יום חמישי, 27 בספטמבר 2012

בסוכות תשבו שבעת ימים, או אולי כמה שנים...

"היה חורף. קור אימים. כולנו אנשים עם משפחות, גרים במבנים מאולתרים ברחוב". ממקם אותנו שרון בן דוד בתקופה ובמקום. הוא עובד עירייה, אב לשניים, באותם ימים היה יוצא בבוקר מהבקתה שבנה מקרשים בגן סאקר לעבודתו במחלקת התברואה של העירייה, וחוזר בערב לקלח את הילדים בשירותים הציבוריים בקור הירושלמי. בהמשך גם התענוג המפוקפק הזה נפסק. עיריית ירושלים סגרה את המים.  "ישבנו עם אנשי העירייה בניסיון למצוא פתרון" הוא משחזר, "כשבאמצע הישיבה אחד החברים קיבל טלפון, בתו בת ה- 14 ניסתה להתאבד. הוא עזב הכל. לא פשוט לחיות ברחוב".

מנסים להתחמם בחורף הירושלמי, מאהל גן סאקר
חצי שנה חלפה מאז שרון, משפחתו ושאר הדיירים במאהל גן סאקר עזבו את הרחוב, אבל הזכרונות לא מרפים לרגע. וודאי לא מהילדים. "לפני כמה זמן יצאנו לטיול אוהלים בכנרת" מספר שרון, "אמרתי לבן שלי ניקח אוהלים נישן על החוף, אבל הוא לא הבין, הוא שאל אותי, מה אבא? חוזרים לגור ברחוב?"

חצי שנה ברחוב זה אמנם כלום לעומת ארבעים שנה במדבר. אבל מדובר בטראומה לא פשוטה. אין ספק, אלוהים, (אם קיים) לא פראייר, הוא ניצח את כל אלילי הפרעונים בעשר מערכות, וכאילו הוציא כל אחד ואחת מאיתנו מארץ מצרים, אבל באותה המידה שהוא חזק, יש לו גם חוש הומור, או אולי פשוט בוחן מציאות לקוי. אחרי שהוליך אותנו ארבעים שנה במדבר, ביקש מאיתנו לחגוג גם על כך שגרנו  כל השנים הללו בסוכה.

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים:כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת -
לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל -
בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם!


בדיקה קצרה העלתה שאת החג חוגגים על הניסים שעשה לבני ישראל באותה תקופה. כאילו אמר, "אולי זרקתי אתכם ארבעים שנה אבל הגיע לכם, וחוץ מזה, לפחות דאגתי לכם באותה התקופה". אבל ללא מעט ישראלים  לא מגיע, ובכל זאת בעבורם מדובר בחג רלוונטי במיוחד. ולמרות שהוא אמור להיות שמח, ארעיות הדיור שמסמלת הסוכה אינה מעוררת אצלם שמחה כפי שדורשת רוח החג, וגם אלוהים, לא עושה רושם שדואג להם הפעם.

במרכז הקליטה במבשרת ציון ישנם תושבים הגרים במקום כעשור, אמנם  לא ארבעים שנה, אבל בהחלט מדובר בארעיות שהפכה מזמן לקבועה.  מעל הדירות הרקובות והקטנות לא חולפים ענני הכבוד האלוהי, ומי שמבקש למרוד במציאות כפי שמכתיבים אותה משרד הקליטה, הסוכנות ושליחיהן זוכה למקלחת של מים צוננין. בעצם לא למקלחת, כיוון שאת המים מנתקים למי שמעז לצאת כנגד המנהל, אבל לפחות התרעה לפני פינוי.



זנה ארגאווי, תושב מרכז הקליטה במבשרת ציון, אחד ממנהיגי המאבק זכה למכתב התראה לפני פינוי,  בתגובה שלחה האגודה לזכויות האזרח מכתב תשובה. גם המחלקה המשפטית של הסוכנות היהודית שלחה מכתב בחזרה לפיו הפינוי עומד בעינו. תאריך הפינוי כפי שננקב במכתב הראשון היה ה 7.9.12, מאז עברו כבר שלושה שבועות. ככל הנראה הצדדים מחכים "לאחרי החגים". במרכז הקליטה כבר מבטיחים לחזור להיאבק ולהפגין. "הפעם" אומר ארגאווי, "נפגין יחד עם עוד מאות מדיירי מרכזי הקליטה ברחבי הארץ בהפגנה משותפת בירושלים".

שרון, מיודעינו מחכה לחגים אחרים. פסח הוא הדד ליין שלו. אז הוא כבר מוכן, ייקח קרוואן נייד מחבר ויעבור עם המשפחה.



 לפני כחצי שנה ארז את משפחתו ועבר לדירה בגילה. רגע לפני שפונו בכוח על ידי עיריית ירושלים שביקשה להימנע ממבוכה במהלך מרתון ירושלים, נמצאה חבורה של אנשי עסקים שמימנו שכ"ד לשנה בעבור כל דיירי המאהל. אמנם לא היה פשוט למצוא בעל בית שיסכים לקבל משפחה שהגיעה מהרחוב שאת שכר הדירה משלמת קרן שאותה אינם מכירים, אבל בסוף הם נכנסו לדירה עליה אינם משלמים שקל. באפריל יסתיים ההסדר, וכבר עכשיו נחרד שרון כשהוא חושב מה יעשה ביום שאחרי. "שום דבר לא השתנה" הוא אומר בקול רועד. "המשכורות שלנו נשארו בדיוק כשהיו, גם עם מימון מלא של שכר דירה אנחנו לא סוגרים את החודש. שנינו עובדים, מגדלים שני ילדים, ופשוט לא מצליחים לשלם את החשבונות".

תושבי ליפתא הם כבר סיפור אחר לגמרי. בשנות החמישים שוכנו עולים מתימן וכורדיסטן בכפר הערבי הנטוש שהיה אז בשוליה של העיר. התושבים סבלו מחיות בר, עמדו אל מול קו הגבול וכל זאת בתנאים פיזיים ירודים ללא מים וחשמל. חלפו השנים, רובם פונו, שלוש עשרה משפחות החיות בסמוך לכביש מספר 1 נשארו בבתים שפעם היו סוכות והפכו עם השנים למבני קבע ראויים. אלא שלאחרונה גילו כי הם נחשבים לפולשים לבתיהם. חמישים שנה אחרי שזכו ברכוש מפוקפק שהשביח עצמו הגיעו אנשי ההון וביקשו להקים שכונה במקום ולפנות את התושבים.



