו את זה, הפליאה לנוכח דמעה זולגת, או בכי כבוש של אב, לנוכח סצנה סנטימנטלית בסרט הוליוודי. לא משנה כמה פעמים חזרה על עצמה החוויה היא הצליחה לעורר את השתאותי כל פעם מחדש. עשרות שנים אחר כך אני מוצא עצמי בסיטואציה מוזרה מול בנותיי, כשאני מסתיר דמעה, או כובש התרגשות עמוק בגרון עת אני מקריא להן סיפור לפני השינה.

לפעמים כהורה אתה נדהם כיצד הוריך לא הבינו דברים בסיסיים. לפרקים אתה מלא כעס על כך ולפעמים רחמים. השבוע הביאה, כמדי שבוע, בתי הגדולה ספר מהגן, הפעם היה זה ספרה של צרויה שלו "ילד של אמא". עמדתי במטבח והכנתי ארוחת ערב כששמעתי את אשתי מקריאה את הסיפור.

תקציר הסיפור הוא שאמו של גור אומרת לו תמיד כמה הוא הכי. הכי יפה, הכי חכם, הכי גבוה. אבל כשגור מגיע לגן הוא נוכח כי נועה גבוהה יותר, מיכאל יפה יותר, והוא גם סובל מנחת זרועו של איתמר - הילד החזק ביותר. גור נואש מאמו שאינה רואה את התמונה נכוחה, עד שלבסוף הוא רואה ילד מכוער עם נזלת באף שאמו אומרת לו שהוא הכי יפה בעולם. אז מסבירה לו אמו שבעבור כל אמא ילדה הוא "הכי בעולם".

"כל מי שרואה את גור אומר מיד - 
זה ילד של אמא!
גור שומע ומתפלא איך הם יודעים?
היא לא יודעת שגור מפחד שהיא תראה ציורים של ילדים אחרים על הקיר ותגלה שהם מציירים יפה ממנו, מפחד שהיא תראה את נועה ותגלה שהיא יותר גבוהה ממנו. הוא מפחד שאם אמא שלו תגלה שהוא לא הכי יפה והכי חכם היא כבר לא תאהב אותו הכי בעולם. 



מצאתי עצמי עם גרון חנוק, כל כך נכון וכל כך פשוט. התמלאתי שמחה בעבור גור שבסוף יודע שאוהבים אותו, שגם אם מיכאל מצייר יפה יותר, ונועה גבוהה יותר ואיתמר חזק יותר, הוא עדיין הכי אהוב בעולם. וכל כך שמחתי שהוא לא מפחד יותר ויודע לענות למיכאל שברוע אופייני של ילד בז לציורו.

אני לא ידעתי. גם לי אמרו חזור ואמור שאני הכי. הכי חכם, הכי יפה, אבל ההכי הזה לא היה יחסי, בשבילה, אלא אבסולוטי. כי מה שהיא אמרה היה הכל. וזה מה שהחזיק אותי/אותה ביחד. כי הייתי ההמשך שלה, ההמשך שהעיד עליה יותר מעליי. וזה מה שהשאיר אותה לא בודדה בעולם. בדיוק כמו שאביה ראה בה כשלו, ולא אותה.
וכשאין הפרדה, ואין זהות, העולם מאיים הרבה יותר. הזולת הוא הגיהנום אמר סארטר, אבל את הבחילה הקיומית האמיתית מקבלים כשמבינים את החופש האינסופי את הבדידות והאחריות שכרוכים בכך.

ואז נזכרתי בספר ילדים נוסף, "חבוק" של דוד גרוסמן, בו מתואר ילד המגלה כי הוא יצור חד פעמי:


"אני לא רוצה להיות רק אחד כמוני בכל העולם!" אמר בן.
"למה לא? זה נפלא שאתה כל כך יחיד ומיוחד!" אמרה אמא
 "אבל אני לבד ככה!". אמר בן.