גם במקרה שלפנינו מחכה יוני יוחנן ל"אחרי החגים". בדיון המתנהל בין הצדדים בבג"צ ביקש מנהל מקרקעי ישראל דחייה בדיון לאוקטובר, בינתיים כבר קיבלו הדיירים את תשובתה של עמידר לפיה היא אינה צד בדברים.

גם בעניינה של אתי חן עמידר איננה צד. את אתי פגשנו לפני כשנה וחצי במאהל "גן העצמאות"  ובהמשך ב"פינסקר 61". אם חד הורית לילד בן ארבע, חולת שחמת. נכה 60% הזוכה לקצבה מביטוח לאומי בסך 1700 שקלים. היא מתפרנסת מטיפול בקשישים. בנה סובל מהפרעות רגשיות, אבל המדינה אינה רואה בה כמי שזכאית לסיוע בדיור הציבורי. לו היו לה שני ילדים נוספים הייתה זכאית. אם אתם חושבים שמדובר בטיעון מניפולטיבי אתם מוזמנים להסתכל במגזר החרדי המביא ילדים לא רק מטעמי מצוות ודת, אלא גם תודות להטבות הכלכליות הנלוות. עכשיו תשאלו אם זהו הפתרון הרצוי?




אתי לא מרימה ידיים. השבוע דיברתי איתה, לבדוק היכן היא עומדת. מה מצבה, ומצאתי אותה בעיצום של ארגונים של עוד מחאה של תושבי השכונות. הפעם היא ביקשה להעמיד סוכה מול אחד ממשרדי הממשלה. ספק אם סוכה תצליח להזיז מישהו ממקום יושבו, שר אחד מכורסתו או אפילו צוות של אחד מערוצי התקשורת הגדולים. שרון לעומתה משתוקק להקים סוכה - לילדים, אבל לא יודע מהיכן ישיג את הכסף.

זהו רק מקבץ מקרי, בעיר אחת של כמה ממאבקי הדיור של השנה האחרונה. לא מדובר במאבקים של המעמד הבינוני שמבקש לקנות דירה, אלא של אלו שבעבורם סוכה היא אחת האופציות הרלוונטיות - לא רק בחג הקרוב.


בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים:כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת -
לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל -
בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם!


יום שישי, 21 בספטמבר 2012

המשל כחיים/ ממינכהאוזן לאחמדיניג'אד לביבי ובחזרה

מסביב לעולם בשלוש שנים

הפעם האחרונה שראיתי את מישאל בן עמי, הייתה לפני יותר מארבע שנים, אז הירבה להתראיין מתוקף תפקידו כיו"ר סניף הליכוד בירושלים על אחדותה של העיר בימים בהם עוד התקיים מו"מ עם הפלסטינים. הפעם קבעתי איתו בשער שכם, וכבר הייתי באיחור רב כשברכתי לשלום את אחד הסוחרים שהכרתי מכתבה שצילמתי  עם הזמר המזרחי, תמיר גל. "את מי אתה מצלם הפעם?" הוא שאל, "הפעם זה משהו שונה לגמרי" אמרתי כשחלף על פני מישהו ולחץ את ידי. בתחילה לא הבנתי מי הדמות הזו ומהיכן אני מכיר אותה. 

הצלם וציוד הצילום שסחבתי הפכו אותי קל לזיהוי, אבל בן עמי נראה כאדם שונה לגמרי ממה שזכרתי. זיכרון כידוע לכולנו יכול להטעות, ככה או ככה, אף אחת מהדמויות שפגשתי, זו של לפני ארבע שנים וזו של היום, לא התאימה לטייפקאסט של מרגל מטעם עצמו שבילה במועדוני סקס עם בכירים איראנים וכמי שהעביר מידע מודיעיני למוסד.  

פצצה מתקתקת, הוא ספרו של בן עמי המתאים לקלישאה "סיפור מתח חוצה יבשות ועוצר נשימה", המתאר את מסעו של בן עמי, לתוככי אימפריית הרשע של אירן בתחילת העשור הקודם. בשנות השלושים המוקדמות לחייו הוא מספר, התגרש ומצא עצמו זרוק ללא כל עוגן. הוא טס לצרפת שם מצא עבודה במפעל פלסטיק ואלומיניום, ומשם סחפו אותו חייו למסע מרתק ללבה של האליטה האיראנית. את אחמדיניג'אד הוא פגש בימים בהם היה רק מועמד לראשות עיריית טהרן, "פקיד שעשה רושם נחמד, אבל לא מעניין כשאתה יושב עם דמויות בכירות בהרבה בממשל האיראני"י

אחרי השיחה עמו נשארתי עם לא מעט סימני שאלה. הפשטות בה הצליח לחדור למתקני הגרעין ולממסד האיראני הותירה מקום לספקות רבות. גם העובדה ששום זכר מכל אותן שנים לא נשאר עוררה ספקות ותהיות, ובעיקר הדמות הנעימה הזו, לא התאימה לסיפורים עצמם. "ומצד שני" אמר לי הצלם, כשדיסקסנו את הדברים בדרכנו למערכת, "הרי דמות כל כך לא מתאימה לתפקיד זה בדיוק מה שיחפש כל מנגנון מודיעין". בן עמי כמובן לא פעל מטעם המוסד, אלא רק מטעם עצמו, אבל אולי באמת בתמימותו ונחמדותו יכול היה "לעבוד" על כולם. הרי אפילו שלא פעם פקפקנו באמיתות הדברים, אף פעם לא התרגז, תמיד נשאר נעים ומחוייך, אולי דווקא תכונה זו הצליחה לגרום לו להפיל את כל הגדרות?




ואולי כל זה בכלל לא משנה? אולי סיפור טוב בכלל לא חשוב אם הוא אמיתי או לא. אולי, דווקא השקרים הופכים את האמת לבדיה.


המשל כחיים


הברון קרל הירונימוס פרידריך פון מינכהאוזן, הלא הוא "הברון מינכהאוזן" היא, כך מסתבר אחרי שיטוט קצרצר באינטרנט, דמות אמיתית, בשר ודם. מינכהאוזן, אם לסמוך על גוגל ויקיפדיה ועוד כמה מחבריהם, היה אציל גרמני (1720-1797), ששירת במשמר הקיסרי ואף פגש בנסיכה סופיה אוגוסטה פרדריקה, שהייתה בדרכה להינשא ליורש העצר הרוסי, והפכה ברבות הימים לקיסרית קתרינה הגדולה.

הוא הצטרף לצבא הרוסי, השתתף בשתי מערכות נגד הטורקים וב-1750 שב לגרמניה, חזר לנחלת אבותיו בחבל ארץ משמים. בהיותו איש שיחה בעל דמיון עשיר ומשועמם מאד, נהג לשעשע אנשים, ובעיקר את עצמו בסיפורי מעשיות שונות. מי שנתן לו חיי נצח היה שקרן אחר, רודולף אריך ראספה, מחבר הספר "הרפתקאותיו המופלאות של הברון מינכהאוזן", שהוסיף על סיפוריו שהתפרסמו גם בעיתון לא מעט בדיות משל עצמו. את עלילותיו של מינכהאוזן פירסם באנגלית, ב 1786 תרגם גוטפריד אוגוסט בירגר את גרסת ראספה בחזרה לגרמנית וזו הגרסה המוכרת שם עד היום. דווקא ממנה, ולא מהמקור תורגמה הגרסה העברית (ב 2011 תורגם לעברית המקור האנגלי).
בהערת שוליים נאמר שלהיות מינכהאוזן זה לא רע. לכולנו תפיסה מסויימת של מציאות שלא מסתדרת עם העולם. ומה אם פשוט היינו מתעלמים מכך. מה אם כולנו יכולנו להיות ברונים, אצילים שחיים את חייהם ללא שום חובה לעולם או למציאות. הרי שקר שמאמינים בו מפסיק להיות שקר ומתחיל להיות המציאות. 

כנראה שפשוט יש את מי שנולדו עם התכונה הזו, שאני באופן אישי מתקנא בה, שיכולים להמציא להם עולם נוח. לא פעם אתה רואה אנשים חסרי כל מודעות עצמית, שבזכות אותה חוסר מודעות הם חסרי עכבות ומעצורים. הם ניחנים באמביציה ובטחון עצמי מעוררי השתאות בשילוב עם חוסר איום על הסביבה בזכות טמטומם. שילוב נדיר זה מצליח לפלס להם דרך במעלה הסולם המקצועי


מינכהאוזן כמנהיג

בכל מקרה, מינכהאוזן המסכן, מספר הסיפורים בעל חוש ההומור נחרט בתודעה הקולקטיבית כשקרן, אבל לאחרונה, בעולם הפוסטמודרני שלנו, הוא עושה קאמבק בהצגות ובסרטים, והפעם הוא מגיע על תקן של אינדיבידואליסט, כמי שלא נותן לנורמות המקובלות לשבור את תפיסת העולם שלו. וכאן נעוצה הסכנה האמיתית.

מינכהאוזן החדש יכול לעמוד בראש מדינה ולספר סיפורים פעם אחר פעם. פעם יהיה זה סיפור לא מזיק כמו הצעה שקיבל להיות שר אוצר של מדינה אירופית, כמו למשל... אהה... אולי... אהה... איטליה, וסירב.
פעם אחרת זה יהיה סיפור קצת מזיק, כשהמדינה תכחיש שתקפה כור במדינת אויב, והוא כראש אופוזיציה יהיה אינדיבידואליסט, וייבחר לספר כי שותף ואף תמך בהפצצה.
והוא יהיה כל כך אינדיבידואליסט שלא יקשיב לאנשי הבטחון שיעמדו על דעתם, שתקיפה של מדינה אחרת באיזור המבקשת להקים כור גרעיני היא טעות.
וכן, בסופו של דבר אולי פעם, אפילו יישתמש בסיפורו של סופר ישראלי שחדר לאימפריית הרשע כדי לשכנע את כולנו שצריך לתקוף מדינה באיזור המתכוונת לחסל את מדינת היהודים. הרי זה כתוב שחור על גבי לבן ואפילו תורגם לשמונה שפות. מה לא נקשיב?

יום רביעי, 5 בספטמבר 2012

פוסטינור? לא, פוסט-הולדת

אם מופז לא היה עושה את אחד המהלכים התמוהים ביותר בפוליטיקה הישראלית, שלא לומר הזויים, עכשיו היינו כבר אחרי מדגמי הבחירות. הפרשנים היו יושבים באולפן, שורפים זמן אוויר, האיום האיראני לא היה מרחף מעל ראשינו ולא מעט צוותים היו מתרוצצים במטות המפלגות, מנסים ללקט דוברים שיסכימו לדבר בשעות הגורליות בהן העתיד איננו לגמרי בהיר. אבל בבחירה רגעית אחת הפך היום הדרמטי, לעוד יום על לוח השנה האזרחי.

היום יום הולדתי ה-37. שלוש שנים בלבד לפני ארבעים המאיים. עד היום ימי ההולדת לא היו מאד סמליים עבורי, אף פעם לא הבנתי את החשיבות שייחסו לגיל. אבל ככל שחולפות השנים והפוטנציאל שלא מומש כבר בתיכון ממשיך שלא להתממש, גם בעבורי הופך הגיל לעניין מוחשי.
לא יודע איך דמיינתי את עצמי בגיל 37 לפני נגיד 15 שנה, בטוח לא חשבתי שאדשדש במימיה העכורים של התקשורת המקומית, אבל גם לא דמיינתי את עצמי כאב לשלושה.

בשנים האחרונות לא רק שלא התקדמתי מבחינה מקצועית, אולי אפילו הלכתי אחורה, הנחמה היחידה בעבורי במגרש זה היא כי עליתי בעקביות בקומות, פעם המערכת שלי שכנה בקומה 4, בהמשך בקומה 5 והיום אני לוחץ במעלית על הכפתור הנושא את הספרה 6. עם פתיחת דלתות המעלית אני מתגלגל עם האופניים, פותח את דלת המערכת ומצלצל בפעמון כאומר הגעתי (מי אמר שאני לא יודע לעשות כניסה?).

ואם כבר במעליות וכניסות עסקינן, בחיי לא אשכח את הסיטואציה הבאה, הייתי בן 5 אולי, כשאבי ואני עלינו במעלית במלון בחיפה, כשביקרנו בכנס בו השתתף אבי. המעלית נפתחה וזוג צעיר (שאז נראה לי מבוגר) נכנס פנימה. הבחורה הסתכלה בי  בחיוך מוקסם, ואני נצמדתי לרגלו של אבי (כדרך שעושות בנותיי כשהן נבוכות), ואמרה "איזה יופי, נכד מטייל עם סבו". בזמן בו התכווצתי כולי מבפנים,  עזבתי את ברכו של אבי ואמרתי בגאווה "הוא לא סבא שלי, הוא אבא שלי" כשכולי נושא את עלבונו. מאז אני יודע תמיד לדקלם את הפרט הביוגרפי המתמיה - אבי היה בן 52 כשנולדתי!

בדרכי לאסוף את בני הקטן מהגן, כששתי בנותיי במכונית מצאתי עצמי חושב עליו, על אבי, בחום, בערגה. מעולם לא ציפיתי לטלפון ממנו שיתקשר לברך אותי למזל טוב. סביר להניח שתמיד היה עושה כן (אחרי שאמי הזכירה לו), אבל אפילו האקט הסמלי לא נצרב במוחי. והוא באמת לא היה חשוב, כי בשוכחי אותו אני רק מציין את נפקדותו התמידית. הוא תמיד היה נוכח ואיננו.
בהמשך היום ישבתי בשיעור הבלט הראשון של בתי האמצעית, כשבני הקטן יושב על ברכיי (יותר נכון מנסה לברוח מברכיי  להשתולל על הפרקט), ונזכרתי בחוג הג'ודו ממנו הייתי מבריז דרך קבע (אחרי שהמורה בהומור שבאותם זמנים לא הוליד כותרות בעיתונים, הוריד את מכנסיי והשאיר אותי בתחתונים מול כל הילדים). אמנם הייתי בן 7 או 8 ולא בן 4 כמו בתי, אבל החוויה נצרבה כהשפלה אותה ביקשתי שלא לחוות יותר בחיי.
אף פעם לא הבנתי איך  לא ידעוהוריי שהפסקתי ללכת לחוג, אבל בשנים האחרונות גיליתי כי ידעו גם ידעו, וגם על המקרה. אבי, מספרת אמי, הזדעזע בשבילי. אבל לא טרח לתבוע את עלבוני ולהעמיד את המורה במקומו, חשבתי לעצמי וחיבקתי את בני.

רק לפני שבע שנים זו הייתה אחת החששות הגדולה שלי - האבהות. איזה מין אב אהיה, ואיך אתסבך את ילדיי. אבי סיפק לי המון גאווה, הקריירה שלו אמנם כבר הייתה אחרי שיאה, ובכל זאת גם בילדותי המאוחרת היה דמות מוכרת ובכירה בעולם התקשורת הישראלי (וגם היום מפעם לפעם אני גאה לזרוק את שמו לעיתונאים מתקופתו), אבל בעוד שמעולם לא הצלחתי לשחזר את הצלחתו, נוכחותו הנפקדת לא השאירה מודל לאבהות, והייתי צריך להמציאה מחדש.

ואולי שם טמון היה כוחו. המקום היחיד בו באמת נכח היה "המקצועי". בעוד שאני פותח שיחה ב"היי, זה אורי... (פאוזה) ארליך..." כמי שבטוח שאף אחד אינו מכיר אותו גם אם מדובר בגורם שברור שהמספר שלי מופיע על הצג שלו,  אפילו בשנותיו המאוחרות, כששמו כבר לא הלך לפניו הוא התחיל כל שיחה ב"שלום, מדבר שמשון ארליך!!!" כמצפה שכל הדלתות ייפתחו עכשיו בפניו. לעומת זאת מעולם לא פנה אלי באותו טון בטוח ואמר "היי זה אבא!!!".  תמיד נלווה לפנייה הזו חיוך ביישני, חושש. כאילו דואג שיגלו שהתחפש, כמעט היה צריך להחזיק ברגלו של מישהו מהמבוכה שעליה כיסה בצחוק גדול.

בעוד שלי לא היה מודל, לו כנראה היה מודל גרוע שאותו חשש לשחזר. האבהות הייתה לבטח גם אחת החששות הגדולות שלו, גם אם לא היה מודע להן. אבל בעוד שלא השאיר לי סנטימטר במגרש המקצועי, הוא פינה לי את כל השולחן בזירה האבהית.

דווקא היום, ממקום שכל כך שלם באבהות, במשפחה שיצרתי לי, בזוגיות עם אשתי, דווקא ממקום זה אני יכול למצוא מקום להמון סלחנות לאבי. לכאב על האבהות לה כנראה זכה, על הכוחות שמצא לא לשחזר את מה שהכיר גם אם הדרך הייתה בהימנעות מיצירת אבהות חדשה. להודות על היציבות שכן הקנה, ולהיזכר במגע השפתיים שלי על הזיפים הקשים שלו, ועל הרגעים בהם הרצה לי על היסטוריה ועל משחקי השח. וגם למקום של סלחנות לעצמי. על פרופורציות. גם אם אינני במקומות המקצועיים בהם דמיינתי שאהיה לפני 15 שנה, אני במקומות רגשיים שעליהם ילד בן 22 מעולם לא היה חושב.



יום רביעי, 29 באוגוסט 2012

מבשרי הציונות/ רם דרג ורם זרג מגיעים למבשרת ציון

תמונה 1
[ביווטה העיוור ומירקוז הנכה מסתובבים במטבח. ביווטה שוטף כלים ומירקוז מבקש להכין קפה, ביווטה סיים ומבקש לפנות לחדרו, מקל ההליכה שלו נתקל בקביו של מירקוז ונופל - קהל השכנים מתבונן בתמונה וצוחק. מירקוז מנסה להרים עם קביו את מקל ההליכה של ביווטה. ביווטה מחפש את המקל ומחזיק בקביו של מירקוז. הצופים צוחקים בקול רם].

תמונה 2
[טיגסט ובעלה ישנים במיטתם. ביתם התינוקת ישנה במיטה הסמוכה. הבעל גוהר על אשתו המותשת אחרי ערב ארוך. וויניו השכן נכנס לחדרם כדי להשתמש בשירותים. הבעל קופא. טיגסט מחכה שוויניו ייצא. הזרם של וויניו איטי. לא נוח לו להפריע לשכנים בעת משגל, אבל צרכיו הפיזיים מכריחים אותו להשתמש בשירותים המשותפים שהכניסה אליהם היא רק מחדרם, דווקא אז הזרם בוגד בו. התינוקת טלאנש מתעוררת כשוויניו מוריד את המים. הבעל בוכה].

תמונה 3
[ילפל שוכב במיטתו. במיטה ליד שוכבים בני הזוג המבוגרים אנליי וטפלגה. ילפל מקשיב לשיחה ועושה כאילו הוא ישן. טפלגה כועסת על אנליי שהביא אותם למצב הזה. ילפל חושב שלו היה במקומו של אנליי לא היה סובל את דבריה של טפלגה. טפלגה מרימה את קולה על אנליי שחולק איתה כבר עשר שנים את מיטת היחיד, לדבריה כבר עשר שנים הוא לא נותן לה קצת מקום. ילפל קם לשירותים. טפלגה משתתקת].


לא ברור מי הצליח לחשוב על סיטואציות כל כך מוזרות. אבל מלבד השמות שום דבר בשלושת התמונות הראשונות אינו בדיוני. מאחורי כל הדמויות עולים ועולות בשר ודם מאתיופיה, החיים במרכז הקליטה במבשרת ציון. שנים של חיים במרכז הקליטה עשתה להם רדוקציה לדמויות חנוך לוויניות.
לי זהו הביקור הראשון במרכז הקליטה. מי שלא חי שנים בתוך "המערכת המוסדית" אינו רואה את הדברים באותה צורה בה רואים אותה הדיירים.

תמונה 4
[רם דרג יושב עם רם זרג במשרדו של רם דרג].  
רם דרג: "רם זרג, אני לא מצליח להבין איך כל העמדות תפוסות. תמה הזכאות והעולים עדיין עולים".
רם זרג: "אדוני, פשוט טוב להם מדי. אני חושב שצריך לדאוג שלא יהיה להם טוב שם כדי שיעזבו ואז יהיה להם טוב.
רם דרג: "רעיון מצוין. תדאג לזה".

תמונה 5
[רם זרג יושב עם מקונן, מנהל מרכז הקליטה במשרדו של רם דרג]
רם זרג: "עלה במוחי רעיון. נדאג שלביווטה, מירקוז, טיגסט ובעלה, וויניו, ילפל, טפלגה ובעלה אנליי יהיה רע. אז הם יעזבו ואז יהיה להם טוב. מה יעשה להם רע שיהיה להם טוב?".
מקונן: "אם נעלה את שכה"ד ממאתיים לאלף חמש מאות ש"ח יהיה להם רע ואז יעזבו ויהיה להם טוב".
רם זרג: "מצויין".

תמונה 6
[מקונן אוסף את כל הדיירים ומבשר להם בשמחה על העלאת שכר הדירה ומצפה לתודות. הוא הולך כעוס לאחר שאף אחד לא הודה לו. הדיירים מתקוממים]
צ'ולה לאנדגרצ'או: "מה עושים?"
אנדגרצ'או: "אסור לעבור על זה בשתיקה. נפגין.

[הדיירים מפגינים - מגיעה המשטרה ומפזרת את ההפגנה. מקונן מנתק לצ'ולה ואנדגרצ'או את המים החשמל והגז]

מקונן ורם דרג תופסים בכח את אחד המפגינים בסיוע המשטרה
רק הקשחת היד של הנהלת מרכז הקליטה שביקשה להפעיל לחץ על הדיירים כדי שיעזבו את מרכז הקליטה הצליחה להעיר אותם מתרדמתם. עיקר טענותיהם לא נסובות על הפיכתם לחסרי אונים, אלא על התנאים הפיזיים.
בתור מבקר מהחוץ שלא עבר את התהליך של אובדן השפה, הזהות. הנפילה לתוך תרבות לא מוכרת, לא יכולתי להפסיק לחשוב על המצבים הנפשיים הבלתי אפשריים אליהם נזרקו אותם עולים, ובמקביל חשתי כל אותה עת אשמה על הפינוק שלי שלא מאפשר לי לראות כלל את המציאות הפיזית. הג'וקים שהדיירים צחקו שהפכו לחלק מהמשפחה לא זיעזעו אותי כמו העובדה שזוג לא יכול לקיים חיי זוגיות, שלא לדבר על חיי אישות. מסתבר שהרעיון של רם דרג ורם זרג לא היה כל כך מטופש.
התכנית של רם דרג ורם זרג: שכר הדירה
יעלה בהדרגה מ-200 ש"ח ל-1500 ש"ח 
כן, תמיד אפשר לסמוך על הממסד הישראלי שיהיה כל כך חסר רגישות שיצליח לעורר את המדוכאים מדכאונם ולהוציא אותם לפרקסיס.




ביום חמישי ייצאו שוב כל הדיירים במרכז הקליטה להפגין על זכויותיהם לחיים בכבוד.






תגובת הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה:
מרכזי הקליטה נועדו לסייע לעולים חדשים בחודשי הקליטה הראשונים שלהם בישראל. כל עוד גרים במרכזים עולים ותיקים שמסרבים לפנות את דירותיהם וממשיכים לגור במקום שנים רבות לאחר עלייתם ומימוש זכאותם, הם לא מאפשרים לקלוט במקום עולים חדשים הממתינים לעלייתם בתנאים קשים באתיופיה ומצפים שנים לאיחוד עם בני משפחותיהם בישראל, זאת תוך ביצוע החלטת ממשלה. עתה, עם הרצון להמשיך ולקלוט במהרה עולים נוספים מאתיופיה, ישנו צורך דחוף בדירות במרכזי הקליטה. באופן תמוה, אותם גורמים אשר הפגינו בעבר לזרז את העלייה מאתיופיה, הם אותם גורמים הפועלים כיום כנגד האינטרסים של הממתינים לעליה ומעודדים עולים ותיקים לא לפנות את מרכז הקליטה. מדובר ביחידים אשר עלו לישראל לפני שנים רבות, ומסרבים לעזוב את מרכז הקליטה על אף תום זכאותם להתגורר שם, ועל אף סיוע נדיב שמציעה המדינה לעולים מאתיופיה, הכולל מענקי שכירות שיעניק משרד הקליטה לאותם יחידים, על סך 1500 ש"ח בכל חודש למשך 5 שנים, סך הכל 90 אלף ש"ח, תוך שמירה על זכאותם להלוואה כאילו הם ממשיכים להתגורר במרכזים. ניתוקי חשמל ומים, אם נעשים כאלה, מתבצעים על ידי יזם פרטי המפעיל את המגורים במרכז, על בסיס חובות רבים שהצטברו ולא חלילה כסנקציה.


יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

סטטיסטיקה להמונים

גידול דרמטי במגזר החרדי והערבי 
"זה כאילו שתפתח את הרדיו ותשמע את הקריין מדווח שטבעת בשלולית של שני סנטימטרים, זה אפשרי?" ספק שואל ספק עונה, ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת וממשיך: "הרי בשנה החולפת נרשם גידול של ארבעה אחוזים באחוז הזכאים לבגרות בעיר במגזר הכללי. אז איך ירידה של ארבעה אחוזים?!". הוא שואל בכעס. ומיד גם מספק תשובה, "כי שיקללו את הנתונים עם המגזר הערבי והמגזר החרדי. אבל ההשוואה לא נכונה. תשווה עגבניות עם עגבניות ומלפפונים עם מלפפונים. הרי הורה שיישמע שבת"א אחוז הזכאות עומד על שישים ובירושלים על ארבעים ברור שיעדיף את ת"א". אמר וסתם. (בסוגריים נתקן ונאמר שאחוז הזכאים המשוקלל בת"א עומד על שבעים, ובמגזר הכללי בירושלים עומד אחוז הזכאים על שישים ושמונה אחוזים, אבל לא נתקטנן, כי לפי נתוני עיריית ירושלים מדובר בעלייה של של שמונה אחוזים מלפני שנתיים, ואין ספק שמדובר בעלייה דרמטית).

אבל התהייה שעליה לא קיבלתי תשובה היא בכמה התרחבו המגזרים החרדי והערבי בשנה האחרונה שהצליחו לא רק להעלים את ההצלחה, אלא אף להוריד אותה בצורה דרמטית.
בסוף השבוע שעבר הזדעזענו כולנו מהלינץ' בככר ציון, במהלך השבוע כבר שמענו שמדובר בפליטים של מערכת החינוך החרדית. מעבר לשאלה היכן סופרים אותם בסטטיסטיקה חיבור שני המקרים הוא הכרחי כדי להבין איפה אנחנו חיים. אם ירושלים היא הפרומו של מה שצפוי במדינה, כפי שחושבים לא מעט מומחים, מדובר בעתיד מפחיד לא פחות מההווה המבייש שלנו. גזענות ובורות הן שתי אחיות המזינות זו את זו. וללא אלוהים, אפילו לדיבר לא תרצח, אין משמעות אוניברסלית למי שאינו מצוייד במטען ערכי בסיסי. השבאבניקים כבר מזמן אינם תופעה שולית בחברה החרדית, והם לצערנו הגשר בין החרדיות לחילוניות. יתרה מכך, חבריהם החרדים הלאומנים אינם רואים בעייתיות בלאומנות ובגזענות שלהם, אלא רק בפריצות בה הם חיים. הגידול הדרמטי של מגזר זה לא מבשר טובות.
גידול המגזר הערבי גם הוא אינו מבשר טובות, לא למי שדוגל באיחוד העיר, הרי מדובר באוכלוסייה חלשה שהוא חייב (למרות שאינו עושה זאת) לספק לה שירותים. וגם לא למי שדוגל בחלוקתה, הרי מדובר באלפי תושבים שאיננו רואים את עתידנו עימם, ובינתיים אנו אחראים לפגיעה בזכויותיהם. 


רק לפני חודש הנושא שעליו עמד הכל היה - ישרתו או לא ישרתו. השוויון בנטל. מטבעם של ספינים כשהצרה מתרחקת גם הם נעלמים. בתור אנטישמי מוצהר, אני חייב להודות שהדיון באמת היה מופרך. אבל גם ביבי יודע שאין כמו מעט שנאה להשכיח סוגיות של חברה. פעם ערבים, ופעם חרדים. אבל הספין עבר והמעמד הבינוני נשאר. אם רוצים להוריד ממנו את הנטל, ממשלמי המסים וממשרתי המילואים יש לדאוג שהחרדים יקבלו את הפטור ויילכו לעבוד, ישלמו מסים ויורידו מאיתנו לפחות את הנטל הכלכלי של מימון "העולם התורני".
אבל לא פחות חשוב מכך, יציאתם של החרדים לעבודה תכריח אותם לקבל השכלה מערבית, ועמה גם עולם ערכים מורכב מעט יותר מזה שהם נושאים היום - "ערבי הוא בן זונה יהודי הוא נשמה".

ולסיכום - לתיבול - תגובה שקיבלתי שבוע שעבר:
שמאלנים כדוגמתך(הבלוגר)רק מעודדים את המצב הנפיץ ומעצימים את המתיחות.במקום לנסות להניא את הערבים מלהגיע למרכז העיר ובכך לתרום לירידת מפלס השנאה אתם מעודדים אותם להגיע .תאמר לי שזאת בעיית חינוך אצל היהודים שעליה יש להשפיע קודם?התשובה היא פשוטה-יש פה יריבות ותחרות על מרחב המחיה והיהודיות ולא יעזור שום חינוך אצל הנערים היהודים כל זמן שירגישו זרים במקום הבילוי היחיד שלהם -מרכז העיר.בני הנוער הללו מרגישים שאם הם עכשיו לא "מטפלים" בזרים הללו מצבם בעתיד הקרוב רק ילך ויחמיר.לאמצדיק אלימות אבל מבין אותם
אכן, לפני ההערכים בכל זאת צריך השכלה בסיסית - "יש פה יריבות ותחרות על מרחב המחיה...".

יום ראשון, 19 באוגוסט 2012

איך הפכנו לאומה חרדה


השיחות איתם תמיד היו נגמרות בצומת שטראוס בהלוך ובמורד רחוב הבוכרים בחזור. זה היה ריטואל שחוזר על עצמו.
מדי שישי הייתי יורד העירה, לשבת עם חברים בפאב ולשתות אלכוהול. הסיבוב היה מתחיל בטאברן שם היה דיל של שתה ככל יכולתך במשך שעתיים, ומשם היינו עוברים ל"מזרקה", ולפעמים ההיפך. אבל הדרך העירה תמיד עברה בשכונה החרדית גאולה.

משועממים כתמיד, היו מתחילים החרדים, מבוגרים או צעירים, לנהל שיחה עם החילוני התורן שחוצה את שכונתם בשעות הלילה. ואני, שחיפשתי עניין בהליכה שארכה כעשרים דקות, תמיד נעניתי בשמחה לחברה.
באופן די קבוע נסבו השיחות על דת. ניסיון להחזיר את הבן הסורר לחיק היהדות. אולי מתוך נוסטלגיה, אבל ייתכן גם שקראתי נכון את האחר, הצטיירו בעיני ניסיונותיהם כאמיתיים. קשה לומר שמי מהם שכנע אותי, ומאז ומתמיד טיעונים רציונאליים על קיומו של האל סופם שיופרכו. ובכל זאת רמת השיח, או לפחות רמת המתדיינים הייתה סבירה, וגם הסוגיות הפוליטיות עוד לא היו שחוקות.

חלפו עשרים שנה' ואת מקומו של הנער החילוני שיורד לשתות בעיר תפסו החרדים, אולי ילדיהם של אותם מלווים מיתולוגיים. משועממים כתמיד הם יורדים חבורות חבורות אל מה שפעם היה מרכזה החילוני של העיר, ילדים בני 13 ו-14 יושבים באותן הככרות אותן אכלסנו אני וחבריי. עם נצחון החרדים בירושלים, ושבירת הגטו החרדי, נשברו גם לא מעט ערכים של החברה מהם באו.

כיכר החתולות יומיים אחרי הלינץ' 



הציונות הסוציאליסטית השתמשה בסוציאליזם כמשרתה. הוא לא עמד כערך בפני עצמו, אלא היה אינסטרומנטלי בדרכה של הציונות להגשמתה. כשהמטרה הושגה והמדינה התבססה, הלך ונחלש המימד הערכי, הקיבוצים הפריטו עצמם לדעת, מפא"י הלכה והתפוררה, היורשת, מפלגת העבודה, מלבד אולי קדנציה אחת שנגמרה בירייה, איבדה את הדרך. הימין הישראלי שלא מרד בדת כפי שעשה השמאל, הפך לבן ברית טבעי.

החרדיות היא תגובה לאותה ציונות חילונית שאיימה על היהדות האורתודוקסית שהייתה חרדה לגורלה. אותה ציונות איבדה כאמור את המימד הערכי וגם המהפכני שלה, ופתאום יכלה הדת להיות גם קצת פחות חרדה. אבל אז נכנסה גם החרדיות לאותו ואקום ערכי.

במאבק על ירושלים ידם של החרדים אולי עליונה, אבל ילדיה שמסתובבים ברחובות העיר כבר אינם חרדים. הם אינם מתביישים בכיפה השחורה, ואינם מרגישים זרים, פשוט מכיוון שזו המציאות. אבל ללא מטען ערכי, ואפילו ידע בסיסי בהיסטוריה של העם והארץ הם הופכים לבורי עמים וארצות הניתנים למניפולציות הכי זולות, ולתפיסה שטחית ורדודה, והם מהווים היום חלק מרכזי מהחברה הישראלית.

ככר ציון, זמן קצר אחרי הלינץ'. צילום: אברהם ברגמן, חדשות 24
ניסיתי לדבר איתם, להבין את הלוגיקה של העימותים עם הצעירים הערבים בכיכר החתולות, אחרי הלינץ' ביום חמישי האחרון, שהיה רק אחד מני אירועים רבים בשנה האחרונה, אבל לא הצלחתי לשמוע משפט יותר מתוחכם מ"יעקב ועשו שונאים אחד את השני, כך כתוב בתורה - ככה זה", וגם "אני פשוט שונא אותם, ואני שמח שימותו כמה שיותר ערבים".
בצידה השני של הככר ישבה באותה שעה קבוצה של נערים ערבים. הם סיימו את צום הרמדאן, וירדו העירה לבלות עם חבריהם. קשה לומר שהם חשו פחד, די מהר הבנתי למה - הם פשוט לא ידעו מה אירע רק לפני יומיים. גם כששמעו סירבו להתרגש. בדיוק כמו צדה השני של הכיכר גם כאן הייתה רמת התשובות שואפת לאפס. בחברה המאצ'ואיסטית ממנה הם באים להודות בפחד זה לא מידה טובה.  "אנחנו גברים הם אמרו, מי ייתעסק איתנו?".

מיואש מרמת השיחות והטיעונים עליתי על האופניים והתחלתי לרכב הביתה. בדרך עצר אותי חרדי מבוגר, הוא ראה אותי מנסה לדובב את הנערים הערבים ואמר: "זה לא טוב מה שעשית שם. זו הסתה. אסור לנו להראות להם שום חרטה".

רציתי לחוש כמו פעם, בשיחות של יום שישי בלילה בגאולה. ירדתי מהאופניים והתחלתי לשוחח עמו. ביקשתי להבין איך ייתכן שמחברה דתית יוצאים טיעונים כמו אלו ששמעתי, ויותר מכך, איך הוא מסביר שקורה לינץ' כזה, ואיך ייתכן שרק לפני חודש, יהודים (דתיים ככל הנראה) ניסו לשרוף זוג אריתראים בלילה. התשובה שקיבלתי הייתה של חרד - חרד מכל בדיקה עצמית: "אסור לנו להתעסק בזה" הוא אמר והסיר את המגבעת, "אנחנו צריכים להיות חזקים".

מיואש עליתי על האופניים. בהתחלה חשבתי בציניות שהציונות השיגה את מבוקשה, להיות עם ככל העמים ולהתערבב במרחב. והנה, גזענות ולאומנות תופסות מקום של כבוד באידאולוגיה השלטת, וגם שני צידי המתרס בככר החתולות אינם שונים כל כך זה מזה. אבל אז הבנתי שהמצב גרוע בהרבה.
אם בעבר החרדים התבדלו מהחברה החילונית ונסגרו בגטאות, היום יותר ויותר חרדים מגדירים עצמם חרדים לאומיים. אבל הם לאומיים ללא תשתית ערכית וליברלית של התנועה הלאומית היהודית, נושאים את תסמיני החרדה הם אינם לאומיים אלא לאומנים. וכך הפכנו עוד קצת לאומה חרדה.

יום רביעי, 1 באוגוסט 2012

בין צוקרברג לדרום ת"א/ טשטוש הפרטיות

החיים הוירטואליים די חדשים לי. המציאות מייצרת מצבים לא נוחים בהם אתה צריך להיות יצור חברתי, כמו למשל להיתקל ברחוב באנשים מעברך. בהתחשב בעובדה שבירושלים לא נשארו הרבה כאלה המינון מבחינתי היה סביר. אבל אם אפתח חשבון פייסבוק, חשבתי, המינון כבר יהיה בלתי אפשרי. גם אנטיפתים חיים בתוך החברה, ובסופו של דבר הלחץ החברתי גבר. רק אז גיליתי שגם בי אף אחד לא ממש מעוניין להיתקל, אפילו לא במגרש הוירטואלי, ויכולתי להמשיך בהווייתי המיזנטרופית בשלווה.

אבל אז נחשפתי למציאות שאותה רובכם כבר וודאי מכירים - ברגע אחד הפך העולם כולו לאנשים הרואים את המציאות בצורה דומה מאד לשלי. הפיד הוצף באייטמים ששותפו וחזרו ושותפו על ידי עוד ועוד "חברים", אייטמים אליהם לא נחשפתי ב"תקשורת" הרשמית, וגם לא מההודעות לאותה תקשורת.

מקרה כזה קרה היום (ג' 31.7.12) בצהרי היום, כששורה של "חברים" שיתפו תמונה של אקטיבסטילס בה נראה עובד אריתראי שוכב על המדרכה, ספק מחוסר הכרה, ספק מדבר בטלפון שנח על אוזנו מבלי שיחזיק בו כשעיניו סגורות. ירכו חבושה, וטיפות דם נראות בתוך חנות שנראית כמו נלקחה מרחוב במדינה אפריקאית. הטקסט הסביר כי שלושה אריתראים נפצעו קל לאחר שנדקרו על ידי ישראלי שברח.

זירת האירוע, דרום ת"א היום
 מיד הזדעזעתי כמו גם כל מי שנכח בחדר וראה את התמונה. אבל השפל אליו הגיעה החברה הישראלית ניכר דווקא בעובדה ששורה ארוכה של מזועזעים שיתפו את התמונה של הקורבן מחוסר ההכרה, והפכו אותו בדיוק למה שמבקשים פלוגות הסער של הימין הקיצוני, ליצור חסר זכויות. הפרטיות שלו נרמסה, ואפילו את פניו לא חשבו לטשטש.
מיד אחרי שעלתה המחשבה בראשי, ראיתי שמישהי כתבה פוסט בו העלתה טענות דומות בצורה חדה בהרבה:

Maayan Niezna: בערך מאה איש, והמגזין הכי זכויות-אדם-רדיקלי בישראל, פרסמו תמונה של קרבן עבירה בחצי עירום וספק-הכרה בלי לבדוק שהמצולם התיר את הפרסום שלה.
כי יש מסר וחשוב להפיץ אותו מהר ולזעזע ושכולם ידעו מה עושים כאן לשחורים ואיך לא מתייחסים אליהם כמו אל בני אדם.
בעקבות הפוסט, כנראה, טושטשו פני הקורבן. אבל הידיעה שהועלתה בתחילה בעמוד הראשי של nrg הוסרה ממנו ושובצה ב-nrg מקומי. עם כל הכבוד לתקשורת המקומית (שאליה אני משתייך) הבחירה של העורכים להסיר את הידיעה מהדף הראשי משמעותה - להוריד מחשיבותה ולהפוך אותה לעניין מקומי. אצל המתחרים ב-Ynet לקח לידיעה שעתיים נוספות כדי לעלות, מיד לתוך עמוד החדשות, מבלי שזכתה להיות באחת משלושת כותרות המשנה. בידיעה סיפרו על מצוד אחר הדוקר.

הדוקר נמלט מהמקום
ראיתי והתעצבנתי, נזכרתי בדירת האריתראים שהוצתה לפני שבועיים בירושלים, כשבתוכה ישנו גבר ואישה בהריון, ובזו שהוצתה לפני כחודש וחצי. אף מצית לא נתפס למרות הצח"ם שכביכול הוקם. בדרכי הביתה תהיתי האם לכתוב פוסט בנושא.

"עזוב", אמרתי לעצמי, "רק לפני שבועיים כתבת על זה, וגם ככה כבר כתבת כמה פוסטים בנושא, תגוון. וחוץ מזה את מי זה מעניין בכלל, מי ייקרא?". השתכנעתי.

חזרתי הביתה, הייתי עם הילדים, אשתי. בדשא, ארוחת ערב, השכבות והתיישבתי לראות חדשות. כדי להוריד את סף המתח, אתם יכולים לנחש פשע שנאה שלישי בחודש אחד נגד פליטים לא נכנס לליין אפ. אפילו לא כידיעה. כן בפייסבוק זה אולי נושא בוער, אבל מה זה פייסבוק מול ביבי שמדבר על איראן, וחוק טל שפג. את מי זה מעניין כשאפשר להסית את הדיון מנושאים מהותיים  ושאלות מבריחות צופים ופרסומות כמו איזו חברה אנחנו, אם אפשר להתעסק בשנאת חרדים.

אז רק כדי למרק את המצפון, ומכיוון שאף אחד לא בחר להתעסק בנושא, החלטתי לצקצק במקלדתי. היום נדקרו שלושה פליטים, על רקע גזעי על ידי יהודי. לפחות ליהודי אחר, צוקרברג, זה קצת הזיז. אבל אחרי 5 דקות חזרו לככב בפיד ביבי, שטייניץ, הרמב"ם ועוד איזה רב שאמר היום שמקומן של נשים אינו במרחב הציבורי. אל תדאגו, גם הם נשארו מחוץ לליין אפ.
  

מצעד הדגלים 2023 - חגיגה ירושלמית

קריאות ה'מוות לערבים', 'שיישרף לכם הכפר', 'נקם אחת משתי עיניי מפלסטין יימח שימם' ו'מוחמד מת', הפכו את מצעד ה...