לא מעט מנגנוני הגנה מנסים לתת פתרון לחרדה הזו. במשך שנים הייתי כלוא במנגנוני רציונליזציה (טיעונים רציונליים שמסתירים מוטיבציה אי רציונלית)  ואינטלקטואליזציה (הרחקה של החרדה דרך דיבור אינטלקטואלי - קצת כמו עכשיו) של החרדה הזו. יכולתי להסביר ולדבר על מקורות הקשר, על ההיסטוריה שלו ומהיכן הדברים באים, לפעמים הרבה יותר טוב ומדוייק מהיום, אבל לא העזתי לגעת בדברים.
גם אמי לא יכלה. אבל בפשטות של ספר ילדים הצליחה אמו של בן שאינה כלואה באותן חרדות לתמצת את הסוד:


"מכל אחד יש רק אחד," אמרה אמא.
"אז כולם לבדם?"
"כולם קצת לבדם, אבל הם גם ביחד. הם גם לבדם וגם ביחדם."
"איך אפשר גם וגם?"
"הנה אתה, אחד ויחיד," אמרה אמא, וגם אני אחת ויחידה,
אבל אם כעת אחבק אותך,
אתה לא תהיה לבד, ואני לא אהיה לבד."
"אז כן, תחבקי אותי," אמר בן, והתרפק על אמא. 


בעבורי החיבוק לא היה מקום של יחד, אלא מקום של בדידות. מקום שבולע את הייחודיות והעצמאות, מקום של נתינה ולא של קבלה. המחיקה העצמית יצרה תחושות של ניכור וזרות מעצמי, עד לכדי הפיכתו ל"אני מטאפיזי", כזה שלא קיים בחלל ובזמן אלא כרעיון מופשט ועמו תהומות של כאב ועצבות. אצל חלק, "הגיהנום של האחר" הופנם, והמלחמה התחוללה פנימה, אחרים מאמינים כי ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, ירי לכל הכיוונים, נגד כל אחר, נגד כל זר.


זר לא יבין זאת

גל הגזענות הנוכחי נולד אצל קורבנות החברה הישראלית. בעוד הזר מבחינתם היה עד עכשיו זה שמחבק ומוחק,  עכשיו הגיע לו זר חדש, זר חלש, זר שזרותו נוכחת פיזית. במשך שנים הם נשכו שפתיים, מנגנוני ההגנה וההדחקה שסיגל לעצמו הציבור החלש והמדוכא איימו להתפורר ועכשיו הם יכולים להתיק את זעמם.
אותו ציבור שמשך עשרות שנים החניק את זהותו, ונדחק גם למעמד הסוציו אקונומי הנמוך משחרר את כעסו. אבל הוא עדיין חלש ולא מעז להציף את הדברים. הוא ממשיך להשתמש במנגנוני הגנה ומתיק את זעמו מהזר המדכא, לזר המדוכא.

לפעמים כאזרח אתה נדהם כיצד נבחרי הציבור לא מבינים דברים בסיסיים. לפרקים אתה מלא כעס על כך ולפעמים רחמים. למשל מיכאל למרות היותו (בן) ארי, די חרד. הוא אמנם ד"ר, אבל עדיין מרגיש שהוא לא הכי. לא הכי חכם, לא הכי יפה, ולמרות כורסתו בכנסת, לא הכי ישראלי. אחרת למה הוא עדיין עושה התקה מהממסד דווקא לזר? למה כמה שחורים מאיימים כל כך על זהותו?
וגם מירי מרגישה לא הכי, לא הכי יפה, לא הכי נקייה, אחרת מדוע חשבה שלוקח יומיים לנקות את הבריכה "מהזוהמה" של הזר.  או אלי, שחושב שכל מי שהוא פרענק, אה, סליחה, שחור, הוא נושא מחלות. אגב, גם יוליה לא מרגישה משהו, אחרת מדוע כדי להרגיש בטוחה היא צריכה לשלוח את "השמאל" למחנות?
 לפעמים אתה מצטער שאמא של  בן, מספרו של גרוסמן לא הייתה אמא שלהם. היא הייתה נותנת להם חיבוק ואומרת שהם קצת יחד, וקצת לבד. אבל אולי הפתרון הוא הרבה יותר פשוט. אולי מישהו יעשה להם מנוי לספרייה, לא משהו רציני, סתם ספריית ילדים, זה יכול לתת לחבר'ה שם קצת פרופורציות.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה